ערעור על זיכוי בבימ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב יפו 2. כתב האישום הוגש בחודש מרץ 2011 בגין אי קיום צו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). הצו ניתן ביום 30/1/02 בתיק 198000387 (להלן: "התיק המקורי") ולפיו הורה בימ"ש למשיב להרוס עד ליום 30/7/02 את המבנה שתואר בכתב האישום בתיק המקורי, בקומת הקרקע של בית ברחוב יפת מספר 256, רחוב 3198 מספר 11, רחוב בת ים מס' 17 (רחוב 3198 מס' 9) גוש 7115 חלקה 36. נטען, כי הצו לא קוים עד ליום 8/7/10. 3. הבניה שהיה צריך הנאשם להרוס עפ"י הצו בתיק המקורי היתה: 6 עמודי ברזל בגובה של 3.3 מ' כל אחד. קיר מבלוקים באורך של 3 מ' ובגובה של 2 מ', ומעל לעמודים ולקיר בצמוד לאותו מבנה קיים - גג מלוחות פח בשטח של 27.6 מ"ר. הנאשם טען בבימ"ש קמא, כי המבנה נשוא כתבה אישום המקורי נהרס על ידו עוד בשנת 2007 - 2008. כלומר - לפני ה- 8/7/10. הוא ריצה עונש מאסר, וכאשר השתחרר בחלוף חמש שנים, ביצע בעצמו את הצו. בימ"ש קמא בחן את עדות הפקח מטעם המאשימה. את עדות הנאשם ותמונות שצורפו, והגיע למסקנה, כי קיים ספק אם המבנה הנראה בתמונה (ת/4) הוא דווקא אותו מבנה קיים שבצמוד אליו הוקם המבנה מושא כתב האישום בתיק המקורי. כיוון שעסקינן בהליך פלילי ובשל העדפת גרסת הנאשם שהוא היחיד שהיה במקום בעת ביצוע העבירה נשוא הצו (1998) ובמועד העבירה (2010) והיחיד שהמציא תמונות של המבנה לפני 8/7/10, מצא בימ"ש לנכון לזכותו. 3. המערערת טוענת, כי עסקינן באי קיום צו בפעם השלישית וכי טעה בימ"ש קמא כאשר העדיף את גרסת הנאשם על פני גרסת עד המאשימה, וכאשר ייחס משמעות לתמונות שהוצגו ע"י הנאשם. נטען, כי מעדותו של המערער עלה, כי לכל הפחות, בנה המשיב מבנה חדש במקום הבניה שנהרסה, וכמוה כאי קיום הצו השיפוטי ומפנה לעניין זה לפסק הדין בע"פ 451/89 חליל סלימאן מוחמד אלעוקבי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום. כאשר שאלתי במהלך הדיון בערעור את ב"כ המערערת, מדוע לא נכתב בכתב האישום, כי הצו השיפוטי הופר באמצעות בנייה חדשה תחת זו שנהרסה, השיבה ב"כ המערערת, כי ניתן להרשיע נאשם בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ (וכי אין צורך לכתוב טיעון זו בהודעת ערעור כיוון שמדובר בטענה משפטית). 4. ב"כ המשיב ביקש לדחות הערעור. נסמך על פסק דינו המנומק של בית משפט קמא ומדגיש, כי מעדותו של המשיב בבימ"ש קמא לא ניתן להגיע למסקנה ולפיה נבנה מבנה חדש במקום שבו היתה הבנייה נשוא הצו שנהרסה. 5. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובתיק בימ"ש קמא הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) בימ"ש קמא בחן היטב את חומר הראיות שבפניו. הודגש, כי המאשימה הגישה רק את התמונה ת/4 ולא הגישה תמונות מהתיק המקורי או מהתיקים שנוהלו בגין אי קיום הצו שניתן בתיק המקורי. (תיקים שהתנהלו בפני כב' השופט אטיאס וכב' השופט ספיר). כלומר - למאשימה היתה רק תמונה אחת מיום 8/7/10 מבלי שקיימות תמונות השוואה. בימ"ש בחן תמונות שהגיש הנאשם (נ/1 - נ/4). לאחר ניתוח הראיות נותר ספק, אם המבנה המופיע ב-ת/4 הוא דווקא המבנה שבצמוד אליו הוקם המבנה נשוא כתב האישום המקורי ובנסיבות אלו זוכה המשיב. ב) צודקת ב"כ המערערת בטענה העקרונית ולפיה, כאשר נהרסת בנייה הנזכרת בצו שיפוטי ונבנתה מחדש, ניתן להרשיע נאשם בעבירה של אי קיום. כך גם פסק בית המשפט העליון בע"פ 451/89 חליל סלימאן מוחמד אל עוקבי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מחוז הדרום (ניתן ביום 8/10/90). באותו מקרה, טען המערער, כי אין לראות משום הפרה של צו המורה על הריסת מבנה, כולו או מקצתו, אם הורסים את הטעון הריסה כמצוות הצו ולאחר מכן מקימים את ההרוס מחדש. בית המשפט העליון דחה טענה זו של המערער שם וקבע: "הצו של בית המשפט המורה על ההריסה מופר על ידי ההקמה מחדש, ללא היתר, של מה שנהרס תחילה, כי כוחו ומטרתו של הצו היא להורות על שינוייה של מציאות הנוגדת את דיני התכנון והבניה ואף להוסיף ולקיימה, וזאת כל עוד לא שונו תחומי המותר על יסוד היתר כדין או תיקון התכנון, הכל לפי העניין". אלא שבעניננו, המקרה דומה לחלוטין למקרה שנדון בפני בעפ"א 36090-09-12 גרבוע נ' מדינת ישראל(פס"ד מיום 14/11/12). לו היו נכללות בכתב האישום עובדות, מהן עולה כי הנאשם בנה מבנה חדש תחת המבנה שנהרס, כי אז ניתן היה להוכיח עובדה זו ואף להרשיע את הנאשם בעבירה של אי קיום צו, אך לא נטען כלל בכתב האישום דבר ביחס לבנייה שכזו. ממילא, לא היה אמור הנאשם לדעת, כי עליו להתגונן בפני אישום של הפרת צו שיפוטי ע"י בניית מבנה חדש במקום מבנה שנהרס. ג) אינני מקבלת את הטענה ולפיה ניתן היה להרשיע את הנאשם מכוח סעיף 184 לחסד"פ כאשר בימ"ש מרשיע בעבירה אחרת מזו הנזכרת בכתב האישום ,על פי עובדות שהוכחו אך לא צוינו בכתב האישום, ניתן לעשות זאת מכוח סעיף 184 לחסד"פ רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: העבירה הוכחה בבית משפט. ניתנה הזדמנות סבירה לנאשם להתגונן בפני העבירה האחרת. במקרה דנן, לא היתה לנאשם כל הזדמנות שהיא להתגונן בפני עבירה אחרת. 6. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ומשנותר ספק בלב ביהמ"ש קמא לאחר בחינת חומר הראיות, באשמתו של הנאשם, זוכה הנאשם, ואינני מוצאת כל מקום להתערב בהכרעת הדין. על כן, דין הערעור להידחות. ערעורתל אביב