קיבל דו"ח חניה בשל כך שהחנה רכבו ברחוב במקום המיועד לפריקה וטעינה הוא ביקש להישפט, והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960. . המערער לא חלק על כך שהרכב עמד במקום המיועד לפריקה וטעינה, אך טען כי היה רשאי לחנות במקום, מאחר שהרכב הינו רכב של נכה, והיה בתוכו תג נכה. לדברי המערער, באותו יום היתה לו פגישה במוסד לביטוח לאומי, הנמצא בסמוך, ולשם כך חנה במקום. בעדותו בבית המשפט הוסיף כי הוא נכה 100% בשל מחלה קשה, וכי מאמץ פיזי קשה הוא בלתי אפשרי עבורו. לדבריו חנה במקום לאחר שניסה למצוא מקום חניה אחר, אך לא מצא מקום חניה פנוי, לא במקום המיועד לנכים, לא במקום חניה ליד מדחן ואף לא בחניון בתשלום. הוא חנה במקום, לאחר שוידא כי הרכב אינו מהווה הפרעה ממשית לתנועה, להולכי רגל ולאנשים עם עגלות, בהתאם לכללים הנוגעים לחניית נכים. במהלך הדיון בערעור אף הוסיף כי בשל מצבו, נאלץ לקחת מונית להגיע ממקום החניה למוסד לביטוח לאומי. 2. בהכרעת דינו התייחס בית המשפט קמא להוראות חוק חנייה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים" וכן "החוק") בכלל ולחניית נכה במקום המיועד לפריקה וטעינה בפרט, והפנה לפסיקה הקיימת בעניין. לגבי המערער קבע בית המשפט כי הוכח שחנה במקום לאחר שלא מצא מקום חניה פנוי אחר, וכן הוכח כי החניה לא סיכנה את עוברי הדרך ולא מנעה מעבר שלהם. השאלה שנותרה במחלוקת היתה האם החניה גרמה להפרעה ממשית לתנועה. בית המשפט קבע, על בסיס הראיות שעמדו לפניו, כי רחוב ינאי, הנמצא במרכז העיר ירושלים, מוקף במסעדות, בתי עסק וחנויות שונות הזקוקות לשירותי פריקת סחורות וטעינתן. בית המשפט קיבל את עדותו של הפקח אבו היא, לפיה המקום בו חנה המערער הוא המקום היחיד באזור, השמור לצרכי פריקה וטעינה, וכי בזמן החניה לא היה מקום אחר פנוי למטרה זו. כן קבע בית המשפט, על סמך עדותו של המערער ועדות הפקח, כי המערער חנה במקום פרק זמן ממושך, של כשעה. בנוסף קבע בית המשפט כי הרחוב צר, משני צידיו חנו רכבים, כך שנותר נתיב אחד בלבד למעבר כלי רכב. על בסיס נתונים אלה קבע בית המשפט כי חנייתו של המערער גרמה להפרעה ממשית לתנועה. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי יש להתחשב בשאיפה לאפשר לנכים נגישות, אלא שמנגד ניצבת פגיעה בעלת עצמה באינטרס ציבורי, לאפשר פעילות תקינה של פריקה וטעינה באזור רווי פעילות מסחרית, במרכז העיר ירושלים. בית המשפט קבע כי באופן בו חנה הנאשם, הוא יצר מצב בו משך כשעה לא הייתה אפשרות לפרוק ולטעון באופן חוקי במקום, וכי נהג הפורק או טוען סחורה נדרש להעמיד רכבו בנתיב היחיד הפנוי לעבר כלי רכב, ולחסום את התנועה ברחוב. לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. 3. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא בהימנעו מלקבוע כי החניה היתה חניה מותרת. כן טען כי לא הוכח שבנסיבות המתוארות בכתב האישום היתה הפרעה של ממש לתנועה, כי לא הוכח שחנייתו גרמה בפועל להפרעה ממשית לתנועה. עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט שהתעלם מכך שבמקום החניה היחיד המיועד לנכים ברחוב, העמידה עיריית ירושלים מתקן למחזור בקבוקים. 4. סעיף 2 לחוק חניה לנכים קובע ארבעה תנאים מצטברים, המאפשרים חניית נכים במקום בו ככלל החניה אסורה: " 2. (א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה: (1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; (2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; (3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; (4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה." כאמור, בית המשפט קמא קבע כי הוכחו התנאים שבסעיפים (1) עד (3), והשאלה שנותרה הינה האם החניה גורמת להפרעה ממשית לתנועה, בניגוד לסעיף 2(א)(4) לחוק. 5. בענייננו, פקח העיריה העיד, אמנם, כטענת המערער, כי רכבו של המערער לא הווה הפרעה לתנועה, אולם אין לנתק דברים אלה מהמשך תשובתו של הפקח, לפיו "משאיות שבאות לפרוק סחורה לא יהיה להם איפה לפרוק וזה