העונש על רשלנות רוקח לפניי ערעור על החלטת כבוד השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב מיום 21.03.13, אליו הואצלו סמכויות שר הבריאות בענייני משמעת, בה קבע, במסגרת סמכותו על פי סעיף 56 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981 (להלן: "הפקודה"), ובהתאם להמלצת וועדת המשמעת מיום 25.02.13 (להלן: "הוועדה"), כי מר אריה X (להלן: "המערער") פעל בדרך אשר אינה הולמת את המקצוע וגילה רשלנות גסה במילוי תפקידו (לפי סעיפים 56(1) ו-(3) לפקודה, בהתאמה), והוטל עליו בגין כך אמצעי משמעת מסוג התלייה, למשך שישה חודשים. עובדות המקרה המערער הינו רוקח מורשה. בתקופה הרלוונטית לקובלנה שהוגשה נגדו, שימש המערער כרוקח אחראי בבית המרקחת "ציון פארם" באופקים. ביום 6.12.06 פנה מר X (להלן: "המתלונן") אל המערער עם מרשם, בבקשה לרקוח לו תרופה מסוג "סברילן" כנגד פרכוסים עבור בנו בן ה-8 (להלן: "האירוע"). בסמוך לאחר מכן, הבחין המתלונן כי התופעות בשלן קיבל בנו את התרופה חזרו על עצמן, והבן חזר לפרכס. עובדה זו עוררה את חשדו של המתלונן באשר לכמוסות שקיבל מאת הרוקח, ומבדיקתן עלה כי הם בגדלים שונים וככל הנראה במינונים שונים. המתלונן פנה אל המערער על מנת להציג בפניו את שגילה, והאחרון הודה בפניו כי לא הוא זה שהכין את התרופה, אלא קופאית בית המרקחת, הגב' מרים קולבולסקי, אשר אינה רוקחת במקצועה. בשמעו את דברי המערער, החליט האב להגיש תלונה נגדו במשרד הבריאות. למערער נערך שימוע בלשכת הבריאות בבאר שבע ביום 17.12.06, בו הודה כי אכן אפשר לגב' קולבולסקי לרקוח את התרופות למתלונן, וזאת בניגוד לסעיף 23 לפקודה ("לא ירקחו סמי מרפא או רעלים רפואיים בבית מרקחת אלא בידי רוקח מורשה או בידי עוזר לרוקח..") כן, לא נרשמה הפעולה בפנקס המרשמים של בית המרקחת כנדרש בסעיף 29(א) ו-(ב) לפקודה, והכמוסות נמסרו בשקית נייר ללא שנרשמו עליה הרישומים המתחייבים על פי חוק בניגוד לסעיף 30(א) לפקודה ולתקנה 25(ז)ו-(ח) לתקנות הרוקחים (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות), התשמ"ב- 1982. מבדיקת הכמוסות, שבוצעה במכון לביקורת ולתקנים של חומרי רפואה של אגף הרוקחות במשרד הבריאות, עלה כי משקלן נע בין 0.2520 מ"ג לבין 0.5169 מ"ג, כאשר לפי המרשם היה על בנו של המתלונן ליטול כמוסות שמשקלן 0.2000 מ"ג בלבד. השתלשלות ההליכים ביום 24.12.08 הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בעז לב, קובלנה נגד המערער, לפי סעיף 56(א)(1) לפקודה, בגין "התנהגות שאינה הולמת את המקצוע", וסעיף 56(א)(3) לפקודה, בגין "רשלנות גסה במילוי תפקידו". בעקבות הגשת הקובלנה מונתה ועדת משמעת לפי סעיף 56(ב)(2) לפקודה, והדיון בקובלנה החל ביום 09.03.10, כשלוש שנים לאחר קרות האירוע. בדיון במועד האמור, המערער הופיע ללא ייצוג. לטענת המערער, הוא לא היה בקו הבריאות באותה תקופה שבה ארע האירוע, שכן מצבו הנפשי הדרדר בעקבות קריסת תא המשפחתי עקב בגידת רעייתו דאז. עקב כך, פנה המערער לפסיכיאטר ולפסיכולוגית לקבלת סיוע נפשי, ונקבע לו טיפול תרופתי כבד, אשר לטענתו פגע קשות בשיקול דעתו ובהבחנתו של המתרחש סביבו. לטענת המערער, מצבו הרפואי-נפשי המשיך להידרדר לאחר האירוע נשוא הקובלנה, ומצבו הביא לכך כי בסוף שנת 2008 ובמרבית שנת 2009 הפסיק מיוזמתו את עבודתו כרוקח. במקביל, המשיך בטיפול של גורמים שונים, ובכלל זה, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי; ובמסגרת האשפוז, קבעו הרופאים כי המערער כלל אינו זקוק לטיפול תרופתי, וכי יש להשיבו לחיים סדירים, תפקודיים, במקביל לסיוע נפשי לא-תרופתי. בהקשר זה מציין המערער, כי ככל הנראה, מצבו הבריאותי המעורער עת התקיים הדיון הראשון ניכר בו היטב, שכן חברי הוועדה המליצו לו לשכור את שירותיו של עו"ד, על מנת שיקבל ייצוג הולם בפני הוועדה בדיונים הבאים. בנסיבות אלו, ולאחר שהסדיר המערער ייצוג משפטי, ביקש בא-כוחו כי לאור האירועים הקשים שחווה, ובהתחשב במצבו הרגיש, יעוכב הבירור המשמעתי והמערער יופנה לוועדה רפואית להערכת יכולתו לבצע את תפקידו כרוקח. ביום 24.08.10 הודיע משרד התובע הראשי של היחידה לדין משמעתי לב"כ המערער כי הדיון הקבוע ליום 26.08.10 נדחה, ועל מועד חדש תגיע הודעה בהמשך. לטענת המערער, למרות בקשתו להפניה לוועדה רפואית, לא ארע דבר; ורק בחלוף למעלה משנתיים, קיבל המערער ביום 05.11.12 הזמנה לדיון בקובלנה. בסמוך לאחר מכן, ביום 20.11.12, פנה ד"ר אפרים אמיר, הפסיכיאטר המחוזי למחוז צפון, לב"כ המערער, וביקש לזמן את המערער לוועדה רפואית. המערער התייצב לבדיקה, ולאחריה התבקש להמציא את תוצאות בדיקת המומחה מטעמו, וכן את חוות דעת מעסיקו. ביום 23.12.12 המציא המערער את המסמכים המבוקשים. ביום 24.01.13, התקיים דיון בפני הוועדה המשמעתית בהרכבה החדש. לאחר שדנה בעניינו של המערער קבעה הוועדה, בדין וחשבון מיום 25.02.13, כדלקמן: "...העולה מן האמור לעיל כי לא ניתן ליישב בין התנהלות הנקבל, במקרה זה, לבין המצופה מרוקח בכלל ומרוקח אחראי בפרט, הנקבל פגע באמון הציבור בעוסקים ברוקחות ואף באמון שניתן בו על ידי משרד הבריאות, שעה שנמצא לנכון למנותו כרוקח אחראי בבית המרקחת. התנהלות זו מחייבת ענישה משמעתית משמעותית ומרתיעה. חומרת המעשים והסיכון הכרוך בכך בהם מחייבים לדעתנו, התליית רישיונו של הנקבל לעסוק ברוקחות לתקופה משמעותית וארוכה מזו שלה טען ב"כ הקובל (תקופה של שלושה חודשים, ב.ג.). מאידך נתנו דעתנו לכך שמדובר במקרה ראשון שבו הוגשה תלונה נגד הנקבל, אף שהוא עוסק ברוקחות מזה כ-40 שנים, לכך שהנקבל עבר, בשנים האחרונות, קשיים רבים, לרבות התמודדות עם משבר אישי קשה, טיפול תרופתי שלווה בהפרעות התנהגותיות חמורות, הליך גמילה ממושך, כמו גם לכך שהנקבל לא עבד במקצוע במשך שנה וכי התליית רישיונו לעסוק ברוקחות תפגע פרנסתו ופרנסת ילדו שהוא נושא בתשלום מזונותיו. אנו סבורים כי התליית רישיונו של הנקבל לעסוק ברוקחות, לתקופה של שישה חודשים, מבטאת נכון יותר את חומרת המעשים, גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות." [ההדגשה אינה במקור, ב.ג.] כב' השופט (בדימ') סטרשנוב (להלן: הש' סטרשנוב), לאחר שהואצלו לו סמכויות שר הבריאות, החליט ביום 21.03.13, לקבל את המלצות הוועדה וכך קבע: "אמצעי המשמעת שהחליטה הוועדה להטיל על הנקבל נראה לי הולם את נסיבות המעשים בם הודה והורשע. חומרה יתרה יש לראות בעובדה שהנקבל התיר לגורם בלתי מוסמך ולא מקצועי לרקוח תרופה שהמינון שלה בעל חשיבות רבה, ומינון לא נכון שלה- כבמקרה דנן- עלול לסכן את בריאות החולה, בעיקר כשמדובר בילדים. אשר על כן, הנני מאמץ את המלצת הוועדה, ומתלה את רישיון הרוקחות של הנקבל, מר אריה רז X, למשך ששה חודשים, החל מיום 1.5.13." על החלטה זו מוגש הערעור שבפניי. טענות הצדדים טענות המערער בראש ובראשונה מציין המערער כי התביעה, באמצעות עו"ד יונתן ברג, ביקשה בוועדה להטיל על המערער שלושה חודשי התליית רישיון בלבד. ואולם, עובדה זו הושמטה מדו"ח הוועדה, כאשר בו כאמור הוחלט להטיל על המערער עונש מוכפל של שישה חודשי התלייה, מבלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת. לטענת המערער, החלטת השר, אשר קיבל את המלצת הוועדה, נגועה בחוסר סבירות, באופן המצדיק את הפחתת עונשו. חוסר סבירות זה בא לידי ביטוי כך: ראשית, חרף העובדה שהוועדה טרחה לציין בהחלטתה את שלל הנסיבות האישיות המהוות שיקולים לקולא בעניינו של המערער, בסופו של דבר היא גוזרת על המערער, בהינף קולמוס, עונש חמור במיוחד של שישה חודשי התלייה. כך ציינה הוועדה כי המערער הינו אדם מבוגר כבן 65, אשר עוסק ברוקחות ומשרת את הקהל במשך 40 שנה, ללא כל תלונה ומבלי שפגע באיש; המערער עבר קשיים רבים עקב התרסקות משפחתו, לאחר שגילה כי רעייתו בגדה בו במשך שנים; המערער טופל שלא כשורה על ידי אנשי מקצוע, לרבות רופאים, וקיבל טיפול תרופתי שגוי שגרם לו נזקים בריאותיים ממשיים (ובהקשר זה הדגיש ב"כ המערער בדיון שלפניי כי על אף שאין חוות דעת המעידה על קשר ברור בין המצב הנפשי והטיפול התרופתי שהיו מנת חלקו אותה תקופה לבין המעידה המיוחסת לו בקובלנה, אין זאת אלא משום שהמערער לא היה מטופל אז בידי גורם מקצועי כלשהו, ברם אין לסברתו כל ספק כי אכן קיים קשר בין נטילת התרופות המיותרות והמזיקות לבין המעשה המיוחס למערער בקובלנה); המערער נאלץ לעבור תהליך גמילה ארוך שכלל אשפוז וטיפול בבית חולים לחולי נפש; המערער מיוזמתו הפסיק לעבוד כרוקח משך שנה, בין 2008-2009; והעובדה כי התליית רישיונו של המערער תפגע באופן אנוש בפרנסתו, בכלכלתו וביכולתו לשלם את מזונות בנו הצעיר שעדיין קטין. כמו כן, הוועדה התעלמה מן העובדה כי מאז 2010, לאחר שהשתקם מן הנזקים שנגרמו לו מהתרופות שקיבל, שב המערער לעבודה סדירה (אם כי כרוקח מן המניין ולא כרוקח אחראי, שכן מאז קרות האירוע, נשללה ממנו המעמד של רוקח אחראי, שהוא צעד המהווה סנקציה כלכלית חמורה) ולא גרם כל תקלה או נזק לאיש. כן התעלמה הוועדה מן העובדה כי מדובר בפגיעה קשה בכבודו של המערער, אשר נרמס לאורך השנים האחרונות. לטענת המערער, לא קיים מבחן סבירות כלשהו המצדיק ענישה כה חמורה, כאשר לוקחים בחשבון את כלל נסיבות המקרה. נדמה, לסברתו, כי אין כל תועלת אובייקטיבית בעונש שהושת על המערער מלבד ייאושו וחדלונו של המערער, אשר סבל די והותר. מסקנת המערער מתחזקת להנחתו, שעה שהתביעה עצמה מצאה לנכון שלא