לפנינו ערעור על גמר דינו מיום 22.4.13 (שהושלם ביום 29.4.13) של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט) שניתן בת.פ. 36072-04-11. נגד המשיב הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. זאת לאחר שביום 6.12.10, בחניית בית הספר בו למד, תקף המשיב את המתלוננת, חברתו לכיתה, וגרם לה חבלות, כמתואר בהמשך. המשיב הודה במיוחס לו, ובית משפט קמא קבע כי המשיב ביצע את העבירה שיוחסה לו, והורה על קבלת תסקיר שירות המבחן. המלצת שירות המבחן הייתה שלא להרשיע את המשיב, ולהטיל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, קיבל בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המשיב, אך סבר, מהטעם שיפורט בהמשך, שיש מקום להטיל עליו לבצע לתועלת הציבור בהיקף גדול מזה שהציע שירות המבחן (300 שעות במקום 140). בסיכומו של דבר הטיל בית משפט קמא על המשיב את העונשים הבאים: 300 שעות של"צ; צו מבחן למשך שנה; ופיצוי למתלוננת בסך של 5,000 ₪. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא משנמנע מלהרשיע את המשיב. המערערת טוענת, כי המבחן להימנעות מהרשעה אינו מתקיים במקרה שלפנינו. בהקשר זה טוענת המערערת, כי לא הוכחה בפני בית משפט קמא פגיעה חמורה בשיקומו של המשיב. זאת, בהתחשב בעובדה שהמשיב חזר בתשובה והוא לומד כיום בישיבה. במצב דברים זה טוענת המערערת, כי הטענה בדבר השפעתה של הרשעה על גיוסו של המשיב לצה"ל ועל עיסוקו בתחום לימודיו (אלקטרוניקה), איננה מבוססת וקונקרטית בשלב זה. עוד טוענת המערערת בהקשר זה, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לחומרה שבמעשיו של המשיב, וכי העונש שהטיל עליו אינו מקיים אחר עקרון ההלימה. זאת בייחוד על רקע התפשטותה וחומרתה של תופעת האלימות בחברה הישראלית. המערערת טוענת עוד, כי טעה בית משפט קמא משחרג ממתחם הענישה שקבע הוא עצמו (מתחם שנע בין הרשעה ושל"צ לבין מספר חודשי מאסר בפועל), תוך שקבע כי קיים "סיכוי של ממש" לשיקומו של המשיב. המערערת מוסיפה וטוענת, כי גם אם סבר בית משפט קמא שיש מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה, וזאת לצורך שיקומו של המשיב, הרי שהחריגה אינה יכולה להיות בדמות "אי הרשעה", שכן "אי הרשעה" אינה נמנית עם רכיבי הענישה. המערערת מפנה לפסיקה התומכת בעמדתה. בדיון שהתקיים לפנינו שב ב"כ המערערת על הטענות שהועלו במסגרת הודעת הערעור. ב"כ המשיב טען, כי במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בבית משפט קמא, הסכימה המערערת כי בשלב ראשון ייקבע שהמשיב ביצע את המיוחס לו, מבלי שיורשע, וכי יתבקש תסקיר של שירות המבחן. לטענת ב"כ המשיב, המערערת לקחה בחשבון את האפשרות שאם התסקיר יהיה חיובי ייתכן שהמשיב לא יורשע, ובכל זאת הסכימה להסדר הטיעון. בנסיבות אלה טען ב"כ המשיב, כי ספק בעיניו אם ניתן היה לערער על פסק הדין. עוד טען ב"כ המשיב, כי תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המשיב היה חיובי והצביע גם על הפגיעה העתידית בו, אם יורשע. ב"כ המשיב ציין את העובדה שבעת ביצוע העבירה היה המשיב כבן 18, על סף הקטינוּת; את התרשמות שירות המבחן כי לא קיימים באישיותו של המשיב קווים אלימים; את העובדה שהמשיב הודה בהזדמנות הראשונה ולקח אחריות על מעשיו; ואת העובדה שעברו 3 שנים מאז ביצוע העבירה והמשיב לא ביצע עבירות נוספות. לבסוף טען ב"כ המשיב, כי המתלוננת והמשיב השלימו לאחר המקרה. ב"כ המשיב הציג פסיקה לתמיכה בעמדתו. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, עיינו בחומר המונח לפנינו ושקלנו בדבר, הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל. אנו סבורים כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין מנוס מהרשעתו של המשיב, שכן מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, את סיומו של ההליך "ללא הרשעה". זאת הן לנוכח העובדה שסיום ההליך "ללא הרשעה" אינו משקף נכונה את חומרת מעשיו של המשיב ואת הביטוי המוחשי שבית המשפט צריך לתת לחומרה זו, והן לנוכח העובדה שלא הוכח כי הרשעתו על המשיב עלולה לפגוע בו ובעתידו. מכתב האישום אשר בעובדותיו הודה המשיב עולה, כי ביום האירוע חיכה המשיב למתלוננת בחניית בית הספר בו למדו השניים, ודרש לשוחח איתה. משסירבה המתלוננת, חנק אותה המשיב מאחור, אחז בראשה, הטיח את ראשה בגדר בית הספר, והשליך אותה על הרצפה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חתך מעל לגשר האף שהצריך תפרים, סימני חניקה ודימום ונפיחות באפה. מדובר במעשים חמורים שתוצאותיהם אינן קלות, ואף הסבר מבין אלו שנתן המשיב אינו יכול להצדיקם. סבורים אנו, כי סיום הליך "ללא הרשעה" אינו הולם את חומרת המעשים, ואין בו כדי לבטא נכונה את המסר שצריך להישלח מבית המשפט למשיב עצמו, למתלוננת ולסביבתה, ולציבור בכללו. בהקשר זה נציין, כי לא מצאנו בחומר המונח לפנינו אסמכתא לכך שהתנהל בין המשיב למתלוננת הליך של "צדק מאחה", וכי השניים "השלימו", כפי שנטען על ידי ב"כ המשיב. בצד ההיבט "ההצהרתי" הגלום בשאלת אופן סיומו של ההליך - בהרשעה או "ללא הרשעה" - הרי שבמקרה שלפנינו לא הובאו ראיות בדבר פגיעה קונקרטית שעלולה להיגרם למשיב כתוצאה מסיום ההליך בהרשעה. ב"כ המשיב טען לפגיעה אפשרית בסיכוייו של המשיב להתגייס לצבא ולעבוד בתחום לימודיו, אלקטרוניקה, ככל שיורשע. ואולם בד בבד ציין ב"כ המשיב, כי בזמן שחלף מאז המקרה חזר המשיב בתשובה והוא לומד כיום בישיבה. במצב דברים זה, לא עלה בידי המשיב להצביע על פגיעה קונקרטית ומוחשית. ברי, כי בכל הרשעה טמון סיכון שיהיה בה כדי להערים על הנאשם קשיים במישורים שונים בעתיד. ואולם אין בכך, כשלעצמו, כדי להצדיק סיום הליך "ללא הרשעה". סיכום הדברים עד כה הוא, שאנו סבורים כי בענייננו יש מקום להרשיע את המשיב, וכי לא ניתן לסיים את ההליך "ללא הרשעה". עם זאת אנו סבורים עוד, כי יש במסקנה אליה הגענו כדי להצדיק הפחתה מסויימת של שעות השל"צ שהטיל בית משפט קמא על המשיב. בבואו לקבוע את עונשו של המשיב, בית משפט קמא לא אימץ את עמדת שירות המבחן במלואה, אלא ערך איזון וקבע כי "בתמורה" לסיום ההליך "ללא הרשעה" יוטל על המשיב לבצע של"צ בהיקף נרחב מזה שהמליץ עליו שירות המבחן - 300 שעות במקום 140 שעות. בכך מצא בית משפט קמא את האיזון הראוי לשיטתו. כאמור לעיל, אנו סבורים כי על נקודת האיזון להיות אחרת, וכי לא ניתן לסיים את ההליך "ללא הרשעה". עם זאת ובצד זאת, אנו סבורים כי על מנת שהמשיב לא ייצא נפגע מכך שבית משפט קמא הלך לקראתו ונמנע מהרשעתו, יש לתת ביטוי מסויים לקו המחשבה של בית משפט קמא, ועל כן יש מקום להפחית במידת מה את היקף שעות השל"צ שבית משפט קמא הטיל על המשיב. לאחר ששקלנו בדבר החלטנו להעמיד את היקף השל"צ שיהא על המשיב לבצע על 220 שעות. בנוסף, החלטנו להטיל על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של אלימות פיזית כלפי אדם, בתוך 3 שנים. סוף דבר. לנוכח כל האמור אנו מרשיעים את המשיב בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה, בהתאם לכתב האישום מיום 27.4.11 שבעובדותיו הודה המשיב. עוד אנו קובעים, כי במקום קביעתו של בית משפט קמא בגמר הדין מיום 29.4.13 - לפיה על המשיב לרצות 300 שעות של"צ - יבצע המשיב 220 שעות של"צ, באותה המסגרת שנקבעה על ידי בית משפט קמא. בנוסף, החלטנו להטיל על המשיב עונש מאסר על תנאי, כמפורט לעיל. יתר קביעותיו של בית משפט קמא, יעמדו על כנן. בהתאם למוסכם, מתבקשת המזכירות לשלוח לצדדים העתק מפסק הדין. כמו כן יש לשלוח עותק לשירות המבחן. דיני חינוךאלימותתקיפהבית ספר