נדחתה תביעת המערערת להכיר בנזק שנגרם לה כתוצאה מגניבת משאית שבבעלותה כ"נזק מלחמה" כהגדרתו בסעיף 35 לחוק. הרקע לערעור 1. ביום 13.04.05 נהג מר יצחק שפורקר במשאית שבבעלות המערערת (להלן: "הנהג") בשטחי יהודה ושומרון סמוך לכפר אדורה ונתקל במחסום של צה"ל שהוקם בשל תקרית ירי במקום. לטענת המערערת, החיילים הורו לנהג לרדת מהמשאית, ועל פי הוראתם היא הושארה בכביש והנהג לא הורשה לשוב אליה. רק בשעה 08:10 למחרת הורשה הנהג לחזור למקום עמידת המשאית, ואז הסתבר כי זו נעלמה. הוועדה קבעה בהחלטה מיום 26.12.05 כי הגניבה אינה נכללת בהגדרת "נזק מלחמה", מאחר שהיסוד הנפשי הנלווה לה היה הרצון הפלילי של הגנבים ליטול את המשאית, ולא לבצע נזק כנגד מדינת ישראל. 2. בערעור קודם שהגישה המערערת (ע"ש 5009/06) קבע בית המשפט (כב' השופטת מ' מזרחי) בפסק דין מיום 20.05.07 (להלן: "פסק הדין") כי המערערת העלתה שאלה משפטית שהיא "האם מעשה שהחל כפעולת איבה וסיומו אינו ידוע, הוא בגדר פעולת אויב ונכנס לגדר של 'עקב פעולות איבה אחרות'" כמשמעות מושג זה בחוק. ומששאלה זו לא נידונה על ידי הוועדה יש להחזיר את הדיון אליה לשם מתן הכרעה חדשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוועדה רשאית לבקש מהמשיב להתייחס בסיכומים משלימים לשאלה זו כמו גם לבקש סיכומי תגובה מהמערערת וכן להוסיף ולשמוע ראיות אם היא סבורה שיש לעשות כן. 3. משהוחזר הדיון לוועדה היא החליטה כי יש לשמוע ראיות בתיק אודות הנסיבות שקדמו לגניבת המשאית. לאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים קבעה הוועדה כי הנהג נקלע לציר סמוך לתקרית הירי והחיילים הורו לו להמתין במקום. הנהג לא רצה להמתין, אם בשל חששו ואם מסיבה אחרת ולכן, לבקשתו, הוחנתה המשאית בסמוך והחיילים העלו אותו על רכב צבאי והסיעו אותו למחסום. ברם, הנהג לא דרך את אמצעי המיגון, ובמהלך הלילה נגנבה המשאית. בהמשך לכך קבעה הוועדה כי אין די בכך שתחילתה של סיטואציה נטועה בפעולת איבה כדי לקבוע שהיעלמות המשאית נגרמה עקב פעולת איבה, אלא על מנת לקבוע שגניבת המשאית נגרמה עקב פעולת איבה, היה על המערערת להציג הוכחה לכך שהגניבה התאפשרה באופן מיוחד בשל עצירתה והחנייתה במקום הספציפי ובנסיבות הספציפיות הרלבנטיות. ואולם מנסיבות העניין כפי שנתבררו בפני הוועדה, היא למדה כי אפילו עצירת המשאית למשך הלילה לא הייתה תוצאתה של פעולת איבה, אלא תוצאה של רצונו של הנהג ובניגוד להנחיית הצבא. בכך נותק הקשר הסיבתי שבין פעולת האיבה לבין הגניבה. טענות הצדדים 4. לטענת המערערת, בפסק הדין נקבע כי הדיון יוחזר לוועדה בשאלה אחת בלבד והיא "האם די בתחילתה של הסיטואציה הנטענת כפעולת איבה - בעצירת המשאית במקום המסוים על ידי החיילים בשל תקרית - כדי להביא לקביעה כי היעלמות המשאית, נגרמה עקב פעולת איבה". לדבריה, משהוחזר התיק לוועדה היא הורתה על הגשת סיכומי תגובה וסיכומי תשובה, אך לאחר