לבקש בוועדה עונש כה חמור, אלא, לאחר התייעצות בין ב"כ התביעה לתובעת הראשית, ביקשה להטיל על המערער שלושה חודשי התלייה בלבד. שנית, קביעת הוועדה כי כרוקח היה אמור המערער לדעת מהן ההשפעות של התרופות שהוא נוטל, ולחדול מעבודתו כרוקח מיד עם תחילת נטילת התרופות, הינה קביעה בלתי סבירה. לטענת המערער, המדובר ביצירת אמת מידה חסרת תקדים, בלתי אפשרית וכזו אשר אינה עולה בקנה אחד עם פעולות משרד הבריאות עצמו, אשר שלוחיו, פסיכיאטר ופסיכולוגית, הם שסיפקו את התרופות למערער, וזאת מבלי לסייג את נטילת התרופות בהפסקת עבודתו כרוקח. לסברת המערער, על פי תפיסת משרד הבריאות כפי שהיא באה לידי ביטוי בדו"ח הוועדה, כל איש מקצוע הנוטל תרופות נגד דיכאון או חרדה יהיה חייב להשהות את עצמו מעבודתו. על כן תוהה המערער, אם זו אכן תפיסת משרד הבריאות, מדוע אין בנמצא הנחיות תואמות המבהירות שעם נטילת תרופת אלו, על המטופל לחדול מעבודתו. לכך יש להוסיף כי לא ניתן לצפות מאדם הנוטל תרופות פסיכיאטריות לדעת כי הוא מושפע מהן, באופן שיבין כי ראוי שיעזוב את עבודתו. שלישית, טוען ב"כ המערער כי שגתה הוועדה עת הטילה את האשמה לשיהוי הרב במתן המלצותיה, על כתפיו של המערער. לטענתו, בשום שלב לא עיכב המערער את התכנסותה של הוועדה הרפואית או המשמעתית לאחר אוגוסט 2010, ובשום שלב לא ביקש לדחות את הדיונים ולא סרב להופיע בפני מי מהוועדות. דברים אלו נאמרו לוועדה במהלך הדיון, ברם זו התעלמה מהם. בבחינת למעלה מן הצורך מדגיש המערער, כי הוא אינו שולט על לוחות הזמנים של משרד הבריאות, ועל כן הוועדה מלינה שלא כדין על כך כי הוא זה שלא זירז את משרד הבריאות בזימון הוועדות שדנו בעניינו. לפיכך, מבקש המערער כי בית המשפט יבטל את החלטת הש' סטרשנוב וימצא לנכון להטיל עליו עונש אחר, התואם את נסיבות המקרה. בנסיבות אלה, ניתן להסתפק בנזיפה, או לחלופין, בהתליית רישיון לפרק זמן של שבועיים או חודש, על מנת שיתאפשר למערער להפסיק את עבודתו לתקופת ההתליה מבלי שייאבד את מקום עבודתו. לחלופין, יתבקש בית המשפט להקל בעונשו בכל דרך אחרת, לפי שיקול דעתו, ובלבד שיוכל המערער לשאתה. טענות המשיב לטענת המשיב, יש בראש ובראשונה לחדד את העובדה כי וועדת המשמעת הינה אך כלי עזר לשר, והוא רשאי לאמץ את מסקנתה או לדחותה. נוסף על כן, טוען המשיב כי משנכנס הש' סטרשנוב בנעליו של השר, מהווה הוא מעין רשות מנהלית, ולפיכך, על בית המשפט לבחון את סבירות ההחלטה נשוא הערעור על פי אמות המידה המקובלות בדין המנהלי, ועל כן, לא יתערב בית המשפט אלא אם ימצא כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני או כאשר קיים משגה מהותי בשיקול הדעת. לענייננו, סבור המשיב כי החלטת הש' סטרשנוב הינה מנומקת, סבירה, מידתית, נכונה ומוצדקת והיא התקבלה תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי וראוי. כך, שקל הוא את הטיעונים לאמצעי המשמעת, לחומרא ולקולא, כפי שפורטו בהרחבה בהחלטת הוועדה, ומצא כי ההחלטה מבטאת את האיזון הראוי בין השיקולים השונים בנסיבות העניין, ובין היתר, גם נסיבותיו האישיות של המערער. לכך מוסיף וטוען המשיב, כי