הורשע בעקבות הסדר טיעון, בכתב-אישום תקיפה סתם, החזקת סכין למטרה לא כשרה וכן איומים - 2 עבירות. ציון הוראות החיקוק עדיין אינו מספר את הסיפור, שעל-כן נפרט בקצרה כדלקמן: בין המשיב למתלונן בתיק זה, שהוא שכנו, התפתח ויכוח, במהלכו איים המשיב על המתלונן איום שמפורש ממנו קשה להעלות על הדעת. המשיב אמר למתלונן שהוא ישרוף לו את הבית. בהמשך תקף המשיב את המתלונן, בכך שתפס אותו בחולצתו, בעט בו, סטר לו. משהדף המתלונן את המשיב, הלך זה האחרון, או ליתר דיוק רץ זה האחרון לביתו וירד למטה עם סכין לכיוונו של המתלונן. אנו רואים לציין, כי ראינו את תמונות הסכין שהוגשו לבית-משפט קמא כמוצג. התמונות מדברים בעד עצמן, ואם היה משמעות לביטוי כי תמונה אחת שווה אלף מילים, הרי משמעות זו קיימת גם בתיק הנוכחי. גם כך עדיין לא נתקררה דעתו של המשיב. אביו של המתלונן נכנס לתמונה וניסה לחסום את המשיב, האוחז סכין בידו, כזכור, להתקרב לבנו המתלונן. או-אז הכניס המשיב גם את האב למעגל האלימות המילולית והודיע לו, כי "אני היום נכנס למאסר עולם, כי אני ארצח את הבן שלך". גם כאן המילים מדברים בעד עצמן ואינן טעונות פרשנות. שכן שנכח במקום וראה את הסכין בידיו של המשיב, שזה האחרון רץ לכיוונו של המתלון, הזהיר את המתלונן והמתלונן הוא שברח מהמקום. כאמור, המשיב הודה והורשע והדיון שבפנינו מתמקד בגזר הדין. בית-משפט קמא (כב' השופט ב' שגיא, ס"נ) הטיל על המשיב את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי לתקופות משתנות בהתאם לעבירות שמדובר בהן וכן פיצוי למתלונן בסך 1,000 ₪. נגד המשיב היו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי, האחד בן 12 חודשים והשני בן 6 חודשים. בית-משפט קמא הפעיל את המאסרים בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל בתיק הנוכחי, כך שסך הכל על המשיב לרצות 21 חודשי מאסר בפועל. 2. על הענישה, ליתר דיוק, על רכיב המאסר בפועל, מערערת המדינה בפנינו. שני ראשים מרכזיים לערעור המדינה: האחד - תקופת המאסר שהושתה בגין העבירות נושא התיק הנוכחי; השני - אופן הפעלתם של המאסרים על תנאי, שהיו, כאמור, תלויים ועומדים נגד המשיב. באשר לתקופת המאסר שנקצבה למשיב בענייננו: בית-משפט קמא קבע כי מתחם הענישה נע בין 6 חודשים ל- 15 חודשים. בקובעו מתחם זה, התייחס בית-משפט קמא לתיק קודם שבו הורשע המשיב, ובו הסתפקה המדינה בענישה זו כחלק מהסדר טיעון. משכך, ראה בית-משפט קמא לאמץ את הסכמתה של התביעה דאז כקובעת את המתחם בענייננו. על-כך מלינה התביעה, ולשיטתה, הסדר הטיעון בתיק קודם לא מכתיב את מתחם הענישה הראוי בתיק הנוכחי, ולענין מתחם הענישה הראוי מפנה המדינה לריבוי העבירות, לאלימות הפיזית הקשה, לאלימות המילולית הקשה, לכך שהאירוע הוא רב-שלבי, שעל-כן היה מקום למתחם ענישה גבוה יותר, כפי שעתרה התביעה בבית-משפט קמא. מכל מקום, גם תוך יציאה מנקודת הנחה כי המתחם שקבע בית-משפט קמא ישאר בעינו, היה מקום למקם את הענישה בתיק הנוכחי ברף הגבוה ולא להסתפק ב- 9 חודשים. באשר למאסרים על תנאי: לא היה כל מקום להפעלתם בחופף זה לזה, ושגה בכך בית המשפט. 