כתב אישום שייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא כדין. זאת בשל כך שביום 15.3.10 נמצאו ברכבו 3 סכינים. המשיב הודה במיוחס לו, ובית משפט קמא הורה על קבלת תסקיר שירות המבחן. בהקשר זה ביקש בא כוח המשיב את התייחסות שירות המבחן לשאלת "אי הרשעה", ומנגד המערערת הבהירה כי היא תעתור להרשעה. בישיבה שהתקיימה ביום 27.2.13 ביקש ב"כ המשיב לדחות את מועד מתן התשובה לכתב האישום וזאת על מנת לבחון את האפשרות לצרף תיקים נוספים של המשיב, שנודע לו עליהם. בישיבה שהתקיימה ביום 1.5.13 לא ביקש המשיב לצרף כל תיק נוסף. המשיב הודה בעובדות כתב האישום, ובעקבות כך הרשיע אותו בית משפט קמא בעבירה של החזקת סכין. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, קיבל בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המשיב, ביטל את הרשעתו של המשיב, והטיל עליו לבצע של"צ בהיקף של 140 שעות, וכן לחתום על התחייבות להימנע מעבירה של החזקת סכין במשך שנה. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא משנמנע מלהרשיע את המשיב. המערערת טוענת, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי ומתבקש לחומרת העבירה בה הורשע המשיב, ומנגד נתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, אשר לשיטת המערערת, אין בהן כל חריגה מנסיבותיהן האישיות של נאשמים רבים אחרים בעבירה זו. המערערת טוענת עוד, כי גמר דינו של בית משפט קמא סותר את מגמת ההחמרה בפסיקה בעבירות של החזקת סכין, וכי יש בכך אף אפליה כלפי נאשמים אחרים, שגם הם נעדרי עבר פלילי, המורשעים בעבירות אלה בנסיבות הדומות למשיב. המערערת מפנה לפסיקה התומכת בעמדתה. עוד טוענת המערערת, כי חומרה יתירה יש במקרה דנן שבו מדובר בהחזקה של 3 סכינים. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בניגוד לטענה שטען המשיב לפני שירות המבחן ולפיה מעולם לא היה מעורב באירוע אלים, הרי שאין חולק על כך, שבמועד בו הוגש התסקיר היה תלוי ועומד נגד המשיב כתב אישום בגין עבירת אלימות שנעברה ביום 15.7.11. לבסוף טוענת המערערת, כי לא מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות את סיום ההליך "ללא הרשעה", וכי לא הוצגה כל פגיעה קונקרטית צפויה במשיב בעקבות ההרשעה. ב"כ המשיב הגיש תגובה לערעור. במסגרת תגובה זו טען ב"כ המשיב, כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא, אשר שקלל את כל השיקולים הרלבנטיים והגיע לתוצאה ראויה, ולפיה אין להרשיע את המשיב. עוד טוען ב"כ המשיב, כי נסיבות החזקת הסכינים - בתא הכפפות של הרכב כשמנעול התא מקולקל - והעובדה כי במשך קרוב ל-4 שנים עשה המשיב את הדרך מירושלים לבית לחם, כשהוא עובר דרך מחסום, מבלי שעשה מעולם שימוש בסכינים אלה נגד החיילים במחסום, מלמדות על תום ליבו של המשיב. ב"כ המשיב ציין עוד, כי המשיב הינו סטודנט בתחום החשבונאות ומינהל עסקים באוניברסיטת בית לחם, וכי הרשעתו בתיק זה צפויה בהחלט לפגוע בו בהשתלבות במקום עבודה בתחום זה. בהתייחס לטענת המערערת בנוגע לתיק הנוסף התלוי ועומד