עתירה מנהלית המכוונת כנגד החלטת ועדת הערר שדחתה, התנגדות העותר לתכנית מתאר מקומית חפ/מק/1229/ד ("תכנית 1229/ד") שיזמה המשיבה 3 ("המשיבה"). לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת דברי באי כוח הצדדים, אני מחליט לדחות את העתירה. רקע ביום 8.2.10 אושרה ופורסמה למתן תוקף תכנית מתאר חפ/1229/ג/1 ("תכנית 1229/ג/1"), אשר על פיה אושרה בנייה בחטיבת קרקע הנמצאת בין רחוב נתיב חן לשורת בניינים הקיימים ברחוב הגליל בנווה שאנן, חיפה. בהמשך יזמה המשיבה את תכנית 1229/ד, שעניינה איחוד, חלוקה ותוספת יחידות דיור בחטיבת קרקע שלגביה חלה תכנית 1229/ג/1. העותר הוא בעל זכויות בדירה בקומה א' (על עמודים) בבניין הנמצא ברחוב הגליל 45 בנווה שאנן והמצוי בגבול שטח תכנית 1229/ד. יצוין כי העותר רכש את דירתו לאחר שתכנית 1229/ג/1 אושרה, פורסמה וניתן לה תוקף. לתכנית 1229/ד הוגשו התנגדויות, ובהן התנגדותו של העותר שגם הציע תכנית חלופית במטרה למנוע פגיעה בהשקף הנוף. ביום 15.10.12 קיימה הוועדה המקומית דיון שבו נשמעו טענות המתנגדים, והחליטה להחזיר את תכנית 1229/ד למנהל ההנדסה על מנת שיבחן את טענות המתנגדים ואת התכנית החלופית (נספח ב-7 לכתב העתירה). ביום 29.10.12 דנה ועדת המשנה של הוועדה המקומית בהתנגדויות ודחתה אותן (נספח ב-1 לכתב העתירה). על החלטת הוועדה המקומית הגיש העותר ערר (מספר 366/12) שנדחה בעיקרו ביום 21.3.13, אולם ועדת הערר הורתה לתקן את תכנית 1229/ד באמצעות הגבלת הבנייה וקביעת מרווחים בין הבניינים המתוכננים, על מנת ליצור השקף נוף מסוים מהבתים הקיימים. לענייננו, רלוונטי חלקה של החלטת ועדת הערר שבו נדחו טענותיו של העותר והתקבלה עמדתה של הוועדה המקומית, וכנגד חלק זה מכוונת העתירה. כפי שציינה ועדת הערר, התנגדותו של העותר לתכנית 1229/ד נובעת מכך שלטענתו, יישומה של התכנית יגרום לחסימה מוחלטת של השקף הנוף מדירתו, חסימת אוויר, מחסור במקומות חניה ועוד. על רקע זה הציע העותר בגדר התנגדותו תכנון חלופי, שעל פיו יוחלף המגרש המיועד לבניית בית דו משפחתי בתחום התכנית במגרש חניה המתוכנן מצפון, ובאופן זה תיפתר בעיית השקף הנוף וחסימת האוויר. ועדת הערר ציינה עוד כי הגם שהעותר רכש את דירתו לאחר שתכנית 1229/ג/1 פורסמה וניתן לה תוקף, אין מניעה לשוב ולבחון את האיזון הראוי בין ציפיותיו הסבירות של העותר (ובכלל זה להשקף נוף) לבין זכויות תקפות מכוחן של תוכניות מתאר מאושרות. ועדת הערר שקלה את התכנון החלופי שהציע העותר, אולם בסופו של דבר ראתה להעדיף את עמדת הוועדה המקומית שהתנגדה, משיקולים תכנוניים, לשינוי מיקומו של מגרש החניה, ולכן דחתה את התכנון החלופי שהציע העותר, ובעיקרו של דבר היא דחתה את הערר. הטענות עיקר טענתו של העותר היא שבתכנית 1229/ד נפלו פגמים ויש בה ליקויים, וכי התכנון החלופי שהוצע על ידו נועד לתקן ליקויים אלה. העותר מוסיף וטוען כי נפל פגם בהליך שהתנהל בפני ועדת הערר, שכן לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתייחס לטענות הוועדה המקומית הנוגעות לתכנון החלופי שהוא הציע, מכיוון שאלה הובאו לידיעתו אך שלושה ימים קודם למועד הדיון. בקשר לכך מצביע העותר על חוות דעת מקצועית (שצורפה כנספח ז' לכתב העתירה) שממנה עולה כי בניגוד לעמדת הוועדה המקומית, החלופה התכנונית שהציע העותר למגרש החניה עדיפה מבחינת תכנון תנועה על פני המצב המוצע בתכנית 1229/ד, והוא טוען כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר כאשר לא