המערער הגיש בבית משפט קמא תביעה שמהותה כספית וכן מתן חשבונות הוא טען בה כי נתקיימו יחסי שותפות עסקית בינו לבין המשיב 2 (המשיב 2 יקרא להלן: "המשיב" והמשיבה 1 תיקרא להלן: "החברה"). בין היתר נטען בה כי סוכם שההכנסות מן הפעילות העסקית בינהם יתחלקו שווה בשווה בשנה הראשונה, ולקטון ל- 40 אחוז למערער בשנה השנייה, ולא כך נעשה, שכן, המשיב דחה בתירוצים שונים עריכת התחשבנות בין הצדדים בשנים 2006-2007 בהן התנהלה השותפות. המערער ביקש סעד של מתן חשבונות באותה תביעה ושמר לעצמו הזכות לתקן את סכום התביעה לאחר מתן החשבונות. הוא טען כי מגיעים לו בהתחשבנות סכומים כספיים שונים. אשר לתביעתו האישית כנגד המשיב, טען : "אחריות הנתבע 2 (המשיב -י.א.) נובעת מחתימתו על ההסכם ומיחסי השותפות בינו לבין התובע בכל הקשור לפעילות התיירותית של נתבעת 1 הנשלטת על ידו. גם אם יטען על ידי נתבע 2 כי חתימתו היא בתוקף היותו דירקטור ובעלים של נתבעת 1 (החברה - י.א.) אזי גם אז אחריותו נובעת מהעוולות בנזיקין שהוא ביצע כלפי התובע בכך שגרם במעשיו ובמחדליו לנתבעת 1 להפר התחייבויותיה כלפי התובע ובכך שנהג באופן בלתי סביר בכך שלא היה מוכן לערוך התחשבנות עם התובע ולא היה מוכן לשלם לתובע את הכספים המגיעים לו בגין תקופות ההתקשרות העסקית שבין הצדדים". (ההדגשה בקו שלי - י.א.). כמו כן הוגשה בבית משפט קמא כנגד המערער תביעה שכנגד על ידי החברה וחברה נוספת שבבעלות המשיב. בית משפט קמא, לאחר ששמע ראיות ובמסגרת התביעה שהגיש המערער, חייב את החברה לשלם למערער סכומים נומינליים של כ- 80,000 ₪ (וכן הפרשי הצמדה וריבית עליהם). התביעה שהגיש המערער באופן אישי כנגד המשיב, נדחתה. כמו כן נתקבלה באופן מסוים התביעה שכנגד. טענות המערער הערעור שבפניי הינו על דחיית התביעה שהגיש המערער כנגד המשיב באופן אישי. שתי טענות עיקריות למערער. האחת, שמן העובדות שנתבררו בפני בית משפט קמא עולה כי בית משפט קמא שגה שעה שלא קיבל את הטענה שנתקיימה שותפות אישית בין המערער למשיב. הטענה השנייה היא, כי שגה בית משפט קמא משלא קיבל את הטענה שיש להרים את המסך בין המערער לבין החברה וזאת נוכח העובדה כי התברר בפני בית משפט קמא שהמשיב העלים חשבונות ומסמכי הנהלת חשבונות ונמנע מלספקם למערער ומאידך, ניהל את חשבונות החברה באופן שיוחסו לפעילות המשותפת של הצדדים הוצאות שונות, לרבות הוצאות מימון של הלוואות אשר כלל לא היו קשורים לפעילות העסקית המשותפת של הצדדים, אלא לפעילות אחרת של החברה. טענות המשיבים המשיבים טענו בפניי כי יש לדחות את הערעור, כי לא נתקיימה כל עילה לחיוב אישי של המשיב עצמו, שכן, בית משפט קמא קבע כי ההסכם בין הצדדים נוסח על ידי המערער עצמו ונקבע בו במפורש כי הפעילות המשותפת תתקיים עם החברה. כן טענו כי לא נתמלאו התנאים על פיהם יקבע בית משפט שיש להרים את המסמך בין המשיב לחברה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בכובד ראש וגם עיינתי בכתבי הטענות שהוגשו לבית משפט קמא, בתצהירי הצדדים שעמדו בפני בית משפט