ועדת השחרורים דנה בבקשת העותר לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון ודחתה את בקשתו. החלטת הועדה התבססה רובה ככולה על הדברים שנאמרו בגזר הדין, מכוחו מרצה העותר את מאסרו. הועדה קבעה כדלקמן: "במקרה שבפנינו המדובר בעבירה נוספת שהינה חמורה ביותר, עבירה שמסכנת באופן ממשי את שלום הציבור, עבירה שבוצעה באכזריות רבה ובנס התוצאות היו חמורות ולא טרגיות. בהסתמך על המעשים האכזריים אשר בוצעו נראה לנו כי שחרורו המוקדם של האסיר יהווה 1 סיכון מהותי ומסוכנות גבוהה בעתיד מה עוד שהבטחותיו בפנינו אינן מספקות. נוכח כל האמור לעיל שוכנענו שמסוכנותו שמסוכנותו של האסיר גבוהה מאד ועל כן אין אנו נעתרים לבקשת האסיר לשחרור מוקדם על תנאי ודוחים את בקשתו." יצוין כי הועדה התייחסה לפסיקה קודמת, שדנה בקביעה בדבר מסוכנות על בסיס המעשה בגינו מרצה האסיר את מאסרו, ומצאה לנכון לאבחן את עניינו של העותר ממקרים שאוזכרו בהחלטתה, מאחר ושם דובר בעבירות רכוש שנלוו לכניסה לישראל, בעוד שהעותר הורשע, כאמור לעיל, בעבירת אלימות קשה. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. טענות ב"כ הצדדים: ב"כ הצדדים טענו בפנינו וטיעוניהם מפורטים בכתב העתירה ובפרוטוקול הדיון. אביאם בתמצית בלבד. ב"כ העותר טוענת כי החלטת ועדת השחרורים התקבלה על בסיס מבחן חומרת העבירה בה הורשע העותר, תוך התעלמות מנתונים רלוונטיים בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, נסיבות מעצרו הקודם לשפיטתו, התנהגות העותר בכלא, העובדה שפיצה את נפגע העבירה (שכלל לא התלונן) ועוד נתונים בנוגע למאסרו של העותר. לטענת ב"כ העותר מדובר בהחלטה המבוססת על שיקול שאינו מן העניין ותוך התעלמות מנתונים ומשיקולים שעל הועדה להביא בחשבון במסגרת דיון בבקשה לשחרור מוקדם ברישיון. ב"כ המשיבה טוענת שלא נפל פגם בהחלטת הועדה שקבעה, על פי עובדות כתב האישום בו הורשע העותר, כי המעשים מצביעים על מסוכנות ומכאן שאין מקום לשחרר את העותר שחרור מוקדם. עוד טוענת ב"כ המשיבה כי הגם שהתנהגות העותר בכלא תקינה, יש להביא בחשבון שהעותר לא עבר כל תכנית טיפולית להפחתת דפוסי התנהגותו האלימה. מכאן, ותוך הבאה בחשבון של הכללים החלים על התערבות בית משפט בהחלטות ועדות שחרורים, מבקשת ב"כ המשיבה לדחות את העתירה. דיון: כלל הוא כי בית משפט מנהלי אינו מתערב בהחלטת ועדת שחרורים אלא רק במקרים בהם קמה עילת התערבות מנהלית, מקום בו נשקלו שיקולים זרים או שלא נשקלו השיקולים הנדרשים לעניין, או מקום בו לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני. ראו: רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים (ניתן ביום 9.12.2010); רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה ואח' (ניתן ביום 20.7.2009); רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שרות בתי הסוהר (ניתן ביום 24.6.2008). במקרה שבפנינו סבור אני כי יש להתערב בהחלטת הועדה, באופן בו נורה להחזיר את עניינו של העותר לדיון בפני ועדת שחרורים שתשקול את כל הנתונים הנדרשים לעניין ותיתן החלטה חדשה. החלטת הוועדה קובעת למעשה חזקת מסוכנות לשלום הציבור, המבוססת על המעשה בו הורשע העותר. מדובר בפועל בקביעה לפיה מי שעבר עבירה חמורה פעם אחת, חזקה עליו שישוב ויעבור עבירות גם בעתיד, ולכן נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור. מכאן גם שאין מקום לשחררו שחרור מוקדם. לקביעה זו של הועדה אין בסיס מספיק, זאת הגם שאין חולק כי המעשה בגינו מרצה העותר מאסר הצביע על מסוכנות ואכזריות. החשש מפני הישנות מעשי עבירה בעתיד חייב