בקביעת האיזון הראוי כאמור, החלטת הש' סטרשנוב מבטאת את עמדת ההלכה הפסוקה, לפיה בהליכי משמעת יש לבכר את שיקולי האינטרס הציבורי, בשמירה על בריאות הציבור, ובמיוחד עת מדובר בילדים, ועל כבוד המקצוע ואימון הצבור באלה העוסקים בו, על פני שיקולי נסיבותיו האישיות של הנקבל; ואף מסיבה זו, אין להתערב בהחלטתו של הש' סטרשנוב. טענה נוספת אשר מעלה המשיב הינה כי בניגוד להנחת המערער, שר הבריאות והוועדה אינם כבולים לטיעונים לעונש של הצדדים. כך, לא נפל כל פגם בהחלטת הש' סטרשנוב לקבל את המלצת הוועדה ולהתלות את רישיונו של המערער לשישה חודשים, על אף שב"כ התביעה ביקש כי הוועדה תפסוק עונש של התלייה למשך שלושה חודשים בלבד. מצב זה, ניתן להשוות להסדר טיעון אשר לא אושר בידי בית המשפט, כאשר אי אישורו מצביע על שיקול דעת עצמאי, מקצועי וראוי מצד הגורמים להם נתונה הסמכות והאחריות להחליט בדבר העונש הראוי. בנדון דנן, גם הוועדה וגם הש' סטרשנוב קבעו בדין, כי נסיבות העניין וסוג הפעילות שהמערער עסק בה, מצדיקים הטלת עונש חמור יותר מזה שביקש ב"כ התביעה להטיל עליו, שכן לדעתם, אותו העונש לא עלה בקנה אחד עם חומרת מעשיו של המערער. באשר לטענת המערער בעניין השיהוי המיוחס לו בדו"ח הוועדה, סבור המשיב כי מעובדות המקרה מצטיירת מציאות שונה מזו שנטענה על ידו, שכן המערער הוא אשר ביקש לדחות את הדיון אשר היה קבוע לחודש יוני 2010, וכן ביקש שוב בחודש אוגוסט 2010 להקפיא את הדיון בוועדה. לטענת המשיב, המערער כלל לא טען בפני הוועדה בעניין זה, ואף בערעור שהגיש לא סיפק הסברים המניחים את הדעת לכך. על כן, משלא הצביע המערער על משגה מהותי בשיקול הדעת של הש' סטרשנוב, מבקש המשיב מבית המשפט שלא להתערב בהחלטה להתליית רישיונו של המערער למשך שישה חודשים, ולהותיר את העונש האמור על כנו. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו. ראשית אומר, כי בדין טען המשיב כי וועדת המשמעת הינה אך כלי עזר לשר, או למי שהואצלה לו סמכות השר, וכי הוא אינו מחויב לשעות להמלצת הוועדה, שכן בידיו הסמכות לסטות מהמלצתה, בין לחומרא ובין לקולא; ומכוח כך, ברי כי השר אף אינו מחויב להמלצת התביעה, אשר במקרה דנן בקשה להשית על המערער עונש של שלושה חודשי התליית רישיון בלבד (ראו: ע"א 4693/90 ד"ר אלפרד סוסאן נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 309, 310-311 (1991), עמודים 310-311). זאת, משום שהחלטת השר הינה פרי שיקול דעתו העצמאי, לאחר שהונחה לפתחו המלצת הוועדה, המגלמת בתוכה את טענות התביעה והמערער גם יחד. לפיכך, אין אלא לדחות את טענות המערער, ככל שהן נוגעות לסטיית הש' סטרשנוב מהמלצת התביעה, עת הטיל על המערער ששה חודשי התלייה ולא שלושה; שכן כאמור, השר אינו מחויב להמלצת הוועדה, ולא כל שכן לבקשת התביעה. אי לכך, ערעורו של המערער ייבחן על פי אמות מידה של סבירות ההחלטה נשוא הערעור, ולא מכוח מחויבות כלשהי לעמדתה המקילה של התביעה בפני הוועדה. כאמור לעיל, אחת מטענותיו המרכזיות של המשיב הינה כי אין לבית המשפט להתערב בשיקול דעתו של השר אלא מקום שמצא כי בהחלטתו משתקף חוסר סבירות קיצוני, או כאשר קיים משגה מהותי בשיקול הדעת שהפעיל. בעש"א (י-ם) 25254-06-12 פלוני נ' שר הבריאות (12.03.13), עמדתי על מידת התערבותו של בית המשפט בהחלטת השר, שם הערתי, בין היתר, את הדברים הבאים: "..עולה כי המבחן הרלוונטי בענייננו מתון יותר מזה הנטען על ידי ב"כ המשיב. בשונה מהחלטות מנהליות רגילות, מידת התערבותו של בית המשפט בהחלטות משמעת של השר מכוח פקודת הרופאים אינה מצומצמת אך למקרים בהם נמצאה סטייה 'קיצונית' ממתחם הסבירות, ודי לו לבית המשפט להסיק כי הסטייה בהחלטת השר הינה 'מהותית' או שנפל בה 'משגה מהותי'; ואין ספק כי קביעה זו מאפשרת ביקורת והתערבות שיפוטית מעמיקה יותר וגמישה יותר בהחלטות השר. קביעה זו נובעת, לדידי, מן העובדה כי המחוקק קבע הליך מיוחד לקבלת החלטות מן הסוג הזה, המבוסס על המלצת וועדה מקצועית, כאשר רק הוועדה האמורה היא אשר שומעת את הצדדים וקובעת את הממצאים העובדתיים והמסקנות המקצועיות אשר עליהם היא מבססת את המלצתה לשר; ואילו השר ניזון כל כולו מן דו"ח שמעבירה הוועדה אליו. בשל הליך מיוחד זה, יש מקום לאפשר את התערבות בית המשפט מקום שאך נפל 'פגם מהותי' בשיקול דעתו של השר, גם אם הדבר אינו עולה כדי חוסר סבירות קיצוני, וזאת בניגוד להליך מנהלי רגיל." אי לכך, יידרש בית המשפט לשאלה האם בהחלטת הש' סטרשנוב להשית על המערער עונש בדמות שישה חודשי התליית רישיון, נפל פגם או משגה "מהותי". אכן, מקרה חמור הונח לפתחה של וועדת המשמעת. מצד אחד - אין צורך להכביר במילים אודות התנהגותו המסוכנת של המערער, שעה שהחליט להפקיד בידי קופאית את האחריות לרקיחת הכמוסות, ובכך סיכן ילד תמים אשר סבל מתסמיני פרכוס. מעשה זה הינו מעשה חמור מאד, ואין ספק כי המערער חייב לתת על כך את הדין. מהצד האחר - המערער, אדם מבוגר ומכובד, אשר עוסק במקצוע מזה 40 שנה, הפך לשבר כלי, שכבודו נרמס; אדם בן 65, גרוש, אשר עודנו נושא כמידי חודש בחודשו במזונות בנו הקטן, מזה שבע שנים מתקשה להתפרנס משהוא אינו מתפקד עוד כרוקח אחראי, ובמשך שנה אף פסק מלעבוד כלל במקצוע מפאת מצבו הנפשי הקשה, אליו נקלע בסמוך לקרות האירוע נשוא הקובלנה, עת גילה כי אשתו בוגדת בו במשך שנים; בשנת 2009 אושפז בבית חולים לחולי נפש "באר יעקב", שם קיבל טיפול תרופתי אשר לווה בהפרעות התנהגותיות חמורות, ואשר גרר אותו להליך גמילה ממושך; מאז קרות האירוע, לפני כשבע שנים, הורד המערער מדרגת "רוקח אחראי" לרוקח מן המניין, צעד שמשמעותו סנקציה כלכלית קשה ביותר, אשר תמשיך לפגוע בסיווגו ובמעמדו המקצועי כל עוד ההחלטה בעניין הקובלנה תלויה ועומדת; ורק לאחרונה שב המערער לתפקוד מלא, לאחר שהטיפול התרופתי הופסק, מפאת שהרופאים המטפלים בו אבחנו כי הטיפול התרופתי פוגע בו, וכי עליו לקבל טיפול פסיכולוגי בלבד. נראה כי אף התביעה נתנה דעתה למצוקה הקשה שנקלע אליה המערער, אשר חווה "טרגדיה יוונית" של ממש, ולפיכך, ביקשה מהוועדה להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ולהשית עליו עונש בדמות התליית רישיון למשך שלושה חודשים בלבד. אמנם, הן הוועדה והן השר, או מי שהואצלו לו סמכויות השר, אינם כבולים להמלצת