יכול לעקיפין לגרום הפרעה לתנועה" (פרוטוקול עמ' 2). הפקח לא העיד כי הבחין בפועל בהפרעה לתנועה, או כי ראה רכב פורק/טוען סחורה, שחוסם את נתיב החניה היחיד הקיים ברחוב. אולם, כפי שעולה מהפסיקה, די בהוכחת פוטנציאל להפרעה לתנועה. לעניין זה התייחס כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסק דינו ברע"פ 5273/12, 1300/12, זאב גיא ואח' נ' מדינת ישראל: "לעמדתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים מדבר ב"הפרעה פוטנציאלית, שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה" (סעיף 13 להכרעת הדין בעניינו של גיא). בית המשפט המחוזי, בפסק דינו בערעורו של גיא, קבע כי "כאשר החוק דורש 'הפרעה ממשית' ולא רק 'הפרעה', אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד" (עמ' 7 שורות 19-18). דברי בית המשפט המחוזי שובי לב; אך הקושי בהם הוא הצורך להוכיח "הפרעה ממשית" תוך ויכוח פרשני חוזר ונשנה. לטעמי הביטוי "החניה אינה גורמת הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) (הדגשה הוספה - א"ר) תומך בפירוש ה"פוטנציאלי", שכן אינו מדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה. דיני החניה מחייבים יצירתם של כללים ברורים ומפורשים, היוצרים ודאות ומונעים עמימות ואי-בהירות... מן האמור עולה איפוא, כי המונח "הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) משמעו הפרעה לכל שימוש המותר במרחב הציבורי, וכי המדובר בהפרעה פוטנציאלית..." בנסיבת אלה, משקבע בית המשפט קמא, על בסיס הראיות שעמדו לפניו, כי חנייתו של המערער במקום גרמה לפוטנציאל להפרעה בתנועה, די בכך לצורך קביעה כי לא התקיימו כל התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק, ולפיכך היה בחניית המערער במקום משום עבירה. 6. כאמור, אין מחלוקת כי המערער חנה במקום כשעה, כעולה הן מגירסת המערער והן מגירסת הפקח ומהרישום שערך לפיו זמן החניה עלה על 50 דקות. גם לעניין זה התייחס כב' השופט רובינשטיין בעניין זאב גיא הנ"ל: "לדעתי, כדי להשיג איזון בפרשנות חוק חניה לנכים מזה וחוק העזר העירוני מזה, ראוי להעמיד את זמן חנייתו של נכה שלא ייחשב הפרת החוק על משך של עד 25 דקות. אסביר. החוק נותן לבעל תו נכה, שמילא אחר התנאים, אפשרות לחניה במקום שאינו מותר ברגיל, ולענייננו מפרץ פריקה וטעינה. יש ליתן לכך משמעות מעשית; המשמעות היא מתן האפשרות לחנות, למשל, לשם "קניה קטנה". מתוך הנחה שניידותו של הנכה מיציאתו מן הרכב עד לחנות קשה יחסית ומתוך הנחה שקניה קטנה בחנות היא עניין של כ-15-10 דקות, יש מקום לאפשר עד 25 דקות לשם ה"סיבוב" כולו, ליציאה מן הרכב, הגעה לחנות, קניה וחזרה. כמובן, אין כל המוגבלויות זהות, וגם אין כל אזורי החניה זהים... אין משמעות הדברים שכל חניה של כלי רכב נושא תג נכה למשך פרק זמן העולה על עשרים וחמש דקות משמעה, מיניה וביה, מתן דו"ח. כפי שצוין בתגובת המשיבה, על הפקחים להפעיל שיקול דעת בהתחשב בנסיבות העניין - אופי האזור (וצפיפותו), שעת ואופן החניה ומשכה, וכמובן שגם לשכל הישר תפקיד מרכזי..." בענייננו, כפי שקבע בית המשפט קמא, מהות ההפרעה, מיקומה, עיתויה ומשכה, אינם מאפשרים לקבל את טענת המערער לפיה התקיימו תנאי סעיף 2(א)(4) לחוק. 7. אשר לטענת המערער בדבר הצבת מתקן מחזור בחניית הנכה היחידה הקיימת ברחוב - ראוי כי עיריית ירושלים תיתן דעתה לעניין זה, ותדאג לכך שחניית הנכים הקיימת ברחוב תהיה זמינה לחניה ולא תשמש מקום להצבת מתקנים כאלה ואחרים. עם זאת, אין בכך כדי להתיר חניה במקום אחר בניגוד לחוק, וככל שהדבר נוגע להכרעת הדין, אין לכך השלכה כלשהי. לכל היותר יש לכך משמעות לעניין העונש, כמו גם ליתר הנסיבות ובהן נכותו הקשה של המערער, הצורך בהגעה למוסד לביטוח לאומי, בעניין הקשור בנכותו, כאשר אין באזור מקומות חניה זמינים ועוד. בית המשפט אכן נתן דעתו למכלול הנסיבות והעמיד את גובה הקנס על 100 ₪. 8. סוף דבר - הערעור נדחה. משפט תעבורהתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהחניהדוח חניה