בדיקת הינשוף שנערכה למערער הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 750 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף. 5. המערער כפר בעובדות כתב האישום, בית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים והרשיעו בדין. לאחר מכן, שמע טיעוניהם לעונש והטיל עליו את העונשים הבאים: 1,500 ₪ קנס כספי או 15 ימי מאסר תמורתו, 28 חודשי פסילה בפועל, 5 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים ו- 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. 6. בית משפט לתעבורה קבע כי המשיבה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, את תקינות מכשיר הנשיפה, את כיולו היומי התקין וקיומן של התנאים והדרישות לשם ביצוע בדיקת הנשיפה, בין היתר, המתנה של 15 דקות לפחות, העובדה כי המערער לא אכל, לא שתה, לא הקיא ולא עישן וכי הבדיקה בוצעה על ידי מפעיל מוסמך ומיומן. בדיקה שהצביעה על כך שבגופו של המערער נמצא ריכוז גבוה של אלכוהול. 7. המערער מלין על כך שבית משפט לתעבורה יזם קבלת ראיות נוספות ובכך לטעמו הוא חרג מסמכותו. הדיון בעניינו של המערער היה קבוע ליום 29/05/12, מועד שנדחה ליום 04/07/12, ביוזמת בית המשפט ובהתאם להחלטתו מיום 28/05/12. 8. בית משפט לתעבורה ביטל את הישיבה הקבועה לשימוע הכרעת הדין וזאת כדי לאפשר לצדדים להשלים את טענותיהם ביחס לפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בעניין מדינת ישראל נ' אורנה דריזין, [(ע"פ 7093/10, (ניתן ביום 01/07/12), העוסק במכשיר הממל"ז לטענת המערער)]. לטעמו של המערער, אין ללמוד גזירה שווה מפסק דין דריזין העוסק בממל"ז לעניין מכשיר הינשוף. 9. המערער מלין על כך שהיוזמה לדחיית מועד שימוע הכרעת הדין, התרת הבאת ראיות והשמעת טיעונים משלימים, הייתה של בית המשפט לתעבורה, תוך שהוא טוען ששיטתנו המשפטית הינה שיטה אדברסרית שבה בית המשפט, ככלל, לא נוטה להתערב בניהול ההליך. יוזמת בית המשפט הייתה בניגוד לחוק ולכן יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו. 10. לשיטת בא כוח המערער, נגרם למערער עוול עקב התערבות בית משפט לתעבורה, כי הרי ללא התערבותו התוצאה, לטעמו, הייתה צריכה להיות אחת ויחידה, קרי, זיכוי המערער, הואיל ובעקבות יוזמת בית המשפט הוגשה תעודת עובד ציבור ביחס לתקינות מכשיר הינשוף. 11. המערער טען כי במכלול הראיות שהמשיבה הגישה נתגלו סתירות רבות, מחיקות, תרשומת "בעייתית", לטעמו, שתוקנה לאחר מכן. לכל אלה, אין התייחסות של בית משפט לתעבורה ומכאן שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו. 12. לטענת המערער, הוא עישן בסמוך לבדיקת הנשיפה ומכאן שהמדובר בבדיקה לא תקינה שאין לסמוך עליה. השוטרת, עדת התביעה, עמדה במרחק מסוים מהמערער ואף העירה לו להפסיק לעשן. עדה זו טענה כי היא לא זוכרת את האירוע ומסתמכת על מה שכתוב בדוחות. מעדות עדה זו, לא ניתן לקבוע כי היא שמרה על קשר עין רציף עם המערער ומכאן שאין בפנינו ראיה ששוללת את טענת המערער שהוא עישן לפני הבדיקה, טענה שמקבלת תימוכין בעובדה שהשוטרת העירה למערער מספר פעמים להפסיק לעשן. 13. לדעת בא כוח המערער, ובשל התערבותו של בית משפט לתעבורה, על ערכאת הערעור לקבל את הערעור ולנקוט ב: "אקט של צדק מתקן" ולזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו, ולו מחמת הספק. לחילופין, ביקש המערער, להתערב בעונש ולהקל בדינו. 14. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. 15. לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת המערער לעניין חוסר סמכותו של בית המשפט להורות על הבאת ראיות נוספות. המשיבה הפנתה לסעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, (להלן: "החסד"פ") והקובע כי בית משפט רשאי להורות על הבאת ראיות נוספות ומשבית משפט לתעבורה פעל על פי הוראה זו, הרי שהוא פעל במסגרת החוק והסמכות הנתונה לו. 16. המשיבה הפנתה גם כן לפסק הדין בעניין דריזין (פסקה מספר 27) שם כתב בית משפט העליון כי ככל שלא הובאה תעודת עובד ציבור על תקינות המכשיר בהליך שהיה תלוי ועומד באותה תקופה, יש לאפשר למדינה להביא תעודה זו. המשיבה מציינת כי אכן פסק דין דריזין עוסק בממל"ז, והגם שבענייננו המדובר במכשיר הינשוף, כך שהבאת תעודת עובד ציבור לעניין תקינות המכשיר, נעשית על פי פסק הדין ומבלי שתהיה כל חשיבות ומשמעות לסוג המכשיר, קרי בין אם זה היה ממל"ז, בין אם זה היה ינשוף ובין אם זה היה מכשיר אחר. 17. המשיבה גם הפנתה לטיעוניו של בא כוח המערער בבית משפט לתעבורה שם הוא הזכיר את פרשת דריזין הממתינה להכרעת בית המשפט העליון וכשהעניין הוכרע, היה ראוי שבית המשפט ינחה את עצמו על פי אותו פסק דין ולכן נהג נכון משביקש לשמוע את עמדת הצדדים בעניין זה. 18. המשיבה הפנתה גם כן לפס"ד בעניין עפ"ת (ירושלים) 21607-10-11, מלול נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21/02/12), שבו נקבע כי המדינה יכולה להוכיח את תקינות המכשיר באמצעות עדותו של המפעיל שביצע את הבדיקות הדרושות בתחילת המשמרת. 19. לדעת המשיבה, בית משפט לתעבורה לא טעה משאפשר הבאת ראיה, כי הרי אין זה ראוי להרשות התרחשות התוצאה לפיה נאשם יזוכה בעקבות טענה טכנית, הואיל וסעיף 72 לחסד"פ דורש קיום הליך הוגן. בענייננו, המדובר בהבאת ראיה נוספת שלא היה בה כדי לפגוע בהגנת המערער. 20. לדעת המשיבה, הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מבוססת על קביעות עובדתיות שככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן, למעט המקרים החריגים ויוצאי הדופן, שבהם טעה בית משפט בהסקת המסקנות או בקביעת העובדות. 21. בעניינו של המערער לא נפל כל פגם בקביעות העובדתיות ובמסקנות שאותן הסיק בית משפט לתעבורה. מעדויות המשיבה עולה כי השוטר רוני ג'מאל הבחין, בשעה 01:03, שהמערער משתולל ועושה "חרקות" תוך כדי נהיגה ולכן התקרב לרכב המערער ואז הוא הריח ריח של אלכוהול. בדיקת הינשוף שנערכה למערער הראתה כי בגופו נמצא ריכוז גבוה של אלכוהול. 22. גם השוטרת שירן גולדבלט, תיארה את התנהגות המערער כנהיגה פראית, עשה "חרקות" בעקומה חדה והריחה מפיו ריח חזק של אלכוהול ומשנתבקש להתלוות לשוטרים לבדיקת הנשיפון, הוא התחיל להשתולל - ניסה לעשן, למרות שהדבר נאסר עליו. בדיקת המאפיינים בוצעה כדין וגם במהלכה המערער השתולל. 23. ברובה של בדיקת המאפיינים המערער נכשל, למעט הבאת אצבע לאף, כך שיש בראיות אלו גם כן, כדי לבסס את הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות. אין כל ממש בטענות המערער לעניין התרשומות כי הרי מלבד העובדה שהשוטרת טעתה בציון השעה, לא היה כל תיקון בתרשומות השוטרים. מכל אלה, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. 24. לגישת המשיבה, יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש. בעבירה בה הורשע המערער קבוע עונש פסילה מינימאלי וכי בית משפט לתעבורה הוסיף 4 חודשי פסילה מעבר לפסילה המינימאלית ובצדק, כי הרי המדובר במי שנהג כשבגופו ריכוז גבוה של אלכוהול. למערער 60 הרשעות קודמות, העונש שהוטל עליו מאוזן ומידתי ואין להתערב בו. 25. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין, בראיות שהוגשו לבימ"ש לתעבורה, בפרוטוקול העדויות, בגזר הדין, בהודעת הערעור, בהרשעות הקודמות ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על שני חלקיו. 26. לטעמי, אין כל ממש בטענות המערער ככל שהן מופנות לעניין התנהלותו של בית משפט לתעבורה שביקש התייחסות הצדדים לפסיקה חדשה של בית המשפט העליון, שהן על פיה והן על פי החוק, רשאי היה לפעול כפי שפעל ונהג נכון משאפשר לצדדים להתייחס לפסק הדין בעניין דריזין. זאת ועוד, סמכותו של בית המשפט בערכאה הדיונית להתיר הבאת ראיות נוספות על פי סעיף 167 לחסד"פ, משתרעת גם על השלב שבו ניתנה כבר הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין וקל וחומר כאשר, הליך זה מתקיים בטרם מתן הכרעת הדין ובעקבות פסיקה חדשה וחשובה של בית המשפט העליון, פסיקה הדרושה להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. הגם שהמדובר בהליך חריג, כשעל בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו זו, רק במקרים נדירים