נתנה משקל ראוי לטענותיו בעניין זה. עוד טוען העותר כי בנייה על פי תכנית 1229/ד תגרום לפגיעה בהשקף הנוף שהוא נכס קנייני, שהפגיעה בו מצדיקה - ואף מחייבת - איזון ראוי יותר מזה שעליו החליטה ועדת הערר. ועדת הערר טוענת שיש לדחות את העתירה מחמת שלא נפל כל פגם משפטי בהחלטתה או בדיון שהתקיים בפניה. לטענתה, ההחלטה מצויה כולה בתחום שיקול הדעת התכנוני שבית המשפט לא יתערב בו ולא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה. לעניין חוות הדעת שצורפה לעתירה, טוענת ועדת הערר כי משלא הוצגה חוות דעת זו בפניה, אין העותר יכול להסתמך עליה בגדר העתירה. הוועדה המקומית ביקשה לדחות את העתירה מחמת שתכנית מתאר 1229/ד אינה משנה את אפשרויות הבנייה במתכונת שאושרה בתכנית מתאר 1229/ג/1, ולכן אין יסוד לטענותיו של העותר בדבר פגיעה בהשקף הנוף, שכן אין מחלוקת שהוא רכש את הדירה כאשר אישור תכנית מתאר 1229/ג/1 היה בבחינת "מעשה עשוי". הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת כי גם לגופה של העתירה אין יסוד לטענות העותר, שכן ועדת הערר העדיפה את הנימוקים התכנוניים של הוועדה המקומית על פני אלה שהציג העותר, ואין בכך עילה להתערבות שיפוטית. המשיבה טענה שלבית משפט זה אין סמכות לדון בטענות העותר, שכן לפי סעיף 112(א)(6) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון") יכול מי שהתנגד לתכנית והתנגדותו נדחתה לערור בוועדת הערר, ולפי סעיף 111(א) לחוק התכנון, ערר על החלטת ועדת הערר לפי סעיף 112 יוגש לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (בכפוף לכך שתינתן רשות לכך על ידי יו"ר ועדת הערר). עוד נטען כי עניינה של העתירה הוא נושא תכנוני מובהק, ובכאלה אין בית המשפט מתערב. בנוסף נטען כי תכנית מתאר 1229/ד אינה משנה את אפשרויות הבנייה לפי תכנית מתאר 1229/ג/1 שכבר אושרה וקיבלה תוקף בעבר, ולכן לא ניתן לקבל את הטענה שביסוד העתירה, שעצם הגשת תכנית 1229/ד פותחת פתח לשינוי הוראות תכנית 1229/ג/1 על יסוד טענות של מי שמתנגדים לה. דיון בפתח הדברים אתייחס לטענת המשיבה שלבית משפט זה אין סמכות לדון בעתירה, מפני שכפי שיסתבר להלן עניינה של הטענה הוא בקו המשיק בין התערבות בהחלטת ועדת ערר על יסוד כללי המשפט המנהלי לבין התערבות בשיקול דעתה בנוגע לעניין תכנוני שעליו היא מופקדת על פי הוראות חוק התכנון. אין מחלוקת שתכנית מתאר 1229/ד היא תכנית בסמכות הוועדה המקומית, כמשמעה בסעיף 62א לחוק התכנון, ומכאן שחלה לגביה הוראת סעיף 112 לחוק התכנון הקובעת כך: 112. (א) על החלטת הועדה המקומית בדבר אישור תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 62א או דחייתה, רשאים לערור בפני ועדת הערר: ... .... (6) מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה; .... מהוראה זו עולה שהערר שהגיש העותר לוועדת הערר על דחיית התנגדותו לתכנית מתאר 1229/ד, הוא ערר על אישור התכנית על ידי הוועדה המקומית, שהגשתו אפשרית לפי סעיף 112(א)(6). מסעיף 111(א) לחוק התכנון עולה שעל החלטת ועדת ערר מכוח סעיף 112 לחוק התכנון ניתן להגיש ערר לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ("הוועדה המחוזית"), אם ניתנה לכך רשות על מיו"ר ועדת הערר. בעניין זה קובע סעיף 111(א) לחוק התכנון כך: "111 (א) על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 112 רשאים לערור בפני הועדה המחוזית ברשות יושב ראש ועדת הערר: (1) מי שהיה צד להליך בפני ועדת