3. הסניגורית טוענת כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. המדינה אכן הכתיבה את המתחם בהסדר הטיעון הקודם, ולא שגה בית-משפט בכך. מתחם הענישה הוא מתחם ראוי, בהתייחס לעבירות שמדובר בהן. באשר למאסרים על תנאי: לטענת הסניגורית, בית-משפט קמא נהג כשורה כאשר הפעיל אותם בחופף זה לזה. שני המאסרים על תנאי לא זו בלבד שהוטלו בסמוך זה לזה, כפי שציין בית-משפט קמא, אלא שהיו למעשה חלק מאותה פרשייה. המתלוננים בשני כתבי האישום היו שני אחייניו של המשיב. היתה בזמנו סיבה לכך שהמשיב לא צירף את התיקים דאז זה לזה. הסיבה הוסברה לבית-משפט קמא ובית-משפט קמא ראה, על-כן, לנהוג כפי שנהג. בדיעבד, כך לטענת הסניגורית, צדק המשיב כאשר לא צירף את התיקים זה לזה, משום שהתביעה היא ששגתה לפחות באחד מכתבי האישום, והראיה לכך מצוייה בעובדה שהתביעה חזרה בה מחלק מהאישומים בכתב האישום השני. משמע, צדק המשיב כאשר לא צירף תיק זה. לפיכך, העתירה היא שלא להתערב בענישה. 4. נראה לנו, כי לא יכול להיות ספק בצידקתו של ערעור זה. באשר למתחם הענישה - ספק בעינינו אם היה מקום לאמץ את הסדר הטיעון בתיק הקודם כקובע את מתחם הענישה בתיק הנוכחי. מכל מקום, איננו רואים לקבוע מסמרות באשר למתחם הענישה הראוי בגין מכלול העבירות נשוא תיק זה, משום שמסקנתנו היא, כי גם אם הרף העליון ישאר בעינו, קרי - 15 חודש, לא היה מקום להסתפק בתיק הנוכחי ב- 9 חודשים. בצדק הפנתה התביעה לאופיו של האירוע, כמשתקף בכתב האישום ולא בכדי פירטנו את עובדותיו. מדובר באירוע רב-שלבי. תחילתו באיום מילולי, שחמור ממנו, כאמור, קשה להעלות על הדעת. לאחר-מכן פתח המשיב באלימות, האלימות החלה בבעיטות וסטירות ואם ניתן היה לצפות שבכך הסתפק המשיב, הרי באה השתלשלות הדברים בהמשך, כדי להבהיר מיהו האדם המצוי בפנינו. המשיב עלה לביתו, חזר עם סכין. ציינו לעיל כי הסכין היא סכין מאיימת במיוחד. אין צורך בדימיון רב כדי לחשוב ולתאר מה היה קורה לו היה מגשים המשיב את זממו ופוגע באמצעות הסכין במתלונן. בסופו של יום, המתלונן הוא שברח מהמקום. כאמור, יש חשיבות גם לכך שמעגל האלימות המילולית לפחות הורחב ונכנס לתוכו גם אביו של המתלונן, שניסה למנוע את הפגיעה בבנו. כאשר מדובר באירוע מסוג זה ובשימוש אלים בסכין, לא היה מקום, כאמור, להסתפק ב- 9 חודשים. בהיותנו ערכאת ערעור שאיננה נוהגת למצות את הדין עם משיבים, אנו מעמידים את תקופת המאסר בתיק הנוכחי על שנה אחת, זאת, כאמור, גם אם ישאר בעינו המתחם שקבע בית-משפט קמא. 5. באשר להפעלת המאסרים על תנאי: גם בנושא זה נראה לנו כי שגה בית-משפט קמא. מדובר בשני כתבי-אישום שונים, גם אם המתלוננים בהם הם אותם מתלוננים. אירועים שונים, תאריכים שונים, כתבי-אישום שונים וענישה שונה. לפיכך, לא היה מקום להפעלת המאסרים על תנאי בחופף זה לזה, במיוחד כך כאשר אנו רואים לנגד עינינו את מיהותו של המשיב שבפנינו, כמשתקף מגיליון, או ליתר דיוק, ספר הרשעותיו הקודמות. לא פחות מ- 42 תיקים הורשע המשיב, לרבות עבירות שדומות באופיין לעבירות נושא התיק הנוכחי - עבירות איומים, אלימות, פציעה וכיו"ב. 6. לפיכך, אנו מקבלים את עתירת המדינה ומורים ששני המאסרים על תנאי ירוצו במצטבר זה לזה ולא בחופף. התוצאה היא שעל המשיב לרצות 30 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי פסק הדין ישארו בעינם. משפט פליליסכיןאלימותהחזקת סכיןהסדר טיעון (עסקת טיעון)תקיפה