וחריגים ולשם עשיית צדק ומניעת עיוות דין, כמו במקרה שבפני - ראו לעניין זה ע"פ 951/80 קניר נגד מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505. ראו גם ע"פ 5874/00 לזרובסקי נגד מדינת ישראל, פד"י נה(4) 249, בעמ' 259, שם קבע בית המשפט העליון כי: "... השיקולים להתיר הגשת ראיות נוספות בבית משפט קמא לאחר הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין דומים ביסודם לאלה המנחים בית משפט של ערעור בשקולו אם להתיר ראיות נוספות בשלב ערעור, אף כי יש להניח שככל שההליך השיפוטי מצוי בשלב מתקדם יותר לקראת סופיותו, כך תהא נדירה יותר הסכמת ביהמ"ש להבאת הראיות הנוספות. אינטרס סופיות הדיון נשקל גם כאן אל מול הצורך בעשיית צדק המחייב בחינת השאלה אם בלא הבאת הראיות עלול להיגרם עיוות דין לנאשם". מכל אלה, לא ניתן לומר כי בימ"ש לתעבורה טעה בעת שקיים דיון בעקבות הפסיקה החדשה ובמסגרתה התיר הבאת ראיות. 27. לא ראיתי כי במעשיו של בית המשפט לתעבורה נגרם כל נזק למערער. הגנתו לא נפגעה, וניתנה לו ההזדמנות להתייחס לראיות שהוגשו בעקבות החלטת בית משפט לתעבורה וניתן להניח כי יכול היה להביא ראיות נוספות, לו היה מבקש זאת. 28. לעניין הכרעת הדין, לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית משפט לתעבורה אשר בחן את הראיות וקבע את העובדות בהתאם להתרשמותו, בעוד שכאמור ההתערבות בהן מצומצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית, וכי עניינו של המערער אינו נמנה עם מקרים אלה. ראו לעניין זה: ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5/1/09), ע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14/1/09), רע"פ 1978/09 בני גלבוע נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23/3/09), רע"פ 735/11 שי מזור נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26/1/11) ורע"פ 6867/11 בהיל ג'בארין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 27/9/11). 29. היו בפני בית משפט לתעבורה ראיות רבות שיש בהן את הפוטנציאל הדרוש כדי לבסס הרשעת המערער בדין, בין אם זו התוצאה של בדיקת הינשוף (נמצא בגופו של המערער ריכוז אלכוהול של 750 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף) ובין אם זו התבססה על הראיות הנוספות, כמו בדיקת המאפיינים, התנהלות המערער לאחר עיכובו וריח האלכוהול שנדף מפיו - ראו ת/1 של העד גמאל, ת/3, ת/4, ת/5, ת/6, ת/7 ו- ת/8 של העדה גולדבלט. 30. מכל מקום, הכרעת הדין מבוססת על קביעות עובדתיות של בית משפט לתעבורה, קביעות שמבוססות על פי התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, ובהיעדר נימוקים לא ניתן להתערב בקביעות אלו. על כן, הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מבוססת במידה מספקת וכדרוש בהליך פלילי ולא מתעורר בנסיבות העניין כל ספק סביר שיש לתת למערער ליהנות ממנו. 31. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין וכך אני מורה ביחס לערעור, לעניין העונש. 32. המערער לא הרחיב בטענותיו לעניין העונש, וטוב עשה, כי הרי העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר- זאת בהתחשב ברמת ריכוז האלכוהול שנמצאה בגופו של המערער, כמות שלכל הדעות, יש לה השפעה משמעותית על יכולתו לנהוג בבטחה ועל כוחו לשלוט בהגה ולנהוג בו מבלי לסכן את המשתמשים בדרך. 33. בתי המשפט לא נתנו משקל לריכוז רמת האלכוהול המצויה בגוף הנהג לשם קביעת העונש כדי למנוע יצירת דרגות בשכרות. כידוע מי שנהג כשבגופו נמצא ריכוז אלכוהול נמוך מזה שנמצא בגופו של המערער ובלבד הכמות עולה על הקבוע בחוק, נוהג בשכרות גם הוא. יחד עם זאת, לטעמי, יש לרמת ריכוז האלכוהול המצויה בגופו של הנהג כדי להשפיע על מידת יכולתו לשלוט בהגה ולכך יש לתת ביטוי בענישה. ככל שהכמות של האלכוהול גבוה, ניתן להניח כי השליטה ברכב נמוכה ומסוכנת יותר ולכך יש לתת ביטוי בענישה. 34. על כן ומהנימוקים שהובאו לעיל, אני דוחה את הערעור לעניין העונש, כך שהערעור נדחה על שני חלקיו. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)