הערר; (2) ..... (3) מגיש התנגדות; ....." המשיבה ביקשה ללמוד מסעיף 111(א) האמור כי הסמכות לדון בעניין שעליו נסבה העתירה נתונה לוועדה המחוזית ולא לבית משפט זה, ולכאורה, לפי לשון הרישא של סעיף 111(א), הטענה איננה משוללת יסוד. דא עקא, שטענה זו מתעלמת מהוראת סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תשס"א-2000 ("החוק"), הקובעת את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה "נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה..." (ההדגשה הוספה, א"ק). סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון ב"ענייני תכנון ובנייה לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 למעט לפי פרק י' .... והליכי תכנון לפי חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), תשע"א-2011, ולמעט החלטות שעניינן תוכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". השאלה המתעוררת, אם כן, היא אם קיימת סתירה בין הוראת סעיף 111(א) לחוק התכנון להוראת סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק, ואם כך הדבר - כיצד ניתן ליישב סתירה כזו. המשיבה לא הביאה אסמכתא לטענתה, אולם מסתבר שהעניין התעורר בעבר, ונפסק שבמקום שהעותרים לא נקטו בהליך ערר בהתאם לסעיף 111(א) לחוק התכנון, ניתן לראות בכך אי מיצוי הליכים המצדיק את דחיית העתירה (עת"מ 8880-01-13 עלי אבו אחמד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת (21.3.13)). המשיבה, וכמותה גם ועדת הערר והוועדה המקומית, לא העלו את טענת אי מיצוי ההליכים כנימוק לדחיית העתירה, ולכן אין זה מן המידה להשתית את התוצאה על נימוק זה. יחד עם זאת דעתי היא, בכל הכבוד, שלא קיימת סתירה בין הוראת סעיף 111(א) לחוק התכנון להוראת סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק, וממילא סעיף 111(א) לחוק התכנון אינו שולל את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כידוע, בכל הנוגע לשיקולים תכנוניים בית המשפט איננו "מוסד תכנון על" (עע"מ 9057/09 דן איגנר נ' השמורה בע"מ, פסקה 17 (20.10.10); עע"מ 8445/06 זלצמן נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז תל אביב, פסקה 6 (28.10.10)) ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם של מוסדות התכנון (עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 9 (24.11.05)). מנגד, במקום שבו נפל פגם משפטי בהחלטתו של מוסד תכנון, יכול הדבר לשמש כעילת התערבות שיפוטית בהחלטה, מכוח עקרונות המשפט המנהלי (ע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63, 70 (2001); ע"א 5927/98 בחוס גאן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, פסקה 12 (2.7.03); בג"ץ 9142/12 מיכאל הכהן נ' מועצת תכנון עליונה באזור יהודה ושומרון -ועדת משנה להתיישבות (4.7.13)). על רקע זה מתבקשת המסקנה שהוראת סעיף 111(א) לחוק התכנון, המאפשרת (בסייג של הצורך בקבלת רשות לכך) הגשת ערר על החלטת ועדת הערר, היא חלק מהיררכיה של הליכים שנקבעו בחוק התכנון, ואשר תכליתם היא לאפשר למוסדות התכנון, בהתאם למעמדם באותה היררכיה, לבחון את שיקול הדעת התכנוני. מנגד, ובה במידה, מתבקשת גם המסקנה שכפי שבית משפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בשיקולים תכנוניים, לא ניתן לומר שמתן אפשרות להגיש ערר בהתאם לסעיף 111(א) לחוק התכנון שולל את סמכותו של בית המשפט לדון בעתירה מנהלית על פי סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק. עם