להיות מבוסס על תשתית כלשהי, בנוסף לעצם מעשי העבירה שבהם הורשע המשיב. מעבר לכך, המעשה בגינו הורשע האסיר הוא רק אחד מהנתונים שיש להביא בחשבון. בנוסף יש להביא בחשבון מכלול של נתונים נוספים, ובהם עברו של האסיר קודם לביצוע המעשה בגינו הוא מרצה את מאסרו וכן את כל שעשה האסיר בעת מאסרו. חוק העונשין וחוק שחרור על תנאי ממאסר לא קבעו עבירות או מעשים השוללים, על פניו, את האפשרות לשחרור מוקדם ברישיון. החוק קובע אמות מידה לבחינת התאמה של אסיר לשחרור מוקדם, וזאת גם אם הורשע בביצועו של מעשה חמור. "קביעה קטגורית כי עבירות מסוימות מעצם טיבן מקימות חזקת מסוכנות של אסיר, שאינה הולכת ופוחתת ושאותה לא יכול האסיר לסתור בשום שלב של מאסרו היא קביעה לא סבירה, הנוגדת את אחת מתכליותיו המרכזיות של ההליך הפלילי - שיקומו של האסיר" [רע"ב 5029/11 קאיד אבו עסא נ' שב"ס (25.9.11)]. דברים דומים נאמרו גם ברע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.2.09), שם אמר בית המשפט: "השאלה איננה עד כמה מסוכנת וחמורה העבירה שבוצעה על ידי האסיר ובגינה נושא הוא בעונשו, אלא מה גדול החשש כי האסיר יבצע, לאחר שחרורו, עבירות המגלמות בתוכן סיכון לאזרחי ישראל. מובן שחומרת העבירה יכולה לעיתים לשמש כאינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר (השוו: בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים, פ"ד טו(3) 2060, 2063 (1961); בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2) 313, 324-323 (2000). הדבר נובע מכך שפעמים אכן קיים חשש כי אדם שביצע עבירה חמורה, יהיה נכון לשוב ולבצעה (ומאפשרות זו לרצידיביזם נלמד הסיכון לשלום הציבור). אולם אין עסקינן בחזקה, וודאי שלא חלוטה ... שאם לא כן - ניתן היה לקבוע מראש רשימת עבירות שמבצעיהן לא יהיו זכאים לעולם לשחרור מוקדם". הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר מפרטות את השיקולים שעל ועדת שחרורים לשקול בבואה לדון בבקשת אסיר לשחרור מוקדם ברישיון. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע כדלקמן: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה: ..." בהמשך מפרט הסעיף שורה של נתונים שעל הועדה לבחון, המתייחסים כולם לאסיר בצורה פרטנית. נעיר לעניין זה, כי למעשה גם סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע כי לא ישוחרר אסיר אשר שחרורו יסכן את שלום הציבור. ואולם סעיף 9 מפרט את הנתונים שעל הועדה לבחון, וניתן ללמוד מלשון הסעיף כי מדובר בנתונים המתייחסים לאסיר כפרט, זאת להבדיל משיקולים של הרתעת הרבים. להבדיל מסעיף 9, קובע סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר כדלקמן: "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים..." ניתן, אם כן, ללמוד, כי סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר עוסק בבחינה פרטנית של התנהגות אסיר ומסוכנות הנשקפת משחרורו האפשרי. סעיף 10 לחוק מסמיך את ועדת השחרורים להביא בחשבון בהחלטתה את השיקול של הרתעת הרבים. ואולם סעיף 10 לחוק מייחד שיקול זה למקרים בעלי חומרה מיוחדת ונסיבות מיוחדות. מבלי להפחית מחומרת מעשיו של העותר, סבור אני כי אין זה המקרה של האסיר שבפנינו. נראה כי הוראות סעיף זה יוחדו למקרים חמורים בהרבה, שגם העונשים הנגזרים בגינם מצביעים על החומרה המיוחדת שבמעשה. נעיר עוד לעניין החלת הוראות סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, כי נראה שלאור תיקון 113 לחוק העונשין, אשר הוציא את הרתעת הרבים ממכלול השיקולים שיש לשקול בכל הנוגע לענישה, הרי שגם לעניין הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר יש לסייג את רכיב הרתעת הרבים כשיקול לדחיית בקשה לשחרור מוקדם ברישיון רק למקרים חריגים "בעלי חומרה מיוחדת ולנסיבות מיוחדות". עניינו של העותר אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. לעניין פירוש סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר נוסיף עוד, כי גם במקרים בהם חלות הוראות סעיף 10 על מעשיו של האסיר הבא בפני הועדה, "בהסתכלות לעבר אין די. ככלל, יש צורך גם לבחון את התנהגותו של האסיר על ציר הזמן לאחר ביצוע העבירה ובמהלך ריצוי המאסר. לאמור, האם מסוכנותו של המבקש דעכה עם השנים או התעצמה. האם נתווספו לה נדבכים שונים, לכאן או לכאן, עם חלוף הזמן. כפי שמורה סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי, הדן בשחרורו המוקדם של אסיר עולם - על הוועדה לשקול גם "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה"." רע"ב 3248/12 אלי עמר נ' ועדת שחרורים מיוחדת - מחוז מרכז (2.1.2013)]. מכאן שגם במקרה שבפנינו, אשר לגישתי הוראות סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר אינן חלות בעניינו, חובה הייתה על הועדה לבחון ולהתייחס לנתונים נוספים הנוגעים לעותר, זאת מעבר לחומרת המעשה בגינו מרצה הוא מאסר. מעיון בהחלטת הועדה עולה כי הועדה לא התייחסה בהחלטתה כלל למכלול הנתונים שיש להביא בחשבון במקרה מסוג זה, בצד ההתייחסות לחומרת המעשה בגינו מרצה העותר את מאסרו. כך, למשל, לא התייחסה הועדה לעובדה שהעותר הודה במיוחס לו, על אף שנפגע העבירה סירב להתלונן; העותר טוען כי נעצר חודשיים בגין אותה פרשה ברשות הפלסטינית בתנאי כליאה וחקירה קשים; העותר טוען כי שילם את סכום הפיצויים שהוטלו עליו כחלק מנטילת האחריות; התנהגותו של העותר בכלא תקינה, זאת כעולה אף מדברי ב"כ המשיבה שבפנינו, כי אין לחובתו עבירות משמעת ואף לא מידע מודיעיני אחד; העותר הוא אדם צעיר, והיה צעיר בעת ביצוע העבירות בגינן הוא מרצה את מאסרו ומדובר במאסר ראשון; העותר מתכוון, לדבריו, לחזור לגדה המערבית ולהשתלב במקום עבודה בתחנת מוניות, לפי אישור עבודה שהוגש בפני הועדה; העותר בא ממשפחה מרובת ילדים (9 ילדים) אשר חיה בדוחק רב. על-פי דו"ח סוציאלי שהוגש בפני הועדה, המשפחה זקוקה לסיוע בפרנסה והעותר שימש תמיד כמפרנס נוסף בבית יחד עם אבי המשפחה; העותר ממשיך להביע עד ליום זה חרטה ובושה ממעשיו, ואין הוא מנסה למזער מהם או מחומרת מעשיו. נתונים אלו היו צריכים להישקל ע"י ועדת השחרורים במסגרת החלטתה בעניינו של העותר. משלא נשקלו, נפל פגם בהחלטת הועדה. סיכום: אשר על כן, אציע לחברי ההרכב להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדת שחרורים שתיקבע לדון בעניינו. ועדת השחרורים תשמע את טענות הצדדים, תשקול את כל השיקולים הנדרשים בעניינו של העותר ותיתן החלטתה. בהחלטתה מתבקשת הועדה להתייחס למכלול הנתונים ולפרט את התייחסותה למכלול הנתונים הנ"ל וכן כל נתון נוסף שהצדדים יביאו בפניה. נדגיש כי לגופו של עניין איננו מביעים עמדה. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט א' קיסרי: אני מסכים. א. קיסרי, שופט השופטת ת' שרון נתנאל: אני מסכימה. ת. שרון-נתנאל, שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של האב"ד. אנו מורים כי עניינו של העותר יוחזר, כאמור לעיל, לדיון בפני ועדת שחרורים, שתדון בעניינו במועד הקרוב אפשרי, ולא מאוחר מ-21 ימים מהיום. בשים לב לאמור, הדיון שהיה קבוע ליום 11/7/13 מבוטל. יש לבטל את זימונו של העותר. מאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים