החניית רכב בתחום 12 מ' מהצומת - עבירה לפי סעיף 6 (ד) (3) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת הרכב וחנייתו) התשמ"ד - 1983 והשית עליו קנס בסך 500 ₪. 2. המערער ביקש להישפט בעניין דו"ח על סך 250 ₪ שניתן לו בגין החניית רכבו ביום 19/8/11 בשעה 09:27 מול בית מס' 5 ברחוב היכל התלמוד, בתחום 12 מ' מהצומת. 3. בבית משפט קמא נשמעה עדותו של המפקח, אשר ערך את הדו"ח וצילם תמונת הרכב - ת/1. בתמונה לא רואים את הצומת, והפקח צירף תמונה ת/2 - שצולמה לאחר האירוע ובה רואים את הצומת. נטען, כי בעת מתן הדו"ח לא היה מעבר חצייה במקום שבו חנה הרכב וכיום קיים מעבר חצייה. הפקח העיד, כי לרכב לא היה תג נכה, ואף לו היה תג נכה, היה נותן דו"ח, כיוון שגם לרכב נכה אסור לעמוד בטווח של 12 מ' מהצומת. כמו כן העיד הנאשם אשר טען, כי יש תג נכה לרכב (נ/2), וכי הרכב לא חנה בתחום הצומת. בעדותו טען, כי הוא שלח תמונות המקום לעירייה אך זו לא הציגה זאת לביהמ"ש. הנאשם העיד, כי תג הנכה הוא של גיסו - מאיר כהן וכי "אותו נכה לא יבוא להעיד. יש לנו מספיק הוצאות והחלטתי לקחת את התיק הזה על עצמי מאחר שהם אנשים נכים צורה קשה והם לא טיפוסים שמגיעים לבית משפט...". (עמ' 8 שורות 4 - 6 לפרוטוקול). עוד העיד, כי "לא נהגתי ברכב ולא החניתי אותו". (עמ' 8 שורה 25 לפרוטוקול). 4. ביהמ"ש האמין למערער, כי לרכב היה תג נכה, ובחן את האישום בהתאם לחוק חנייה לנכים תשנ"ד - 1993. סעיף 3 לחוק חנייה לנכים קובע מפורשות, כי ההיתר לרכב נכה לא יחול בתוך צומת או בתחום 12 מטרים ממנו. נקבע, כי בניגוד לעדות הפקח, הנאשם לא הוכיח כי המקום שבו חנה לא מצוי בטווח של 12 מטר. בסעיף ו' להכרעת הדין נכתב: "...נכון שלא הוכח כי אבן שפה היא מטר כשם שלא הוכח לי שהמיקום הוא מעל 12 מטר מהצומת. מאחר שכך, אני מעדיף את גרסתו של הפקח על גרסתו של הנאשם כי הרכב חנה בתחום 12 מטר מהצומת. לציין כי כך או כך, הרי שהרכב חונה כאשר שפת המדרכה היא אדום לבן אף לגרסתו של הנאשם. אבן שפה אדום לבן היא מקום האסור בעצירה וגם אם תאמר כי הנושא אינו חל על רכב נכה, הרי שאדום לבן סמוך לצומת, אין ספק שזו הפרעה ממשית לתנועה. מכל מקום, הוכח לי כי הנאשם חנה בתחום 12 מטר מהצומת ואשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו". (מתוך עמ' 14 שורות 5 - 13). 5. בערעור מדגיש המערער, כי לא חנה בתחום צומת. הוא מדגיש, כי הרחוב עבר שיפוץ וכי התמונות לא משקפות את מצב הדברים בעת מתן הדו"ח. לטענתו, בגלל שרואים שיש תמרור לפני הצומת המראה על פניה אפשרית ימינה, ותמרור כזה צריך להיות במרחק 12 מ' מהצומת ואילו הרכב עמד 2 או 3 מ', "רחוק מהעמוד" אזי ניתן להסיק מכך שהרכב לא חנה בתחום הצומת. 6. ב"כ המשיבה הדגישה, כי פסק דינו של בימ"ש קמא מושתת על ממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים. בימ"ש העדיף את עדותו של הפקח וקבע, כי הרכב כן חנה בתחום הצומת. 7. לאחר עיון בטענות הצדדים ובתיק בימ"ש קמא הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור על הכרעת הדין להידחות ויש להפחית סכום הקנס לסכום מקור מהנימוקים כדלקמן: א) כאשר ניתן הדו"ח - ת/1, הכולל את תמונת הרכב, כתב הפקח בזמן אמת, כי הרכב חונה בתחום 12 מ' מהצומת. תמונות נוספות שצולמו ע"י הצדדים, צולמו לאחר שכבר בוצעו שיפוצים במקום, והתמונות לא משקפות את המצב שהיה קיים בעת מתן הדו"ח. ב) בית משפט שמע את עדויות המפקח, אשר לא זכר כמובן את פרטי האירוע, שהיה למעלה משנתיים לפני שהעיד בתיק, אלא הסתמך על הכתוב בדו"ח בזמן אמת, וכאשר נשאל ע"י המערער, למה לא הסכים לצלם את הצומת ואת הרכב מאחור השיב: "אם היית מדבר איתי, הייתי זוכר את זה ומעלה את זה על מזכר" (עמ' 4 שורה 15 לפרוטוקול). כאשר הופנה הפקח לתמונה שצילם המערער- נ/1, הוא השיב, כי עפ"י החישוב שלו, רכבו של המערער חנה בתחום 9 מ' מהצומת ולא 15 מ' כפי שטוען המערער (עמ' 4 שורה 13 לפרוטוקול). בימ"ש קיבל את עדותו של הפקח ומצא אותה עדיפה. ג) בית משפט של ערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר הופקדה על קביעת ממצאים עובדתיים ובוודאי כאשר מדובר בנושא של מהימנות עדים והתרשמות מכלל הגורמים המעורבים בעניין, אלא במקרים חריגים ויוצא דופן. ראה למשל: ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.05.09); ע"פ 190/82 מרקוס נגד מדינת ישראל פ"ד לז (1) 225, 234 (1983); ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני 1.9.08; ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.09); עפ"ת (מח' חי') 22197-05-11 יוסף דכוור נ' מדינת ישראל, ד) במקרה דנן, אין מדובר במקרה חריג שבו בימ"ש יתערב בקביעות מסוג זה של בימ"ש קמא. אציין בעניין זה, כי חלק מהטענות שנטענו ע"י המערער בדיון בערעור, כמו למשל: שיחה שהיתה לו עם מהנדס העיר או עם מי ממשטרת ישראל (ראה פרוטוקול הדיון מיום 26/6/13 עמ' 2 שורות 15 ואילך, וכן עמ' 2 שורה 25), הן לא טענות שנטענו בבימ"ש קמא ואינן חלק מחומר הראיות שבימ"ש קמא היה צריך לבחון בטרם נתן את הכרעת הדין. גם בדיון שהתקיים בפני נאמרו דברים אלו בגדר עדות שמועה בלבד. ה) בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בהכרעת הדין. ו) באשר לגזר הדין: אני סבורה, כי יש להתחשב בטענות המערער ביחס לקושי במציאת חניה לרכב בעל תו נכה ובנסיבות שתוארו על ידו. לפיכך, יועמד סכום הקנס על סכום המקור בסך 250 ₪. ככל שהמערער שילם את הקנס, אזי יוחזר לו ההפרש בתוספת הפרשי הצמדה ממועד התשלום ועד ההחזר. רכבמשפט תעבורהצומתחניהתל אביב