נגד המשיב נטען, כי אכן קיים הליך תלוי ועומד נגד המשיב, במסגרתו תוקן האישום מעבירה של תקיפה בתנאים מחמירים שיוחסה לו בתחילה לעבירה של "תקיפה סתם", והוסכם כי תיבחן האפשרות ל"אי הרשעה" והטלת של"צ. בדיון שהתקיים לפנינו שבו הצדדים על טיעוניהם. כמו כן, הוצגו בדיון תמונות של הסכינים המדוברות. ב"כ המערערת ביקש להפנות את תשומת ליבו של בית המשפט לכך שמתסקיר שירות המבחן עולה, כי המשיב טען במסגרת זו שלא היה מעורב באירוע אלים כלשהו. ואולם, כך נטען, אין הדבר נכון, שכן נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירת אלימות (ת"פ 26853-04-12). עוד טען ב"כ המערערת, כי אין לקבל את הטענה שהעלה המשיב במסגרת תשובתו לערעור - לפיה לא ידע במועד הכנת התסקיר על קיומו של תיק נוסף נגדו - וזאת משום, שכתב האישום בתיק האחר הוגש ביום 18.4.12 ואילו תסקיר שירות המבחן נערך כשנה לאחר מכן (ביום 20.2.13). מכאן, כך נטען, שהמשיב ידע בעת הכנת התסקיר על קיומו של התיק האחר והסתיר עובדה זו משירות המבחן. ב"כ המערערת הוסיף וטען, כי יש בכך כדי ללמד על חוסר מהימנותו של המשיב, וכי ספק אם שירות המבחן היה ממליץ לסיים את ההליך מושא דיוננו "ללא הרשעה" אילו ידע על קיומו של התיק האחר. לסיכום טען ב"כ המערערת, כי במנותק מקיומו של התיק האחר, היה מקום להרשיע את המשיב בתיק שלפנינו, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהתברר כי המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המשיב נשענה על דברים לא נכונים שנמסרו לו על ידי המשיב. ב"כ המשיב התייחס לעניין זה וטען, כי אין לו הסבר עובדתי מדוייק לכך, אך שיער כי העובדה שהמשיב לא ציין את קיומו של התיק האחר בפני שירות המבחן נבעה מהערכתו כי תיק זה ייסגר. ב"כ המשיב שב על טיעוניו באשר לנזקים הצפויים להיגרם למשיב אם יורשע. לאחר שעיינו בחומר שהונח לפנינו ונתנו דעתנו לטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. בצד הטעמים עליהם עמדה המערערת, ובצדק, הרי שמוסכם על הכל כי הענישה היא אינדיבידואלית, ועל כן בצד המדיניות הכללית שהתוותה הפסיקה, כל מקרה צריך להידון לגופו. ככל שמדובר בעניינו של המשיב שלפנינו, אנו סבורים שיש מקום לתת משקל של ממש לטענת הסנגור בדבר הפגיעה האפשרית העלולה להיגרם למשיב, אם הוא יורשע בדין. כעולה מדברי הסנגור ומתסקיר שירות המבחן, המשיב השקיע 4 שנות לימוד לצורך הכשרתו בתחום החשבונאות ומינהל עסקים, מתוך ציפייה ומטרה לעסוק בכך. לדברי הסנגור, בכוונת המשיב לעבוד במגזר הציבורי, והרשעתו בדין עלולה לפגוע באופן ממשי בסיכוייו לעבוד במגזר זה. וכלשונו של הסנגור: "קשה להתקבל למוסד מכובד עם עבר פלילי". דומה, כי החשש עליו מצביע הסנגור אינו חשש בעלמא, ועל כן יש לתת לו משקל של ממש. לא למותר להזכיר, כי המשיב לא יצא "פטור בלא כלום", אלא הוטל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות, דבר המהווה כשלעצמו עונש מוחשי ומכביד. כפי שציינו, המערערת סבורה כי במסגרת הערעור שלפנינו יש לשקול לחובתו של המשיב את התיק הנוסף התלוי ועומד נגדו. לטענת המערערת, המשמעות של התיק הנוסף היא כפולה: ראשית, לא ניתן לומר כי התיק מושא ערעור זה הוא האירוע הפלילי היחיד בחייו של המשיב. ושנית, המערערת סבורה כי העובדה שהמשיב הסתיר מפני שירות המבחן את דבר קיומו של התיק הנוסף, מצביעה על אופיו השלילי של המשיב, ועל כך שאין הוא זכאי להתחשבות המיוחדת ולגישה המקלה שב"כ המשיב מצפה כי בית המשפט יעניק למרשו. באשר לטענה הראשונה של המערערת, הרי שמוסכם כי התיק הנוכחי אינו התיק הפלילי היחיד של המשיב. עם זאת אנו סבורים, כי יש להתייחס אל התיק הנוכחי כאל התיק הראשון של המשיב, עם כל מה שנובע מכך. לא למותר לציין, שגם בתיק הנוסף שעדיין תלוי ועומד נגד המשיב, מבקש המשיב כי בית המשפט יימנע מהרשעתו. אלא שנראה, כי במסגרת התיק הנוסף המשיב כבר לא יוכל לטעון שזהו תיקו הראשון. ובאשר לטענה השנייה של המערערת, אנו מסכימים שמוטב היה אילו המשיב היה אומר לשירות המבחן כי תלוי ועומד נגדו תיק נוסף. אלא שאנו סבורים כי בעובדה שהמשיב לא עשה כן, אין כדי להטות את הכף. עיון בתיק הנוסף מעלה, כי בתחילה כפר המשיב בעבירה שיוחסה לו באותו תיק, ועל כן הוא נקבע לשמיעת ראיות. הודאתו של המשיב בעובדות כתב האישום בתיק הנוסף והקביעה כי ביצע עבירה של תקיפה סתם היו ביום 20.5.13, כלומר לאחר מתן גמר דינו של בית משפט קמא. מכאן, שבעת שהתיק שלפנינו התנהל בבית משפט קמא, המשיב היה יכול להתייחס אל עצמו כאל מי שחזקת החפות עדיין קיימת לו. ובאשר לטענת ההסתרה שמעלה המערערת, הרי שכפי שכבר נאמר, אנו סבורים שמוטב היה אילו המשיב היה מודיע לשירות המבחן על דבר קיומו של התיק הנוסף. ואולם מן העבר השני עלינו לזכור, שב"כ המשיב, מיוזמתו, היה זה שהודיע לבית משפט קמא כי תלויים ועומדים נגד המשיב "תיקים פתוחים נוספים" והוא ביקש כי תינתן לו שהות לבדוק אותם ולשקול את צירופם. מכאן, שלא ניתן לומר כי המשיב הסתיר עובדה זו מבית המשפט, שהרי הוא הביא אותה לידיעתו, מיוזמתו. סוף דבר. הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור. השופטת רבקה פרידמן-פלדמן: בניגוד לחבריי, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. הכלל הוא, כי משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם. בית המשפט יימנע מהרשעה רק במקרים יוצאי דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. לעניין זה בוחן בית המשפט נתונים שונים, ובהם היותה של העבירה עבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; יחסו של הנאשם לעבירה; השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם; ועוד (ראה ע"פ 2083/96, תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337). אין ספק שהרשעה עלולה לפגוע בעתידו של המשיב. כך הם פני הדברים בדרך כלל כאשר מדובר בנאשם צעיר שזו מעידתו הראשונה, ובענייננו כאשר מדובר במי שלומד חשבונאות ומינהל עסקים. עם זאת, לאור מכלול השיקולים, מתגמדת שאלת הפגיעה במשיב אל מול יתר השיקולים: ראשית, העבירה של החזקת סכין נחשבת לעבירה חמורה, שבתי המשפט