הורשעה, לפי הודאתה, בנהיגה בזמן פסילה. בית המשפט קמא גזר עליה ששה חודשי מאסר בפועל, והפעיל מאסר מותנה בן שמונה חדשים. נוסף על כך הופקעה יתרת תקופת המאסר בפועל אותה עשתה המערערת בעבודת שירות. בית המשפט קמא ציווה, כי בכל אלה תישא המערערת באופן חופף. על גזר דין זה מלינים הן המערערת והן המשיבה, בערעורים שהניחו לפניי. המערערת סבורה, כי היה על השופטת קמא להימנע מלגזור עליה מאסר בפועל, ולהאריך את תקופת התנאי. המשיבה סבורה, כי היה על בית המשפט קמא לגזור על המערערת מאסר בפועל לתקופה ארוכה מכפי שגזר, ולצוות כי את תקופות המאסר תישא המערערת באורח מצטבר ולא חופף. זוהי עיקר המחלוקת, ועתה אוסיף וארחיב בה קמעא. רקע 2. המערערת בעפ"ת 49562-05-13, היא גם המשיבה בעפ"ת 28975-06-13, תזכה להלן לכינוי המערערת, לשם הנוחות; המשיבה בעפ"ת 49562-05-13, והריהי גם המערערת בעפ"ת 28975-06-13, תזכה לכינוי המשיבה. 3. ביום 14.12.2006 ארעה תאונת דרכים, בה מצא את מותו ילד בן שש. במכונית הפוגעת נהגה המערערת. התביעה התמהמהה עם הגשת כתב אישום, בין היתר משום קיומה של מחלוקת בין בוחני התנועה באשר לאחריותה של המערערת לגרימת התאונה. ביום 9.3.2009 (בטרם הוגש כתב אישום על העבירה משנת 2006) חצתה המערערת צומת בעת שהרמזור בו היה אדום, וגרמה לתאונה בה נפגעה היא עצמה ונהג נוסף. המערערת עמדה לדין בגין תאונה זו ודינה נגזר לחודשיים פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. כשלוש שנים אחר כך (31.12.2012) הוגש נגד המערערת כתב אישום בגין התאונה הקטלנית שארעה כחמש שנים קודם לכן (זו משנת 2006). היא הואשמה בגרימת מותו ברשלנות של הילד בן השש. במסגרת הסדר טיעון היא הודתה בעבירה שיוחסה לה. בגזר דין מיום 14.11.2012 כיבד בית המשפט את ההסדר, שכלל גם הסכמה לפיה יושת על המערערת עונש מאסר בן 5 חדשים, אותו היא תישא בעבודת שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, 4 שנות פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. 4. המערערת החלה נושאת בעבודת השירות, וביום 30.12.2012, משמע כחודש וחצי לאחר שניתן גזר הדין שפסל אותה מלנהוג, היא נתפשה נוהגת, בדרכה לביצוע עבודת השירות. עבירה זו של נהיגה בפסילה, לה נוספה נהיגה בלא פוליסת ביטוח בת תוקף, היא העבירה מושא הערעורים שלפנינו. גזר הדין בבית המשפט קמא 5. בגזר דינה פרשה השופטת קמא בהרחבה את היסודות השונים הצריכים לשם גזירת הדין. בתוך כך היא ציינה את הרשעותיה הקודמות של המערערת (2005 - שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה; 2006 - התאונה הקטלנית; 2009 - כניסה לצומת ברמזור אדום; 2011 ו-1012 - שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה); השופטת קמא פרשה עוד את שנאמר על המבקשת בתסקירי המבחן; היא פרשה את נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת (היא מטופלת בבן הסובל מאוטיזם); ועמדה על חומרתה של עבירת הנהיגה בפסילה, כמו גם על הסכנה הנשקפת מן המערערת אם תמשיך ותנהג. 