קמא וכן בטיעוני הצדדים בפניי, לא מצאתי שיש מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ובתוצאה אליה הגיע, הכל בזיקה לטענות הערעור שבפניי. על אף שב"כ המערער נתן לטענותיו כסות של "הסקת מסקנות עובדתיות באופן שונה על יסוד עובדות שקבע בית משפט קמא עצמו", אין בכך אלא ניסיון להביא את בית משפט זה להתערב בקביעות שבעובדה של בית משפט קמא שנקבעו לאחר שמיעת עדים וראיות והתרשמות ישירה, עניין שעל פי ההלכה הנוהגת לא יתערב בו בית משפט לערעור אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. לא מצאתי שנסיבות כאלה מתקיימות במקרה דנן. בית משפט קמא צריך היה לקבוע מה היה אומד דעת הצדדים מבחינת מהות ההתקשרות והצדדים להתקשרות זו. המערער והמשיב העידו בעניין זה בפני בית משפט קמא ונחקרו בפניו ובית משפט קמא בסופו של דבר לאחר התרשמות מן העדות ומיתר הראיות שהוצגו בפניו קבע שמדובר בהתקשרות בין המערער לחברה ולא בהתקשרות ישירה מול המשיב עצמו, אשר הינו הבעלים של החברה. אין מקום להתערב גם בקביעת בית משפט קמא בכל הנוגע להרמת המסך. בית משפט קמא קבע בעמ' 15 לפסק דינו כי העובדה שבסופו של דבר נמצא כי מגיעים למערער כספים, איננה מצביעה, כשלעצמה על פגם בהתנהגותו של המשיב המצדיק הרמת מסך ההתאגדות. בפניי טען ב"כ המערער שבית משפט קמא טעה שכן, אי מתן האפשרות לעיין בחשבונות החברה, בנוסף לכך שחשבונות החברה ייחסו לפעילות המשותפת הוצאות גדולות מן ההוצאות האמתיות, יש בשני אלה כדי ללמד על חוסר תום לב מצד המשיב שדי בו כדי להרים את המסך בינו לבין החברה. במהלך הדיון שהתקיים בפניי ביקשתי מב"כ המערער להפנות אותי לפסיקה או לאסמכתא אשר הכירה בתנאים שכאלה או דומים להם כעילה להרמת מסך ולא נעניתי. ביקשתי מב"כ המערער גם להפנות אותי לפרוטוקול הדיון או לכל ראיה אחרת שעמדה בפני בית משפט קמא אשר ניתן ללמוד ממנה על חוסר תום לב והעלמה מכוונת או ניפוח מכוון של הוצאות הפעילות המשותפת על ידי המשיב. כל שהופניתי אליו הינו לעמ' 39 בפרוטוקול של בית משפט קמא, שם נחקר המשיב בחקירה נגדית והוטח בו כי הנהלת החשבונות של החברה לא שיקפה נכונה את התחשבנות הפעילות המשותפת, אולם תשובת המשיב שם הייתה כי הוא איננו רואה החשבון ושאלות אלה יש להפנות לרואה החשבון. מכך ודאי לא ניתן ללמוד על יסוד נפשי של כוונה להעלים במכוון כספים מן הפעילות המשותפת או לנפח את הוצאותיה במכוון על ידי המשיב עצמו. התברר גם בדיון שבפניי, כי רואה החשבון עצמו אשר ערך את החשבונות ואשר אולי ממנו ניתן היה לקבל אישור לטענת המערער כי החשבונות נוהלו באופן שנוהלו בהנחיית המשיב, לא זומן כלל למתן עדות על ידי המערער. בנסיבות אלה, קביעת בית משפט קמא כי ניהול הנהלת החשבונות באופן שהוכח, אין בה כשלעצמה עילה להרמת המסך, היא קביעה מבוססת ואין להתערב בה. מכל האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ואני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיב 2 הוצאות הערעור בסכום כולל של 7,500 ₪. מסמכיםמתן חשבונות