מעשה מגונה בכוח, עבירה על סעיף 348(ג1) לחוק העונשין יש חשיבות רבה לעובדות כתב האישום בתיק הנוכחי, שעל-כן, לצערנו, אין מנוס מפירוטן בהרחבה. המתלוננת בתיק זה עבדה בתקופה הרלוונטית בחנות של דודה. החנות נמצאת בסמוך למקום בו עבד המערער בעבודות ניקיון השירותים הציבוריים הממוקמים בקרבת מקום. בתאריך 16.8.12 פנתה המתלוננת למערער וביקשה ממנו נייר טואלט. המערער הזמין אותה להתלוות אליו לתא השירותים. בהמשך, היפנה אותה לקרטונים שהיו שם והזמין אותה לקחת נייר טואלט כפי שרצתה. כאשר הפנתה המתלוננת את מבטה אל אותם קרטונים, ניצל המערער את העובדה שתשומת ליבה הוסחה והצמיד את איזור חלציו אל אחוריה. המתלוננת הופתעה, שאלה אותו מה הוא עושה והדפה אותו מעליה. ניתן היה לצפות כי המערער יורתע מתגובתה של המתלוננת, לרוע המזל לא כך התפתחו הדברים. המערער אחז בכוח בידה ומשך אותה לעברו. המתלוננת הצליחה להשתחרר מאחיזתו, או-אז נכנס המערער בעקבותיה לשירותי הנשים, ובהיותו שם הוציא את איבר-מינו, תפס את המתלוננת בידה וחיכך את איבר-מינו החשוף על אחוריה. בין המתלוננת למערער התפתח מאבק, שבמהלכו המשיך המערער לאחוז בידיה ולא איפשר לה להשתחרר מאחיזתו. המערער לפת בכוח גם את שדיה. בהמשך, אחז המערער בכוח את איבר-מינה מעל למכנסיה. המערער המשיך וכפה עצמו עליה, הפשיל את חולצתה מעל בטנה, ניסה לאלץ אותה לגעת בכוח באיבר-מינו. בסופו של דבר, אונן המערער עד אשר הגיע לפורקן. בהמשך, חסם המערער את דרכה של המתלוננת ולא איפשר לה לצאת משירותי הנשים. המתלוננת דחפה אותו, איימה עליו כי תזעיק את המשטרה. בתגובה זרק המערער את השקית שלתוכה אונן אל מחוץ למקום והמתלוננת הצליחה להימלט, תוך שהיא מקיאה בדרכה מספר פעמים. בסמוך לאחר-מכן הוזעקה המשטרה למקום. המערער נעצר ובסופו של יום הוגש נגדו כתב האישום הנוכחי, שתיעד את המעשים שפורטו לעיל. 2. בית-משפט קמא, כאמור, הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות. כפי שניתן לצפות, העדויות העיקריות היו של המתלוננת - מחד גיסא, ושל המערער - מאידך גיסא. בית-משפט קמא בחן את עדותה של המתלוננת, שלב אחר שלב, וקבע כי מדובר בעדות אמינה שאין כל סיבה שלא לקבל אותה במלואה. כחלק מהראיות, קיבל בית-משפט קמא את דו"ח העימות שנערך בזמנו בין המתלוננת למערער וכן את הודעתה במשטרה. את קביעתו בדבר אמינותה של המתלוננת השתית גם על השוואת גירסתה בבית המשפט לאמור במסמכים אלה. אליבא דבית-משפט קמא, "עדותה של המתלוננת אמינה באופן המאפשר קביעת ממצאים שבעובדה ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי". נעצור לרגע בשלב זה את רצף הדיון כדי לומר כדלקמן: אפילו היתה מצטמצמת הכרעת הדין לכך שבית המשפט הסתפק בעדותה של המתלוננת כרכיב יחיד ובלעדי בהרשעתו של המערער, ספק אם היינו מתערבים. דבריו של בית-משפט יש בהם הנמקה מספקת, יסודית ובהירה מדוע ניתן להתבסס ולהסתפק, במקרה זה, בדבריה של המתלוננת. בפועל לא היה צורך בכך. בפני בית-משפט קמא היו ראיות חד-משמעיות לענין מצבה של המתלוננת מיד לאחר האירוע. הראיות נשמעו הן מפי דודה של המתלוננת, שבחנותו עבדה ביום האירוע, הן מפי דודתה וגם מפי השוטרת שגבתה את תלונתה. מדובר במצב נפשי חריג, שמצא ביטוי דרמטי בהתנהגותה של המתלוננת. המתלוננת הקיאה לאורך נתיב המילוט שלה מהשירותים הציבוריים ועד לחנותו של דודה. היא התקשרה באופן מיידי לדוד. הדוד התרשם עד כדי כך ממצבה הנסער, שהזעיק את אשתו שבאה כשהיא חצי לבושה כדי לנסות ולהבין מה קרה למתלוננת. אנו מפנים לאמור בפיסקאות 12 ו- 13 להכרעת הדין, המתארות את ההיבטים השונים של אותו מצב נפשי. הראייה הנוספת שהיתה בפני בית-משפט קמא היתה גירסתו של המערער, שבה לא ניתן אמון. המערער הכחיש את גירסתה של המתלוננת מכל וכל. לדבריו, לא היו דברים מעולם. המפגש בינו למתלוננת הצטמצם לכך שהמתלוננת ביקשה ממנו נייר טואלט, הוא סירב לתיתו ומכאן ואילך דבריה של המתלוננת שקר וכזב. 3. בהודעת הערעור מתמקד הסניגור בשני ראשים: הראש האחד, עניינו קביעותיו של בית-משפט קמא באשר לאמינותה של המתלוננת; הראש השני, עניינו מחדלי-חקירה, שלטענת בא-כוח המערער, מכרסמים כרסום של ממש בראיות התביעה. באשר לאמינותה של המתלוננת - הסניגור מפנה לסתירות שונות בין גירסתה במשטרה לגירסתה בבית המשפט, המצביעות על-כך שהמתלוננת אינה עקבית. באשר למחדלי חקירה - הטענה היא, כי המשטרה לא בדקה טענות שונות של המערער. כך, למשל, לא נבדקה טענתו כי היה בצום באותו יום בשל חודש הרמאדן. ניתן היה לבדוק טענה זו תוך פנייה לחבריו או מעבידו. יש בכך חשיבות, משום שהמתלוננת טענה, בין היתר, כי ביקש מים. המערער לא שתה מים באותו יום בשל צום הרמאדן, משמע - המתלוננת משקרת. טענתו זו, כאמור, לא נבדקה, והרי לך מחדל חקירה. מחדל חקירה נוסף, שעליו הושם דגש רב, עניינו בכך שמכנסיה של המתלוננת לא נשלחו לצורך בדיקת DNA. כדי להבהיר, המתלוננת טענה, כזכור, כי המערער התחכך על אחורי מכנסיה. הדעת נותנת, כי חיכוך זה יותיר סימנים, שעל-כן היה מקום לבדיקת DNA. הבדיקה לא נערכה, והרי לך מחדל נוסף. דיון והכרעה 4. לא מצאנו ממש בערעור על שני ראשיו. באשר לאמינותה של המתלוננת, לא בכדי אמרנו לעיל כי היינו מסתפקים בהנמקתו של בית-משפט קמא לענין האמון שרחש למתלוננת, גם ללא הראיות הנוספות שהיו בפניו. כל אדם בר-דעת ישאל עצמו, מה ראתה המתלוננת להעליל עלילה קשה ונבזית כל-כך על המערער, בעקבות בקשה לקבל נייר טואלט (אותו הסכים המערער לתת לה). המערער לא הסביר ענין זה. מקובל עלינו, כי המערער לא חייב לספק מניע להתנהגותה של המתלוננת, אולם נסיון החיים, הגיון ושכל ישר יש להם משקל וחשיבות לענין קביעת ממצאי-מהימנות. גירסתו של המערער איננה מתמודדת עם הקושי הבסיסי דלעיל. מעבר לכך: אפילו היינו יוצאים מנקודת הנחה כי המתלוננת, מטעמים "עלומים", שאינם ברורים לנו, בחרה לבדות גירסה, מצבה הנפשי, כפי שתועד מפי כל מי שראה אותה סמוך לזמן מעשה, איננו מתיישב עם תלונה כוזבת שאותה הגתה המתלוננת. מצב נפשי היה מאז ומעולם ראיית-סיוע שאין דומה לה בערכה, שהרי קשה לזייף אותו וכמוהו כממצא פיזי על גופה של המתלוננת. במקרה הנוכחי, כזכור, המתלוננת הקיאה מיד לאחר מעשה, היתה נסערת ביותר ובכתה ללא הפסקה. סערת הנפש המשיכה גם בזמן העימות וגם בזמן העדות. לכך יש להוסיף, כי מדובר בתלונה שהוגשה מיידית ללא שיהוי. סממני האמת מצויים הן בתלונה והן בתגובתה הקשה של המתלוננת לאחר מעשה. 5. לא מצאנו ממש גם בתלונתו של המערער באשר למחדלי-חקירה. מחדלי-חקירה אינם יכולים לאיין את ה"יש", והיש במקרה זה הוא רב ביותר. יתכן שהיה מקום לשלוח את מכנסי המתלוננת לבדיקה, אולם אין באי-שליחתם כדי לכרסם במשקל האמור לעיל. הטענה בדבר אי הבדיקה בשאלה, האם אכן צם המערער בשל חודש הרמאדן, כלל לא ברורה לנו. המערער יכול היה לבקש מים גם כדי לפתוח בשיחה עם המתלוננת, גם אם הוא צם באופן כללי. הבדיקה בנושא זה לא היתה מעלה ולא היתה מורידה. לא מצאנו ממש גם בטרונייתו של בא-כוח המערער, על-כך שהחוקרת בתיק מלכתחילה יצאה מנקודת הנחה כי המתלוננת דוברת אמת והמערער "יש לו אינטרס". האינטרס של המערער ברור לחלוטין, גם לולא היתה אומרת זאת החוקרת, שהרי הוא נחקר באזהרה כפועל יוצא מתלונתה של המתלוננת. נקודת המוצא של החוקרת לא השפיעה על מהלך החקירה, ובסופו של יום בית-משפט קמא צריך היה לבחון את הראיות שבפניו ולא את השקפתה של החוקרת, תהיה אשר תהיה. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין. 6. באשר לעונש - בית-משפט קמא הטיל על המערער 3 שנות מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪. גם בנושא זה לא מצאנו ממש בערעור. מקובל עלינו כי תקופת מאסר של שלוש שנים אינה ענין של מה בכך ומדובר בענישה ממשית וכואבת. עוד אנו מקבלים את הטענה, כי עבור המערער, שהוא תושב זר, ריצוי המאסר יהיה קשה יותר מאשר לאזרח ישראלי, בהינתן הנסיבות. אלא שכל אלה יחד אינם מצביעים על שגגה שנפלה מעם בית-משפט קמא. כנגד הנסיבות הללו, עומדת חומרת המעשה. לא בכדי הארכנו בפירוט העובדות, משום שהן מדברות בעד עצמן. האירוע נושא כתב האישום שבפנינו כפסע בינו לבין אונס של ממש. מדובר באירוע רב-שלבי, שכלל כמעט את כל ההיבטים שניתן להעלות על הדעת במעשה מגונה. לא נתקררה עליו דעתו של המערער, עד אשר הגיע לפורקן. המערער נגע בכל איבריה האינטימיים של המתלוננת, החזיק אותה בכוח, לא נענה לבקשותיה להניח לה, כלא אותה למעשה בתוך השירותים, לא נתן לה לעזוב אותם ולא הפסיק ממעשיו, כאמור, עד שהגיע לפורקן. בגדר מעשה מגונה, מעשיו של המערער, ואנו מדגישים: מעשיו, ולא רק מעשה יחיד, עומדים ברף העליון ובדין ראה בית-משפט קמא להחמיר עימו. הן מתחם הענישה שנקבע על-ידי בית-משפט קמא והן תרגומו של מתחם זה בשלב גזירת הדין לענישה של ממש, מקובלים עלינו. אנו רואים עוד להפנות לדבריו של בית-משפט קמא באשר לנזק שנגרם למתלוננת. המתלוננת העידה בבית המשפט, כי עד היום היא מסתובבת עם כדורי-הרגעה ואיננה יכולה לתפקד. המתלוננת עובדת כגננת ולדבריה, "כשהילדים רוצים שאני אכסה אותם או אחבק אותם אני לא מסוגלת. אני פשוט לא מסוגלת, זה נורא קשה לי המגע". גם דברים אלה אינם טעונים פרשנות והם מדברים בעד עצמם. לפיכך, גם בהיבט הנזק, ולא רק בהיבט החומרה שבמעשה עצמו, התיק שבפנינו נמצא ברף העליון. אנו דוחים את הערעור כולו, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. משפט פליליחוק העונשיןעבירות מין