התביעה; ברם, לדעתי, עם כל החומרה של מעשי המערער, אשר אין לזלזל בה כלל, בהתחשב בנסיבותיו של המערער במקרה דנן, מתחייבת המסקנה כי הוועדה והש' סטרשנוב החמירו עם המערער יתר על המידה, והטילו עליו אמצעי משמעת אשר בנסיבות דנן, הינו קשה לו ביותר, והוא מהווה ביטוי לסטייה מהותית המצדיקה את התערבותו של בית המשפט. אף שהוועדה הגיעה למסקנה כי "בשעת מעשה היה הנקבל נתון להשפעת תרופות שפגעו בשיקול דעתו וכי משמצבו הדרדר והוא עמד על הסכנה הכרוכה בכך, הוא הפסיק לעבוד במקצועו...נתנו דעתנו לכך שמדובר במקרה ראשון ... אף שהוא עוסק ברוקחות מזה כ- 40 שנה, לכך שהנקבל עבר, בשנים האחרונות, קשיים רבים, לרבות התמודדות עם משבר אישי קשה..", היא מצאה לנכון בכל זאת למצות את הדין עם המערער עד תום מבחינתו, ולהטיל עליו שישה חודשי התליית רישיון, אשר בנסיבות העניין, הינה סנקציה חמורה במיוחד מבחינתו. כן, קרוב לוודאי תגרום ההתלייה הממושכת לכך כי המערער יאבד את עבודתו, משיש להניח כי משרתו לא "תישמר" לו לאורך זמן כה רב עד שרישיונו ישוב אליו. כמו כן, אין להתעלם מן העובדה כי המדובר באדם מבוגר, אשר יתקשה עד מאוד במציאת עבודה חדשה. לכך יש להוסיף את העובדה כי האירוע נשוא הקובלנה ארע לפני שבע שנים, ולא התרשמתי כי השיהוי הרב בהשלמת ההליך המיוחס למערער רובצת לפתחו של המערער; ומקובלת עליי טענתו כי הוא אינו אחראי ללוח הזמנים של משרד הבריאות, וכי שיתף פעולה כל אימת שזומן לדיון בפני הוועדה. כן אציין כי בקשת המערער להיבדק על ידי וועדה רפואית הייתה בקשה לגיטימית, אשר היה בה כדי להוכיח את טענותיו של המערער אודות מצבו הנפשי המעורער, ואף אם היה בה כדי לעכב את ההליכים במידת מה, אין לייחס לו את האשמה לכך שזימונו להיבדק על ידי הוועדה הרפואית התקבלה רק כשנתיים לאחר שביקש זאת. בהתחשב במכלול הנסיבות, אני מסיק כי כישלונו של המערער הינו כישלון חד פעמי, אשר קרה על רקע נקודתי וספציפי של פרשה טרגית ויוצאת דופן. אינני סבור, כי למקרה חריג זה, אשר רחוק מלשקף את התנהגותו של המערער, בעל 40 שנות ותק במקצוע ללא דופי, יהיו השלכות כלשהן על עיסוקו העתידי של המערער כרוקח. כן, משהמערער אינו מועסק עוד באותו בית מרקחת בה אירע האירוע נשוא הקובלנה, משלא שימש כרוקח אחראי משך שבע שנים, ומשך שנה לא עסק כלל במקצוע, ומשהוא כשיר כעת לשוב לעבודתו כרוקח אחראי, לטעמי חרגו הוועדה והש' סטרשנוב חריגה מהותית בסנקציה שהטילו עליו, וניתן להגשים את מלוא מטרות הענישה המשמעתית, לרבות ההשפעה ההרתעתית והשמירה על אמון הציבור במקצוע הרוקחות, בהתליית רישיונו של המערער למשך שלושה חודשים בלבד. לפיכך, בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי העונש שהוטל על ידי הוועדה ואומץ על ידי כב' השופט בדימוס סטרשנוב, איננו מידתי ואיננו סביר בנסיבות העניין, משהוא אינו מתחשב די הצורך בנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן של מקרה זה, הן של המערער באופן אישי והן של המקרה בכללותו. סיכום הערעור מתקבל בחלקו, ורישיונו של המערער יותלה למשך שלושה חודשים בלבד, שתחילתם ביום 1.11.13. רשלנותרוקחות