הגשתם נעתרה הוועדה לבקשת ב"כ המשיב ואפשרה למשיב, להתחיל בהליך של הבאת ראיות, בשאלות שונות, לרבות, כאלה שלא היו כלל במחלוקת, אף לא "בסיבוב הראשון", חרף התנגדותו של ב"כ המערערת. הוועדה שמעה עדויות וקבעה מסכת עובדות חדשה ושונה מזו שעמדה לדיון בפני בית המשפט במסגרת הערעור הראשון. בכך, סטתה הוועדה מהוראות פסק הדין. מה גם במסגרת תשובתו לערר הראשון המשיב כלל לא חלק על העובדות כפי שפורטו בהודעת הערר. כך גם בדיון שהתקיים בערר הראשון ביום 2.11.05 ובסיכומי המשיב בערר הראשון ובבית המשפט במסגרת "הסיבוב הראשון", לא חלק המשיב על העובדות להן טענה המערערת. בנסיבות אלו היה על הוועדה לראות בעובדות שנטענו בכתב הערר הראשון כעובדות מוסכמות שעל בסיסן הוגשו הסיכומים בשאלה שבית המשפט החזיר להכרעת הוועדה. המערערת הוסיפה כי מאחר והמשיב הודה כי תחילת האירוע היה בכלל "פעולה מלחמתית", הנטל להוכיח כי סיומו של האירוע אינו בגדר פעולה כזו עבר אליו והוא לא הרים נטל זה. הוועדה גם התירה למשיב להגיש מסמכים חדשים אחרי שהוגשו סיכומים על ידי הצדדים זאת מבלי שהמשיב הגיש תצהיר בו הסביר את הסיבה להגשה המאוחרת של מסמכים שהיו ברשותו כל הזמן, וכל זאת בניגוד לאמור בפסק הדין. 5. המערערת הוסיפה וטענה כי החלטת הוועדה שגויה גם לגופו של עניין, שכן במקרה זה מתקיימים כל יסודות סעיף 35 לחוק, היינו היסוד האובייקטיבי - היזק שלא כדין לרכוש של אדם, והיסוד הסובייקטיבי - שהמניע הנוגע למוטיבציה של מבצע הפעולה יהיה פגיעה ברכוש בהיותו רכוש השייך לישראלי. במקרה זה גם קיימים קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי. הקשר העובדתי מתקיים מפני שלולא הייתה המשאית נעצרת במקום בו נעצרה על ידי כוחות הביטחון, לא הייתה מתרחשת הגניבה. והקשר הסיבתי המשפטי מתקיים מפני שהחסימה הפתאומית של הרכב תוך כדי אירוע הירי עקב מחשבה מוטעית כי מדובר במשאית של מחבל והשארת המשאית במקום בכוונה או בחוסר אכפתיות או ברשלנות, היא זו שיצרה את הסיטואציה שאפשרה העלמות המשאית. מדובר אפוא, בפעולה ספציפית אשר בזיקה אליה נגרם הנזק וזאת תוך כדי ביצוע פעולת מלחמה אשר כתוצאה ממנה נעלמה המשאית. לטענת המערערת, לצורך מתן תשובה לשאלה אם מדובר "בפעילות מלחמתית" אם לאו, יש לבחון את נסיבות תחילת האירוע ובכללן את מקום תחילת האירוע, היוזם של הפעולות במקום, זהות הכוח שגרם למשאית להישאר במקום שהושארה, את האיום שקדם לפעולה זו ואת עוצמת הכוח שהופעל. במקרה זה, הכוח הצבאי שהקים את המחסום בכביש ועצר את המשאית פעל במהלך פעולה מלחמתית, שכן הם חשו בסכנת חיים בשל הירי במקום, ומשכך כל שאירע מאוחר יותר עקב נסיבות תחילתו של האירוע, גם אם סיבת הנזק בעת הפגיעה אינה ידועה, חוסה תחת ההגדרה של נזק מ"פעולה מלחמתית". לחילופין נטען כי לאחר שהמשיב הודה במהלך הדיון בוועדה שהאירוע היה באזור עימות, מדובר באירוע מעבר ל"קו הירוק" בו נגרם נזק לרכוש