6. משום כל אלה קבעה השופטת קמא את מתחם הענישה ההולם בין עונש ללא מאסר לבין עונש שיכלול מאסר בן שנה, פסילה בין 6 ל-36 חודשים, וקנס בין 500 ל-2,500 ₪. את עונשה של המערערת היא גזרה בתוך מתחם זה, כלהלן: ששה חדשי מאסר בפועל; עשרה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים; שלושים וששה חודשי פסילה בפועל; 750 ₪ קנס. נוסף על אלה הפעילה השופטת קמא את המאסר המותנה בן שמונת החודשים, ציוותה על הפקעת יתרת תקופת המאסר שעשתה המערערת בעבודת שירות, והורתה כי בכל עונשי המאסר הללו תישא המערערת באופן חופף. סך הכל על המערערת לשאת בעונש מאסר בפועל בן שמונה חודשים, בניכוי ימי מעצרה, כך מצוות השופטת הנכבדה קמא. נוסף על אלה הופעל עונש הפסילה על תנאי לתקופה של ששה חדשים, ובית המשפט קמא הורה כי בעונש זה תישא המערערת באופן מצטבר לפסילה בפועל שנגזרה עליה. טענות המערערת 6. הסניגור המלומד לא חלק על החומרה הרבה של העבירה מושא גזר הדין - קרי נהיגה בפסילה, אלא שלשיטתו שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן משקל ראוי לנסיבותיה האישיות של המערערת ולתסקירי שירות המבחן ודוחות הגורמים הטיפוליים, שהמליצו, כולם כאחד, על הימנעות מעונש מאסר והטלת עונש שיקומי. תחת זאת, טוען ב"כ המערערת, העניק בית המשפט קמא משקל מוגזם ובלתי ראוי לעברה התעבורתי של המערערת, במיוחד לאירוע התאונה הקטלנית. דומה, טוען הסניגור, כי בית המשפט קמא גזר את דינה של המערערת לא רק בגין העבירה של נהיגה בפסילה, אלא "בא איתה חשבון" גם בגין העבירה הקודמת ובגין דברים שאמרה בפני בית המשפט שדן בתאונה הקטלנית. 7. נוסף על אלה פרש הסניגור הנכבד את נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת. היא מטופלת בארבעה ילדים, בהם בת הסובלת מפגם המחייב ניתוחים רבים, ובן הסובל מאוטיזם קשה ומפיגור, שעד לאחרונה היה בטיפולה הצמוד של אימו, ורק לפני חודשים ספורים הועבר למוסד, וממנו למוסד אחר, דבר שגרם לקשיים הסתגלותיים, לנסיגה התנהגותית, ולתחושות אשמה אצל המערערת. תחושות אשמה אלה, טוען הסניגור, גרמו למערערת להיות מרוכזת אך ורק בבנה ובצרכיו, ולא להפנים את החומרה הרבה שבנהיגה חרף עונש הפסילה שנגזר עליה. ב"כ המערערת הפנה בעניין זה לדוחות הטיפוליים, המבטאים את הקושי העצום שחוותה המערערת סביב הוצאתו של בנה מהבית והעברתו למוסד, ומנגד מצביעים על מסירותה להליך הטיפול ועל השינוי שחל בה ממש לאחרונה, במקביל למציאת המוסד המתאים ותחילת הסתגלותו של הבן, בכל הקשור לנטילת אחריות הן כלפי יתר ילדיה והן כלפי עצמה. 8. ב"כ המערערת מוסיף ומדגיש, כי מיום ביצוע העבירה נמצאת המערערת במעצר - תחילה שהתה עשרה ימים בבית מעצר, ואחר כך במעצר בית מלא בבית אימה, דבר שהביא לדחיית טיפולים רפואיים שנקבעו לביתה, והיקשה על שמירת הקשר בינה לבין בנה והביא להידרדרות במצבו. ואף על פי כן לא הפרה המערערת תנאי מתנאי מעצרה, ובכך יש להעיד כי אין היא מזלזלת בחיובים שמטיל עליה בית המשפט ובצווים שיפוטיים. הנהיגה בעת פסילה לא נבעה, כך הסניגור, מזלזול בחוק, כי אם משיקול דעת לקוי שהפעילה. הדברים באו לידי ביטוי גם בתסקירי שירות המבחן, שהמליצו, בסופו של יום, על הימנעות מהטלת עונש מאסר על המערערת. הסניגור מסכים, כי בית המשפט קמא לא מחויב היה לקבל את המלצת שירות המבחן, אלא שלא נמצא לו, לבית המשפט קמא, כל טעם ראוי לסטות מן ההמלצה, ובהתחשב בנסיבות העניין היה עליו לאמצה. 