מרשיעים בגינה, גם כאשר מדובר בנאשמים המנהלים אורח חיים נורמטיבי ואשר אינם בעלי קווים עבריניים באישיותם. מדובר במעשה אשר לא אחת גורר אחריו מעשי אלימות ולעיתים עד כדי פגיעה בחיי אדם. לעניין חומרת העבירה התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) ברע"פ 512/10, אריאל שאלתיאל נ' מדינת ישראל שם קבע בית המשפט: "אין צורך להכביר במילים באשר לחומרה שהמחוקק ובתי המשפט מייחסים לעבירה של החזקת סכין. עצם החזקתה של סכין, היא שהופכת אותה לזמינה, ומדיניות הפסיקה להחמרה בגין עבירות אלה אינה מאפשרת ויתור על הרשעה". כך נקבע בפסקי דין נוספים - ראו למשל עפ"ג (י-ם) 28660-03-10, מדינת ישראל נ' אימן גבשה: "עבירת החזקת הסכין חייבת להיבחן על רקע האלימות הפושע בחברה. לא אחת אנו שומעים, ואף דנים, בעניינם של צעירים המחזיקים בחיקם סכין כדבר שבשגרה, לעיתים אף ללא מטרה ספציפית. אין להכביר מילים בדבר החומרה הנובעת מכך, שכן הימצאות סכין בידי אדם עלולה להפוך כל סכסוך לאירוע בעל השלכות חמורות... אף המחוקק היה ער לחומרה היתרה שבעבירה זו, שעה שתיקן את החוק הנדון והעמיד את העונש המרבי בגינו על 5 שנים (חלף שנה אחת)". וראו למשל עפ"ג (י-ם) 34586-06-10, מדינת ישראל נ' טל נאביאן: "לאחרונה, ניכרת בפסיקה מגמה של החמרה הן כתוצאה משימוש יתר בכלי נשק קרים דוגמת סכין, והן כתוצאה מהפוטנציאל המסוכן הטמון בהחזקת סכין, הן על ידי בגירים והן על ידי קטינים..." בענייננו מדובר בהחזקת שלושה סכינים, ואין לכך הסבר של ממש. שנית, הימנעות מהרשעה נועדה, בנסיבות חריגות ביותר, למי שזו הסתבכותו היחידה בפלילים. אכן, כשהוגש כתב האישום נגד המשיב, ביולי 2010, היה זה תיקו הפלילי היחידי של המשיב. עם זאת, לאחר שהחל להתנהל תיק זה בבית המשפט קמא ובעוד התיק תלוי ועומד נגדו, הסתבך המשיב, ביום 15.7.2011, בעבירת אלימות. בעניין זה הוגש נגד המשיב כתב אישום בת"פ 26853-04-12, כתב האישום תוקן לאחר מכן לעבירה של תקיפה סתם, והמשיב הודה במיוחס לו - בכך שהצטרף לתקיפה של המתלונן, כאשר פלוני תקף את המתלונן, נאשם 2 באותו תיק היכה במתלונן במקל והמשיב, שהינו נאשם 1 באותו תיק, בעט במתלונן בחלקי גופו השונים. מדובר בעבירת אלימות חמורה. המשיב, כמי שעבר עבירה חמורה (אשר כאמור הודה בה) תוך כדי ניהול התיק בענייננו, אינו זכאי ליהנות מאי הרשעה. שלישית, מתסקיר שירות המבחן מיום 20.2.2013, עולה כי המשיב אמר לקצינת המבחן ש"מעולם לא היה מעורב באירוע אלים כלשהוא", זאת כאשר תלוי ועומד נגדו כתב אישום בעבירת אלימות. מסקנת קצינת המבחן בתסקיר, לפיה "לא התרשמנו בדבר מעורבות ונטייה לאלימות, כפי העולה מהיעדר עבירות בעבר", אין לה כל בסיס. לאור האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מרשיעה את המשיב בעבירה של החזקת סכין. לעניין העונש הייתי מוסיפה מאסר על תנאי של 3 חודשים, אותו לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור, תוך 3 שנים, עבירה של החזקת סכין. סוף דבר הוחלט בדעת רוב לדחות את הערעור. משפט פליליסכיןהחזקת סכין