ישראלי ולכן קיים כיסוי מכוח סעיף 38(א) לחוק. 6. בתשובה טען המשיב כי הערעור כולו מכוון כנגד הכרעותיה העובדתיות של הוועדה באיצטלה של שאלה משפטית ולוּ בשל כך דין הערעור להידחות. לדבריו, בגלגולו הראשון של התיק נטענה טענת סף אשר לה לא נדרש בירור של העובדות הקונקרטיות של האירוע, אך משהוחזר העניין לוועדה על מנת לדון בנסיבות האירוע עצמו, ברי כי היה עליה להידרש לנסיבות אשר הובילו את הנהג המשאית להשאיר את המשאית כפי שהשאירה. המשיב ציין כי פסק הדין קבע במפורש כי הוועדה תהא רשאית לשמוע ראיות לצורך קבלת החלטתה. בית המשפט גם עמד בפסק דינו על כך שהוועדה לא הייתה צריכה להתמקד בבחינת מעשה הגניבה הנטען עצמו בלבד, אלא היה עליה לבחון גם את הקשר שבין גניבה נטענת זו לאירוע הירי והאם יש לראות במעשה הגניבה כנובע מאירוע הירי - וכפועל יוצא מכך לראות גם בו כאירוע איבה. על כן, במסגרת הדיון המחודש הוא הגיש כתב תשובה מעודכן בו ניתנה לראשונה התייחסותו לשאלה שצוינה בפסק הדין. בכתב תשובה זה הוא טען כי הנסיבות העובדתיות להן טוענת המערערת באשר לנסיבות השארת המשאית, ובפרט הטענה שהנהג "אולץ" להשאיר אותה במקומה בעל כורחו, לא הוכחו, ובירור עובדתי שהוא ערך בעצמו אף העלה ממצאים הפוכים. המשיב הוסיף כי בכל מקרה, הקשר הסיבתי בין אירוע הירי לגניבה הנו רחוק מדיי ולכן אין לראות בגניבה "אירוע איבה". בהחלטתה, ערכה הוועדה ניתוח יסודי ומקיף שכלל התייחסות למלוא הראיות שהוגשו בפניה וקבעה ממצאים עובדתיים לפיהן נסיבות האירוע אינן אלו שלהן טוען הנהג, אלא שהשארת המשאית הייתה מבחירתו של הנהג אשר לא רצה להמתין עד לפתיחת המחסום. לאור זאת קבעה הוועדה בצדק, לדבריו, כי אין מדובר בפעולת איבה והתייתר הצורך לדון בטענה הנוספת של המשיב לפיה דין התביעה להידחות מחמת רשלנותו של הנהג בשמירת המשאית בהתאם לתקנה 7 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 (להלן: "התקנות") לאור העובדה שהנהג הודה בחקירתו שלא דַרך את מערכת האיתורן שהייתה מותקנת במשאית עובר לעזיבתה. כמו כן התייתר הצורך לדון בטענת המשיב כי אין לחוק תחולה על האירוע בשל התרחשותו מעבר ל"קו הירוק". טענות המערערת הן אפוא, כנגד קביעות עובדתיות של הוועדה, ובהתאם להוראות תקנה 12א(א) לתקנות על החלטת הוועדה ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד. המשיב הוסיף כי לא זו בלבד שהנטל להוכחת "נזק מלחמה" מוטל על מגיש התביעה ולא על המשיב, אלא שהמערערת לא הביאה מטעמה כל ראיה להוכחת גרסתה, וכי על אף בקשתה המפורשת של הוועדה מהמערערת לפעול להתייצבותו של הנהג למתן עדות בפניה, נמנעה המערערת מלהביאו לעדות ופטרה עצמה במשלוח זימון בדואר רשום. מאידך, המשיב פעל להבאת עדים וראיות לתמיכה בגרסתו בפני הוועדה. המשיב הוסיף כי החומר שהגיש באופן חלקי, כיומני אירועים, הוגש כך בשל הוראות הצנזור הראשי. הוא ציין כי מדובר בחומר שאינו בשליטתו, כי אם בשליטת משרד הביטחון. 