9. אשר להפעלת עונש המאסר המותנה טוען הסניגור, כי אף שהכלל הוא כי יש להפעילו, הרי שלכלל ישנם חריגים, ולשיטתו העניין שלפנינו נמנה על היוצאים מכלל זה, משום נסיבותיה האישיות של המערערת, ומכאן ההצדקה להארכת תקופת התנאי. 10. לסיכום סבור הסניגור המלומד, כי האינטרס הציבורי מחייב אמנם את הרחקתה של המערערת מהכביש לתקופה ממושכת, ואולי אף לצמיתות, ולכך היא מסכימה, אלא שאין הוא מחייב את מאסרה מאחורי סורג ובריח. הנזק העלול להיגרם, הן למערערת והן לילדיה, מהפסקת ההליך הטיפולי וממאסרה, עולה על התועלת שתצמח מהטלת עונש שיקומי, וממילא אינו הולם את תכלית הענישה. לפיכך הוא מבקש, כי בית המשפט יורה על ביטול רכיב המאסר בגזר הדין, ועל הארכת תקופת המאסר המותנה תחת הפעלתו. טענות המשיבה 11. המשיבה קובלת בערעורה על קולת העונש. לטעמה שגה בית המשפט קמא בהטילו על המערערת עונש מאסר בפועל שאיננו הולם את חומרת העבירה המיוחסת לה, ואינו עולה בקנה אחד עם עברה התעבורתי המכביד. בית המשפט אף הוסיף והקל, כך ב"כ המשיבה, עת הפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערערת והורה כי היא תישא בו בחופף למאסר בתיק זה, וכך אף הורה ביחס ליתרת תקופת עבודת השירות שהופקעה. לא זו בלבד שעפ"י הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977 הכלל הוא כי עונש מאסר על תנאי שהוחלט על הפעלתו ייעשה, לפחות בחלקו, במצטבר לכל עונש מאסר אחר, וזה הכלל אף ביחס לעבודת שירות שהופקעה, הרי שלמעשה, טוען ב"כ המשיבה, בית המשפט קמא רק מימש עונשים שהוטלו על המערערת בהליך קודם, כך יוצא שבגין העבירה הנוכחית כלל לא נענשה המערערת, חרף חומרתה. 12. ב"כ המשיבה הפנה לעברה התעבורתי המכביד של המערערת, אשר כולל, לבד מאותה תאונה קטלנית, תאונה נוספת מיום 9.03.2009 שנגרמה בשל אי ציות של המערערת לרמזור אדום, בה נפצעו המערערת ונהג נוסף. בגוזרו את דינה של המערערת בגין תאונה זו התחשב בית המשפט בנסיבותיה האישיות, הקל בעונשה וגזר עליה חודשיים פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס. בנוסף, לחובתה הרשעה בעבירות של שימוש בטלפון בזמן נהיגה, ועבירה של אי ציות לתמרור "עצור". כל אלה, בנוסף לעבירה החמורה של נהיגה בזמן פסילה, מלמדים, כך ב"כ המשיבה, כי המערערת אינה יראה מן החוק, וכי אין לתת בה אמון. על רקע הדברים הללו הוא טוען, כי יש להגן על ציבור המשתמשים בדרך, בין הולכי רגל ובין נהגים, על ידי הטלת מאסר בפועל על המערערת לתקופה ממושכת. העובדה כי המערערת נתפסה כשהיא נוהגת בזמן פסילה אך כחודש ומחצה לאחר שנגזר דינה מלמדת, כי פסילתה מלהחזיק ברשיון נהיגה, גם אם לתקופה ממושכת, אין בה כדי להבטיח כי היא תימנע מעשות שימוש ברכב. 13. ב"כ המשיבה ער לנסיבות חייה הקשות של המערערת, אולם הוא סבור כי אלה עמדו לנגד עיני בתי המשפט השונים שגזרו את דינה הן בגין התאונה הקטלנית, והן בגין התאונה הנוספת משנת 2009, והיוו טעם, גם אם לא יחיד, לעונשים הקלים שהושתו עליה. לשיטתו, לא יתכן כי המערערת מפירה פעם אחר פעם את האמון שניתן בה ולאחר מכן מבקשת להיוושע, פעם נוספת, בגין אותן נסיבות