נדחתה התנגדות העותרים לתכנית מתאר מפורטת ש/מק/1347 שאותה יזמה המועצה המקומית ואישרה המשיבה 3 ("הוועדה המקומית"). יצוין כי אף שהמשיבה 4 ("העמותה") היא צד העלול להיפגע מקבלת העתירה, כלשון תקנה 6(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים [סדרי דין] תשס"א-2000, נמנעו תחילה העותרים מלצרף את העמותה כמשיבה, אך ביקשו לעשות כן ביום 6.10.13, ונעתרתי לבקשתם בהחלטה מיום 7.10.13. בעקבות כך הוגש כתב טענות גם מטעמה של העמותה. לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים אני מחליט לדחות את העתירה. התכנית חלה על חלק ממגרש 200 הכלול בתכנית מתאר ש/487, שפורסמה למתן תוקף ביום 24.2.94 ("תכנית המתאר"), ובהתאם לתכנית המתאר מגרש 200 מיועד לצורכי ציבור. בצדו המזרחי של המגרש עומד בית כנסת שנבנה בידי העמותה על פי תרש"צ 2/27/15. מגרש 200 פוצל לשני מגרשים - 900 ו-901, שעליו עומד בית הכנסת ובצדו עומד מבנה המשמש כבית תמחוי, מטבחון, מעבר מקורה בין בית הכנסת ובית התמחוי, ומבנה קטן נוסף בקצה הדרום מזרחי של המגרש (סומן ג' בתשריט שצורף לתשובת וועדת הערר) ("המבנה "). כפי שניתן להסיק מתקנון התכנית, מטרתה היא הסדרת שטח בית הכנסת ומתן לגיטימציה למבנים הקיימים. העותרים רכשו מגרש הגובל במגרש 901 מצדו הדרומי מערבי, והוקמו עליו שני בתי מגורים. העותרים התנגדו לאישור התכנית על ידי הוועדה המקומית, ומשנדחתה התנגדותם הם הגישו ערר, שבהחלטה מיום 15.3.12 נדחה גם הוא ("ההחלטה הראשונה"). כנגד ההחלטה הראשונה הגישו העותרים עתירה בתיק עת"מ 29795-10-12, ובדיון שהתקיים ביום 4.2.13 התקבלה הצעת באת כוחה של ועדת הערר והדיון הוחזר אליה לשם השלמתו במספר עניינים, ובהם הצורך הציבורי במבנה , ההצדקה התכנונית למיקומו והאיזון בין השניים. הדיון המשלים התקיים בוועדת הערר ביום 14.2.13, ובגדרו היא שמעה את טענות הצדדים ואף קיימה סיור במתחם בית הכנסת ובשטח מגרשם של העותרים, על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מן האילוצים התכנוניים שקיומם נטען כהצדקה למיקומו של המבנה בגבול המגרש ובסמיכות למגרשם של העותרים. בעקבות הדיון ניתנה, ביום 10.3.13, החלטה משלימה, שכנגדה מכוונת העתירה הנוכחית ("ההחלטה"). בהחלטה שבה ועדת הערר ונדרשה למבחן הידוע כ"מבחן המגרש הריק" (עע"מ 9057/09 דן איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.10)) ("עניין איגנר"), והיא קבעה שיישומו של מבחן זה בנסיבות המקרה הנוכחי מצדיק את אישור התכנית ואת הותרת המבנה על כנו. ועדת הערר בחנה כיצד ניתן לנצל את השטחים במגרש והגיעה למסקנה שאין הצדקה, ואף אין אפשרות מעשית, להורות כי המבנה ימוקם במקום אחר במגרש. בצד זאת, ועל יסוד ההתרשמות ממצב הדברים בשטח, הורתה ועדת הערר כי בנוסף לתנאים ולהגבלות שנקבעו בהחלטה הראשונה (אטימת פתחים בכיוון הפונה למגרשם של העותרים), תיבנה גם גדר בטון בגבול המגרש בגובה מתאים על מנת