7. בדיון שהתקיים ביום 8.09.13 לפני בית משפט זה הוסיף ב"כ המערערת כי אכן בית המשפט בפסק הדין ציין כי הוועדה רשאית לשמוע ראיות אם היא סבורה שיש בכך צורך לשם ההכרעה בשאלה בגינה הוחזר העניין לדיון, ואולם הכוונה לא הייתה לקבלת ראיות בשאלת נסיבות האירוע עליו המשיב לא חלק כלל - לא במסגרת כתבי טענותיו ולא במסגרת הדיונים הן בערר והן בבית המשפט - אלא רק לראיות לשם "בחינת הסיטואציה ברמת ההפשטה הגדולה", כלשון פסק הדין. זאת לצורך הכרעה בשאלה לשמה הוחזר העניין לוועדה, והיא האם די בתחילתה של סיטואציה בפעולת איבה (במקרה זה עצירת המשאית במקום מסויים על ידי החיילים בשל תקרית ירי) כדי להביא לקביעה כי היעלמות המשאית נגרמה עקב פעולת איבה. באשר לאי התייצבותו של הנהג לדיון לפני הוועדה, נטען כי אם הוועדה הייתה חפצה לשמוע את עמדת הנהג היה עליה להעדיף את ההודעות שנגבו ממנו "בזמן אמת", כשבועיים אחרי האירוע בשנת 2005 על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח שביטחה את המשאית ועל ידי המשטרה, ולא את עדותו בחלוף כשבע שנים. כמו כן, חובת זימון הנהג הייתה על המשיב שהוא זה שהגיש את הודעותיו שנגבו ממנו בשנת 2005 אחר האירוע ואין מקום לזקוף את אי התייצבותו לחובת המערערת. מנגד ב"כ המשיב טענה כי הדיון בהליך הראשון היה אך בטענה מקדמית והיא טענת המשיב כי אירוע גניבה אינו בא בגדרי "נזק מלחמה". בית המשפט בפסק הדין ציין במפורש כי לשם ההכרעה בשאלה שהועמדה לפתחה, הוועדה הייתה רשאית לגבות עדויות. בהתאם לכך, הוועדה שמעה עדויות וקבעה ממצאים עובדתיים ולא נכון היה להתעלם מהראיות שהוצגו בפניה ולהתמקד בגרסה שהעלה המשיב בשנת 2005 כתגובה לערר. דיון והכרעה 8. אכן משוכלות יסוד הן כי בית משפט זה אינו מתערב בממצאים עובדתיים של וועדת הערר ובמסקנות העובדתיות העולות מממצאים אלו, זאת בהתאם להוראת תקנה 12א(א) לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג-1973 הקובעת כי "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי..." (וראו ע"מ (י-ם) 42251-02-12 גרינברג נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, 4.11.12; ע"ש (י-ם) 5203/98 מנהל מס רכוש נ' מוסא מחמד עליל, 26.11.00). ברם, במקרה זה טענת המערערת אינה כנגד ממצאיה של הוועדה אלא כנגד קבלת הראיות על ידה והסכמתה להרחבת חזית המחלוקת בין הצדדים באופן שהיא קבעה ממצאים עובדתיים בניגוד לעובדות לה טענה המערערת מבלי שהמשיב חלק עליהן במועד בו הוא היה רשאי להעמיד את גרסתו כנגדן. עניין זה הוא עניין משפטי. המערערת גם טוענת לחריגת הוועדה ממה שהותווה לה במסגרת פסק הדין. גם עניין זה הינו עניין משפטי. 9. ואכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הייתה זו בסמכות הוועדה לשמוע ראיות אם היא סברה שעליה לעשות כן לצורך ההכרעה בשאלה שעמדה לפתחה, וכפי שנקבע בפסק הדין במפורש. בית המשפט אף ציין בפסק הדין כי ההכרעה בשאלה האמורה דורשת לא רק את בחינת סיבת הנזק ברגע הפגיעה, כי אם בחינת כלל הנסיבות שאפשרו את הפגיעה. ואולם בכך, לא היה כדי להתיר למשיב להרחיב את חזית המחלוקת לטענות שלא נטענו על ידו מלכתחילה במסגרת תשובתו לערר הראשון שהגישה המערערת ולהתיר הגשת ראיות בנושאים שלא היו שנויים במחלוקת על פי כתבי הטענות. בעניין זה צודקת המערערת כי המשיב לא העלה כל טענה עובדתית כנגד המסכת העובדתית הכוללת שהוצגה על ידי המערערת, לא בכתב תשובתו לערר הראשון, לא במסגרת הדיון שהתקיים בערר הראשון ביום 2.11.05, לא במסגרת הסיכומים שהגיש בערר הראשון, ואף לא במסגרת הסיכומים שהגיש לבית המשפט במסגרת הערעור הראשון שהוגש על החלטתה הראשונה של הוועדה. אדרבה המשיב ציין כי המחלוקת היא אך בשאלה האם אירוע גניבה כפי שתואר על ידי המערערת יכול לבוא בגדר "נזק מלחמה". הוא לא ציין מחלוקת בעניין אחר. בסיכומיו לבית המשפט בערעור הראשון הוא אף כתב במפורש כי "המשיב לא חלק על טענותיה העובדתיות של המערערת". לכן, על אף שכאמור, הוועדה הייתה רשאית לקבל ראיות לשם ההכרעה בשאלה שעמדה בפניה, מדובר רק בראיות שיש בהן כדי לסייע בבירור הנסיבות והעובדות שהיו שנויות במחלוקת, אך לא לשם שמיעת ראיות בעניינים שכלל לא היו שנויים במחלוקת. במסגרת זו המשיב לא היה רשאי לבצע "מקצה שיפורים", להרחיב את חזית המחלוקת, לחזור בו מעובדות להן הסכים קודם לכן ולטעון לטענות עובדתיות חדשות שלא הועלו על ידו בעבר. 10. זאת ועוד, טענת המשיב כי במסגרת תשובתו הראשונה לערר הוא התייחס אך לשאלה אחת שמבחינתו היה בה כדי לסיים את ההתדיינות מול המערערת, אין בה כדי להועיל לו, שכן היה עליו להעלות במסגרת תשובתו הראשונה את מכלול טענותיו ונימוקיו לדחיית תביעת המערערת. תקנה 15 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (נוהל וסדרי דין בועדות ערר), התשל"ט-1979 קובעת כי בשמיעת הערר לא תיזקק הוועדה לכל נימוק שלא הוזכר בכתב הערר או בתשובה, אלא אם היא משוכנעת שהדבר דרוש למען הצדק. תקנה 4(ב) לאותן תקנות קובעת כי לכתב התשובה יצורפו כל הראיות שבכתב התומכות בתשובה, או העתק מהן. בצדק נטען אפוא, כי הראיות שצרף המשיב ב"סיבוב שני" הן ראיות שלא צורפו על ידו לתשובתו המקורית, ועל כן הוא לא היה רשאי להסתמך עליהן. ייתכן והמשיב סבור היה כי די בטענתו שגניבה אינה בגדר "נזק מלחמה" כדי לדחות את תביעת המערערת ובשל כך הוא לא טען טענות נוספות, אך בכך הוא נטל את הסיכון שעמדתו תדחה ושאר השאלות יוכרעו על פי עמדת המערערת עליה הוא לא חלק. הדבר נכון מקל וחומר במקרה זה שעה שגם במסגרת הערעור המשיב טען כאמור, במפורש, כי הוא אינו חולק על טענותיה העובדתיות של המערערת ופסק הדין הגדיר במפורש את גבולות המחלוקת שבין הצדדים, ולא היה אפוא, כל מקום להרחבתן, לא על ידי המשיב ולא על ידי הוועדה. 