אישיות, ועתה, סבור הוא, כי יש להעדיף את שלומם ובטחונם של המשתמשים בדרך על פני נסיבותיה האישיות של המערערת. ב"כ המשיבה מפנה בעניין זה לתסקירו הראשון של שירות המבחן, שם התייחסה קצינת המבחן באריכות לנסיבותיה של המערערת, ואף על פי כן סברה כי יש להשית עליה ענישה מרתיעה ומציבת גבולות בדמות עבודת שירות. אמנם בהמשך הוגש תסקיר נוסף, אשר ממליץ להימנע ממאסר בפועל ולהסתפק במאסר מותנה, ואולם זה ניתן רק לאחר שהוסבה תשומת לב קצינת המבחן לכך, כי לחובת המערערת עומד עונש מאסר מותנה בר הפעלה. משום כל אלה סבור ב"כ המשיבה, כי צדק בית המשפט קמא עת אימץ את מסקנות התסקיר הראשון ודחה את ה"שינוי הקוסמטי" שהובע בתסקיר השני. 14. לסיכום מבקש ב"כ המשיבה, כי בית המשפט יתערב בגזר הדין ויורה, כי עונש המאסר שהוטל על המערערת בתיק זה, ועונשי המאסר שהוטלו במסגרת התיק הקודם והופעלו עתה, ייעשה באורח מצטבר, באופן שהמערערת תישא במאסר מאחורי סורג ובריח למשך תקופה משמעותית. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בחומר הרב שהונח לפניי, ושמעתי את בעלי הדין על פה, באתי לכלל דעה, כי אין לי להתערב בגזר הדין, ולכן אדחה את שני הערעורים. 16. העבירה אותה עברה המערערת, משמע נהיגה בעת פסילה, היא מן החמורות שבעבירות התעבורה. היא מגלמת בתוכה סכנה הטבועה בנהג כלפי המשתמשים בדרך, שהרי בית משפט שפסל אותו מלנהוג סבר, כך יש להניח, כי נהיגתו עלולה לסכן את שלום הציבור, ואם בחר בכל זאת לנהוג בעת פסילה, פשיטא שסיכן חיי אדם. יתר על כן, נהיגה בפסילה, להבדיל מעבירות אחרות דוגמת נהיגה רשלנית, ובתוכן אף עבירות שתוצאתן קשה כגון גרימת מוות ברשלנות, היא מן העבירות בהן עומדת בחירה בידי הנוהג, והוא עושה בחירה שגויה, המבטאת זלזול מופגן בחוק וברשויות האמונות על אכיפתו. הוא מלמד על הנוהג, כי אין הוא ירא מפני החוק. הדרך היחידה לכפות עליו הימנעות מנהיגה, לאחר שבית משפט מצא כי נהיגתו עשויה לסכן את שלום המשתמשים בדרך ופסל אותו מלנהוג, היא להרחיקו מן החברה, על ידי השמתו מאחורי סורג ובריח. 17. על הנהיגה בעת פסילה אמר לאחרונה ממש בית המשפט העליון (מפי כב' השופט י' דנציגר, ע"פ 1627/12 מוחסין נ' מדינת ישראל, נבו (2013): "נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערער חמורות ביותר. המערער לא נמנע מלנהוג ברכב למרות שהיה בפסילה מנהיגה ועל אף שידע כי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בגין עבירה זו... התנהלות זו לא ניתן להסביר אך כ"טעות בשיקול הדעת" כטענת המערער. היא מבטאת היעדר כל הפנמה של ההשלכות שעלולות להיות לנהיגה מן הסוג האמור על חיי אדם, כמו גם זלזול, או אם תרצו קלות דעת בלתי נסבלת, בהוראות החוק וברשויות האכיפה. ואכן, במקרים דומים - ואף חמורים פחות - שנדונו בבית משפט זה נפסקו לא אחת עונשי מאסר לתקופות של ארבע שנים לריצוי מאחורי סורג ובריח [ראו: ע"פ 4662/12 תעיזי נ' מדינת ישראל (6.5.2013); ע"פ 1133/07 אלדראג'ה נ' מדינת ישראל (6.11.2007); ע"פ 4200/06 אבו כף נ' מדינת ישראל פיסקה 5 (20.6.2007); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (7.6.2006). ראו והשוו גם: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (29.6.2005)]". 