להקטין במידת האפשר את עוצמת הפגיעה שלה טענו העותרים. העותרים טוענים שמסקנת ועדת הערר, כפי שהיא באה לביטוי בהחלטה, כי קיימת הצדקה לאשר את קיומו של המבנה ולהותירו על כנו, מבוססת על טעות שבחישוב. על פי הטענה, לו חישבה ועדת הערר בצורה נכונה את השטחים הניתנים לניצול, היה עליה להגיע למסקנה שניתן למקם את המבנה , ששטחו כארבעים מ"ר, במקום אחר ממקומו הנוכחי בסמוך לגבול שבין המגרש ומגרשם של העותרים. העותרים טוענים עוד כי ועדת הערר נתפסה לכלל טעות ביישום העקרונות המשפטיים הנוגעים למתן הכשר לבנייה בלתי חוקית, וכן כי בנייה בגבול המגרש ממש (ללא מרווחים) אינה מותרת בדרך כלל, ועל מנת להתירה צריכות להתקיים נסיבות תכנוניות יוצאות דופן שאינן מתקיימות במקרה הנוכחי. לא מצאתי יסוד מספיק לטענות העותרים ומשום כך, כאמור, החלטתי לדחות את העתירה. אפתח בכך שנראות לי טענות ועדת הערר המטילות ספק בתום לבם של העותרים, ואני סבור שטענות אלה אינן משוללות יסוד. בטענותיה מצביעה ועדת הערר על כך שהעותרים רכשו את מגרשם בעת שמצב העניינים שעליו הם מלינים היה קיים, והם לא הצביעו על כל עובדה המאפשרת לטעון או להסיק שיש בידם אינטרס הסתמכות המצדיק את דחיית אישור התכנית. דומה כי ועדת הערר גם צודקת כשהיא מצביעה על כך שבהזדמנויות שונות העלו העותרים נימוקי התנגדות שונים ונבדלים זה מזה. בעוד שבשלבי אישור התכנית הם העלו נימוקים של מטרד (בעיקר רעש), עניינים שניתן להם מענה בהחלטה הראשונה (שבה נקבע שחלונות המבנה ייאטמו, מנועי מזגנים יוסרו וכדומה), בעתירה הנוכחית נטען כי קיימת תחושה של צפיפות, אי נוחות והצללה, וכן כי ניתן למקם את המבנה במקום אחר במגרש, טענה שלא נטענה בשלבים קודמים. סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 קובע כי: "בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". הדרישה שעותר ינהג בתום לב היא תנאי סף שאי עמידה בו יכולה, כשלעצמה, לשמש נימוק לדחיית עתירתו (בג"ץ 1439/08 ניצולת הקרטל בע''מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים רשות (20.11.08)), וייתכן שהיה מקום לשקול את דחיית העתירה מטעם זה בלבד. יחד עם זאת, וכדי שלא להחמיר יתר על המידה עם העותרים, אוסיף שמקובלות עליי טענות ועדת הערר והוועדה המקומית, שההחלטה היא החלטה תכנונית וככזו אין להתערב בה, ומכל מקום היא החלטה תכנונית ראויה. הן הוועדה המקומית והן ועדת הערר אינן חולקות על טענת העותרים כי נפלה טעות בחישוב השטחים שעשתה ועדת הערר, אלא שלטענתם, המקובלת עליי, אין בכך ולא כלום. העובדה שנפלה טעות בחישוב השטחים כשלעצמה אינה מחייבת את המסקנה, שלה טוענים העותרים, שניתן למקם את המבנה במקום אחר במגרש. ועדת הערר קיימה סיור במגרש והיא שוכנעה שלא ניתן לעשות כן, מסיבות הקשורות בצורת הבינוי של המגרש, בייעודו ובשימוש שנעשה בו על ידי הציבור. במסקנתה זו אין מקום להתערב, שכן אלה הם שיקולים תכנוניים מובהקים, ומושכלות ראשונים הם שהחלטה המבוססת על שיקולים כאלה אינה החלטה שבית המשפט יתערב בה (עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, (24.1.05); בג"ץ 465/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633-634 (1994)). נותרה אם כן טענת העותרים שהתכנית נועדה להכשיר בנייה בלתי חוקית, ולכן אין לאשרה. גם בעניין זה נראות לי טענותיהם של הוועדה המקומית וועדת הערר, ואני סבור שלטענות העותרים אין יסוד מספיק. כפי שבצדק טענה הוועדה המקומית, השיקול של שמירה על שלטון החוק ומניעת עידוד עבירות בנייה הוא רק אחד מן השיקולים שעל מוסדות התכנון לשקול בהקשר לאישור תכניות או מתן היתרים שעניינם בנייה בלתי חוקית, וייתכנו מקרים שבהם תאושר תכנית מתאר על אף העובדה שקיימת בשטח בנייה בלתי חוקית (עע"מ 65/13 (7.7.13) ("עניין נאות מזרחי"), עניין איגנר, וכן בג"ץ 8171/09 יוסף, ראש מועצת כפר אל-ר'אניה נ' מועצת התכנון העליונה במנהל (20.11.11) שבו נקבע שהחלטת מוסד תכנון לאשר תכנית המכשירה בנייה בלתי חוקית של שכונה שלמה יכולה להימצא בתוך מתחם הסבירות ובית משפט לא יתערב בה). בעניין איגנר נדרש בית המשפט לשאלת הקשר בין קיומה של בנייה בלתי חוקית לשיקולי מוסדות התכנון, והוא טבע את מבחן "המגרש הריק", שאותו יישמה גם ועדת הערר בהחלטתה, לאמור: "לטעמי, כדאי במקרים רבים כשנשקלת השאלה האם "להכשיר" בניה בלתי חוקית שחברי מוסד התכנון יציגו לעצמם תחילה את השאלה - בהנחה שאין בניה בלתי חוקית שהכשרתה מתבקשת, האם, מבחינה תכנונית היה מקום לאשר את התוכנית אם לאו. בחינה זו רואה כביכול את השטח "כאילו" לא קיימת בו כל בניה בלתי חוקית. על בחינה זו אמונים חברי מוסדות התכנון. אם התשובה היא בשלילה, דהיינו שאין התוכנית ראויה, תהא הנטייה שלא להכשיר את הבניה הבלתי חוקית ולא לאשר את התוכנית". מבחן זה אומץ על ידי בית המשפט גם בעניין נאות מזרחי. לדעתי, אין דופי במסקנתה של ועדת הערר שכאשר מיישמים את מבחן "המגרש הריק" ומביאים בחשבון את הצורך הציבורי בקיומו של המבנה הנלווה לבית הכנסת והבנוי בגבול המגרש, כמו גם את האילוצים התכנוניים הקיימים, היה מקום לאשר את התכנית גם בהנחה שהמבנה שבו מדובר איננו קיים. מסקנתה של ועדת הערר הייתה שהחלופה היחידה למיקומו של המבנה היא במקום אחר במגרש, והצבתו באותו מקום "תיצור בליל אקראי של מבנים ורחבת כינוס קטנה ולא אפקטיבית", וכאמור, אין מקום להתערב במסקנה זו, אשר כשלעצמה תומכת באישור התכנית בשל קיומו של צורך ציבורי במבנה. סיכומו של דבר, העותרים לא הצביעו על עילה שבעטייה יש להתערב בהחלטת ועדת הערר, ומשום כך אין מנוס מדחיית העתירה. העותרים ישלמו לכל אחת מן המשיבות 1-3 שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪. העמותה לא הייתה מיוצגת ולכן לא ראיתי מקום לפסוק לזכותה שכר טרחת עורכי דין. תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתכנית מתארמועצות מקומיות