11. כאמור, השאלה שלשם בירורה הוחזר הדיון לוועדה הייתה האם אירוע גניבה יכול לבוא בגדר "נזק מלחמה". בעניין זה ציינה הוועדה בצדק כי אין לומר קטגורית כי אירוע גניבה אינו יכול לבוא בגדרי "נזק מלחמה", וייתכנו בהחלט מצבים שגם גניבה היא חלק מ"נזקי מלחמה" (רע"א 2438/98 מנהל מס רכוש חיפה נ' מוטיוק, 27.01.99). בצדק צוין גם כי במקרה זה הדבר תלוי בין היתר בשאלה היכן הושארה המשאית ובאלו נסיבות היא הושארה שם. עניין זה הוא אמנם עניין עובדתי, אך ביחס אליו משעה שהמערערת טענה במסגרת הערר שהגישה לנסיבות השארת המשאית ומיקום השארתה במחסום שהקימו החיילים והמשיב לא חלק על עובדות אלו, וכאמור אף הסכים להן במפורש, לא היה מקום לשמיעת עדויות לשם קביעת ממצאים עובדתיים בעניינים אלו שלא היו שנויים במחלוקת. 12. הוועדה ציינה במסגרת החלטתה מיום 18.06.11 ושבה על כך במסגרת החלטתה נשוא ערעור זה כי אם היה מתברר לה "שאותה רחבה בה הושארה המשאית הייתה באזור שהיה תחת שמירה באותה עת, התוצאה הייתה כי לא ניתן לראות בהשארת המשאית באותו מקום ככזו שאפשרה את גניבתה באופן מיוחד". בד בבד ציינה הוועדה כי במידה והיה מתברר לה שאותה רחבה בה הושארה המשאית הייתה אזור מאולתר חסר כל שמירה בלב אזור עוין כשהנהג נאלץ להותיר באותו מקום את המשאית בשל מעשה האיבה שארע שם, התוצאה המתבקשת הייתה שהשארת המשאית באותו מקום היא זו שאפשרה את גניבתה באופן מיוחד וגניבתה של המשאית תהווה "מעשה איבה". מסקנת הוועדה על סמך הראיות שהוצגו בפניה הייתה כי האפשרות הראשונה היא זו שהתרחשה, היינו, המשאית לא הושארה במקום שומם וגם הנהג לא אולץ להשאירהּ שם. ואולם כאמור, בשני עניינים אלו לא היה מקום לשמיעת ראיות, שכן למערערת הייתה גרסה ברורה, הן באשר לנסיבות השארת המשאית והן באשר למקום השארתה והמשיב לא נחלק כלל על עובדות אלו ואף הסכים להן. לפי גרסת המערערת, המשאית הושארה בהוראת החיילים במחסום פתע שהוקם על הכביש והחיילים מנעו ממנו לשוב אל המקום. על הוועדה היה אפוא, לקבוע כי המשאית הושארה במקום ובנסיבות המתוארות על ידי המערערת, ואלו תואמים את האפשרות השנייה, היינו שהמשאית הושארה במקום שהפך לאחר הסתלקות החיילים לבלתי שמור כשנמנע מהנהג להגיע אליה, ועל פי קביעת הוועדה עצמה, בנסיבות שכאלו יש לקבוע כי מדובר בגניבה שהתאפשרה באופן מיוחד כתוצאה מפעולת האיבה ומדובר בנזק המזכה בפיצוי לפי סעיף 35 לחוק. 13. בהמשך לכך, גם אין מקום להיזקק לטענות המשיב בדבר רשלנות תורמת של המערערת בשל אי דריכת מערכת האיתורן שהייתה מותקנת במשאית עובר לעזיבתה על ידי הנהג, כמו גם לטענתו כי אין לחוק תחולה על האירוע בשל התרחשותו מעבר לקו הירוק, שכן טענות אלו לא נטענו על ידי המשיב בתשובתו לערר בגלגולו הראשון. בשים לב לכל האמור, דין הערעור להתקבל והמערערת זכאית לפיצוי לפי החוק על הנזק שנגרם לה כתוצאה מגניבת המשאית. המשיב ישא בהוצאות המערערת בסך של 10,000 ₪. מס רכוש - נזקי מלחמהגניבת רכבמשאית