18. אכן, אפשר ויימצאו חריגים לאותה הנחה, לפיה הרחקתו של הנהג פורע החוק, קרי מאסרו בפועל, היא הדרך הבודדה להתמודד עם הסכנה הנשקפת ממי שבוחר לנהוג בעת פסילה. אלא שאלה יהיו לעולם בבחינת חריג. משום קיומו של חריג זה הסכמתי עם קביעתה של השופטת קמא, זו הנוגעת לגבול התחתון של מתחם הענישה, משמע עונש ללא מאסר, באשר תהיינה נסיבות (הקשורות לביצוע העבירה), שתצדקנה עונש נטול מאסר. 19. בהמשכם של דברים אלה אומר, כי בערבו של יום, וכשכל הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה מונחות לפניי, לא ראיתי מקום להתערבות במתחם הענישה ההולם אותו קבעה השופטת קמא, משמע בין עונש שלא יכלול מאסר, לבין מאסר בן שנה אחת בפועל; נוסף לעונשים נלווים. השופטת קמא גזרה את עונשה של המערערת בתוך מתחם זה, כשהיא מתחשבת בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, שבמרכזן עומדות נסיבותיה הקשות של המערערת. אכן, עניין לנו במקרה מיוחד, של מי שגורלה לא שפר, אשה קשת יום המטופלת בשני ילדים עם קשיים רבים, הצריכים את תמיכתה/טיפולה היומיומי. אלא שמן הצד האחר אין להתעלם מעברה התעבורתי של המערערת, עבר הכולל שתי עבירות של נהיגה רשלנית שגרמה, באחת, למותו של ילד, ובשניה - לפציעתה שלה ולפציעתו של אדם נוסף; בעברה התעבורתי ראינו עוד שלוש עבירות של שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה, ואף זו הינה עבירה, שלבד מהיותה מסכנת את המשתמשים בכביש, נעשית מתוך מודעות ולא מתוך חולשה או היסח-דעת רגעיים, ומשום כך מצביעה על זלזול בוטה בחוק. 20. כשכל אלה מונחים על כפות המאזניים סברתי כשופטת קמא, כי עם כל הקושי הנובע מנסיבותיה האישיות של המערערת, אין מנוס מהשתת מאסר בפועל בגין העבירה הנוכחית, משמע על הנהיגה בעת פסילה. עונש בן ששה חודשי מאסר בפועל הוא עונש, המתחשב לקולה בנסיבותיה האישיות הקשות של המערערת. מאותם טעמים לא יכולתי לראות כל טעם ראוי שיצדיק הימנעות מהפעלת המאסר המותנה שתלוי היה ועומד נגד המערערת בעת שעברה את העבירה הנוכחית. משום כל אלה, בערעורה של המערערת לא ראיתי ממש, ולכן אדחנו. 21. מן הצד האחר לא ראיתי להיענות גם לערעורה של המשיבה. אכן, הפועל היוצא מן החפיפה המלאה בין עונשי המאסר (המותנה, כמו גם יתרת תקופת המאסר בעבודת שירות) משמעה, הלכה למעשה, כי המערערת לא נענשה על העבירה הנוכחית, כי אם על העבירות שקדמו לה. אלא שבפועל אנו מדברים על מאסרה של אשה קשת יום, עם נסיבות חיים לא קלות, ואלה מצדיקות את ההתחשבות שנהגה בה השופטת קמא. על אלה אוסיף את ההלכה, לפיה התערבותה של ערכאת הערעור בענישה נעשית במשורה, במקרים יוצאי דופן בהם נפלה טעות בולטת ומהותית בגזר הדין, או כשהעונש חורג באופן קיצוני מן הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו למשל: ע"פ 9230/10 אלמוג נ' מדינת ישראל, נבו (8.2.2011); ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני, נבו (21.2.2008); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, נבו (3.2.1998)). 22. סוף דבר, משום כל הטעמים הללו הנני דוחה את שני הערעורים. משפט תעבורהמאסרנהיגה בשלילה