זאת ברור שעילתה של העתירה אינה יכולה להיות מבוססת על העדפת שיקול תכנוני אחד על פני משנהו, כי אם רק על פגם משפטי העולה כדי עילת התערבות לפי כללי המשפט המנהלי. לכן, יש לדחות את טענת המשיבה שלבית המשפט אין סמכות לדון בעתירה, ומשזאת נאמר, מתחייבת גם התוצאה של דחיית העתירה בשל כך שהיא אינה מגלה עילת התערבות בהחלטת ועדת הערר. ועדת הערר העדיפה את השיקול התכנוני שביסוד החלטת הוועדה המקומית, שדחתה את התנגדות העותר ואת התכנית החלופית שהוא הציע, ובכך אין להתערב, הן מפני הכלל של אי התערבות בשיקול דעתם של מוסדות תכנון והן - והדבר אינו פחות חשוב - מפני שהעותר לא הצביע על סיבה שבעטייה יש להעדיף את התכנית החלופית שאותה הוא הציע. אכן, ביצועה של הבנייה לפי תכנית מתאר 1229/ד עלול להביא לפגיעה בעותר, אולם, כפי שציינה ועדת הערר בהחלטתה והעותר אינו חולק על כך, גם בחלופות אחרות לתכנית מתאר זו טמון פוטנציאל פגיעה באחרים, ובכללם במשיבה. בסופו של דבר, כאשר מוסדות התכנון (ובכללם ועדת הערר) העדיפו חלופה אחת על פני אחרת, אין בכך עילה לעותר שעל סמכה יש לבטל את החלטת ועדת הערר. העותר טען גם שנפל פגם בהליך שהתקיים בפני ועדת הערר, כיוון שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להעלות את טענותיו כנגד עמדתה של הוועדה המקומית שהתייחסה לתכנית החלופית שאותה הוא הציע. העותר טען כי עמדת הוועדה המקומית נמסרה לו רק שלושה ימים לפני הדיון בוועדת הערר, ולכן לא היה סיפק בידו להיוועץ במומחים שיסייעו בידו להצביע על הפגמים והכשלים התכנוניים שאותם הוא מייחס לעמדת הוועדה המקומית. אכן, אם היה יסוד לטענה זו של העותר, ייתכן שהיה בה כדי להביא לקבלת העתירה, לכל הפחות במובן זה שהיה מקום להורות על החזרת העניין לוועדת הערר על מנת שתאפשר לעותר להביא את דברו בפניה, כמתחייב מעקרון היסוד במשפט המנהלי בדבר חובת מתן זכות טיעון לכל מי שעלול להיפגע מהחלטת הרשות המנהלית (בג"ץ 365/08 נטוויז'ן בע"מ נ' משרד התקשורת, פסקה 7 (17.6.09)). אלא שלדעתי הצדק הוא עם המשיבה כשהיא טוענת שטעות ביד העותר, וכי לפי פרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר (נספח ה' לכתב העתירה) כמו גם לפי השתלשלות העניינים בכללותה, נראה שאין יסוד מספיק לטענת העותר שזכות הטיעון שלו נפגעה. יוזכר שלעותר, כמו גם לאחרים, ניתנה אפשרות להעלות בפני הוועדה המקומית את התנגדותו לאישור תכנית מתאר 1229/ד, ובגדר כך הוא גם העלה את הצעתו החלופית. הצעה זו נשקלה על ידי הוועדה המקומית ונדחתה, והוא שב והעלה אותה בפני ועדת הערר. העובדה שתשובת הוועדה המקומית והתייחסותה המקצועית להצעתו החלופית נמסרה לעותר שלושה ימים לפני מועד דיון ועדת הערר אינה מלמדת כשלעצמה שזכות הטיעון של העותר נפגעה, שכן כפי שטוענת המשיבה, ולדעתי היא צודקת בכך, על העותר הייתה מוטלת מלכתחילה החובה להצטייד בכל הנתונים המקצועיים ובכל מידע (ובכלל זה גם חוות דעת) הדרושים על מנת לשכנע את ועדות הערר בעדיפות תכנונית שיש לייחס להצעתו החלופית. מחדלו של העותר לעשות כן אינו יכול לעטות אצטלה של פגיעה בזכות הטיעון, שכן מהשתלשלות העניינים ברור שבהיבט העובדתי לא הייתה פגיעה כזו, וממילא יש לדחות את טענת העותר ואיתה גם את העתירה כולה. העתירה נדחית. העותר ישלם לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪. תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתכנית מתארעררועדת עררעתירה מנהלית