כתב אישום: הרס מדרגות ובנה קירות ובכך הפך רחבת כניסה משותפת לבניין בשטח של 25 מ"ר לרחבת כניסה פרטית

בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 18.11.12, מסר ב"כ המערער כי לאחרונה קיבל המערער חלק מהיתר הבניה, אך זה אינו בידיו, ולכן אינו יודע בדיוק איזה חלק אושר. כן הוסיף כי: "הנאשם בסך הכל חידש בניה, היא הייתה קיימת". ב"כ המערער ביקש לדחות את תשובתו של המערער לאישום, אך לאחר הערת בית המשפט קמא מסר: "אני כופר, בלית ברירה. הנאשם כופר בסעיף א, לגבי סעיף ב - כופר, לגבי סעיף ג - כופר, הוא לא בנה, הוא חידש משהו, לגבי סעיף ד - כופר, לגבי סעיף ה - כופר, לגבי סעיף ו -כופר, לגבי סעיף ז - כופר, השער שם מאז ומתמיד". 4. במהלך הדיונים בבית המשפט קמא העידו מטעם המאשימה (להלן: "המשיבה") העדים הבאים: עמירם אור, הוא המתלונן, שכנו של המערער בבניין, כאשר במהלך עדותו הוגשו תמונות רבות שצילם (ת/1-ת/17); עדין הבר, אדריכל ששיפץ את ביתו של המתלונן וטען כי מכיר את הבניין; ויוני מדמון, מפקח הבניה שביקר בבניין וצילם אותו (ת/18-ת/19). במהלך חקירתם של העדים הוגשו תמונות הנכס שצילם המערער (נ/1-נ/3). 5. עד לשלב זה התנהל ההליך לפני כבוד השופטת לארי-בבלי. לאחר מכן עבר התיק לכב' השופט גורדון, ובהסכמת הצדדים המשיך ההליך מהמקום אליו הגיע, ללא צורך להעיד מחדש את העדים (ראה פרוטוקול בית המשפט קמא מיום 9.12.12). 6. לאחר שסיימה המשיבה את פרשת התביעה, טען המערער, בדיון מיום 11.4.13, כי "אין להשיב לאשמה". בית המשפט קמא דחה את הטענה וקבע כי הנמקה לכך תינתן בהכרעת הדין. בהמשך לכך העיד המערער, אשר טען כי הוא לא הבעלים של הנכס, אינו מתגורר בו, לא בנה דבר ואין לו כל קשר לעבודות נשוא כתב האישום. במהלך חקירתו של המערער הוצגו לו מספר מכתבים שכתב: מכתב שנשלח למפקח מדמוני (ת/20), ושלושה מכתבים שכתב למתלונן (ת/21-ת/22). המערער אישר כי כתב אותם ונתן הסברים לאמור בהם. 7. בהכרעת הדין שניתנה לאחר מכן, דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה לא הוכחה זיקתו לנכס או לעבודות הבניה, וזאת מן הטעמים הבאים: א. הטענה הועלתה לראשונה רק בסוף פרשת התביעה, כאשר עד למועד זה נקט המערער בקו הגנה אחר לפיו הוא רק חידש בניה קיימת ובקרוב יקבל היתר בניה; ב. את זיקתו של המערער לנכס ניתן לראות מחומר הראיות, הן מהתמונות שהוגשו והן מהמכתבים ת/20-ת/22, בהם המערער מוסר את גרסתו בעניין הבנייה ונותן לה הסברים (ת/20), מסביר למתלונן את העבודות שבוצעו ואף מציע לפצות את הדיירים שנפגעו מכך (ת/21-ת/22). בנוסף, קבע בית המשפט קמא, מהמכתבים עולה הקשר הברור של המערער לנכס, הן מכך שבאחד המכתבים פונה המערער למתלונן בנושא רטיבות בדירה, והן מכך שבמכתב אחר מציין המערער שהוא ומשפחתו ימשיכו להתגורר בדירה עוד שנים רבות (ת/22). עוד הדגיש בית המשפט קמא כי המערער לא דבק באמת בעדותו בבית המשפט והוא לא הותיר עליו רושם מהימן. לאור זאת קבע בית המשפט קמא כי הוכחה זיקתו של המערער לנכס. בנוגע לעבודות הבנייה דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה העבודות בוצעו לפני זמן רב, וקבע כי עצם ביצוע העבודות ועיתויין הוכח בראיות המאשימה, לרבות בתמונות שצילם המתלונן, וכי לאלה מתווספות אמירות המערער במכתביו, כגון הדברים שכתב לפיהם העבודות מעלות את ערך הבניין וכי המדרגות היו ללא שימוש. לגבי היעדרו של היתר בניה, קבע בית המשפט קמא כי מאחר שהמפקח מדמוני העיד שלא נמצא היתר בניה בתוקף לעבודות, ומאחר שההגנה לא הציגה היתר בתוקף, הוכח שהעבודות בוצעו ללא היתר. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה ניתן היתר בניה לפני עשרות שנים, וזאת מאחר שהעבודות בוצעו במחצית שנת 2011, כך שאף אם היה היתר לפני שנים רבות, דבר שלא הוכח, הרי שתוקפו פקע. לאור כל אלה הרשיע בית המשפט קמא את המערער במיוחס לו בכתב האישום. 8. ביום 10.6.13 נגזר דינו של המערער. בית המשפט התייחס לכך שמדובר בבניה באיכות גבוהה, אשר בוצעה על חשבון הרכוש המשותף, וכן התייחס לטענת המערער כי אינו מתגורר בדירה, וקבע את מתחם העונש ההולם בין קנס בסך של 15,000 ₪ לבין קנס של 25,000 ₪. בקביעת העונש בתוך המתחם התחשב בית המשפט קמא בטענת המערער לפיה הוא נושא באחריות לבדו עבור מחדל של משפחתו, ומאידך התחשב בהיקף הבנייה ובפגיעה בשאר הדיירים, וגזר עליו תשלום קנס בסך 20,000 ₪. חתימה על התחייבות וכן ניתן צו להתאמת הבנייה להיתר עד ליום 10.12.13, תוך הסמכת הוועדה המקומית לבצע את ההריסה במידה שהמערער לא יעשה כן. הערעור 9. הערעור מתייחס, כאמור, הן להכרעת הדין והן לגזר הדין, כמפורט להלן: (א) נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את טענת המערער לפיה "אין להשיב לאשמה", שכן, לטענת המערער, בתום שלב ראיות המשיבה לא היתה בפני בית המשפט קמא אף ראיה שיש בה כדי להביא להרשעה. כל הראיות עליהן ביסס בית המשפט קמא את הכרעת דינו התקבלו לאחר שהמערער העיד, כך שאילו הייתה מתקבלת טענתו, לא היו ראיות אלה נכנסות לתיק בית המשפט קמא. (ב) שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערער על פי תשובת בא כוחו לכתב האישום, שכן כאשר בא כוחו אמר כי הוא "חידש" ולא בנה, הכוונה הייתה לחידוש הגגון בלבד ולא לכלל הבנייה לגביה הורשע. בנוסף, תשובתו של המערער לאישום ניתנה לפני מותב אחר מזה שנתן את הכרעת הדין, ובית משפט זה למעשה פירש והרחיב את ששמע מותב אחר. נטען כי הדברים הוצאו מהקשרם, וכי אף אם הפרוטוקול מדויק, אזי אין בכך דבר, שכן ב"כ המערער מכחיש הכול למעט חידוש בצבע הגגון. בדיון הוסיף המערער כי הבניה הייתה קיימה מאז ומתמיד, אך הייתה רטיבות באבנים במקום מסוים, והמערער רצה לקחת אחריות ולהוביל את התיקון עבור אימו. (ג) שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי הוכחה זיקתו של המערער לנכס, וזאת מאחר שמכתב האישום עולה כי המערער מואשם בבניה ושימוש ובאחריות לביצוע העבודות, ולא בזיקה לדברים שנעשו בבניין. (ד) שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערער על סמך ראיות לכאורה, שכן כל העדים לא ייחסו את העבודות למערער דווקא. בנוסף, בית המשפט קמא הרשיע את המערער על סמך השערה של המפקח, לפיה לא נמצא ההיתר המקורי, זאת כאשר הבניה בוצעה לפני עשרות שנים כעולה מהתמונות. עוד טען המערער בהקשר זה, שאמירותיו על כך שניסה לעזור למי מבני משפחתו לטפל בהשגת היתר בניה, לא יכולות להיזקף לחובתו, וכן כי מהמכתבים שהוגשו לא עולה הודאתו של המערער במעשים. המערער טען כי אינו גר בנכס מזה שנים רבות, וכי המכתבים נכתבו בשם אימו שהיא בעלת הנכס, אך הדבר לא הופך אותו לאחראי לעבודות. (ה) שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיע את המערער על סמך פרשנות שאינה נכונה, שכן המערער אינו נכלל בגדר האנשים המנוים בסעיף 208(א). (ו) שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שגרסתו של המערער צריכה להיות ברורה מיד עם פתיחת משפטו. (ז) לעניין גזר הדין טען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר הטיל עליו עונש שאינו מידתי ואינו מתאים לעובדות. 10. בתגובה טענה המשיבה כי ב"כ המערער מסר בתשובתו לאישום שהמערער הוציא היתר או בדרך להוציא היתר, כך שהמערער פעל בעבר להכשרת הבניה, וכי הוגשה על ידו בקשה שאושרה לאחרונה והוא חתום עליה (לעניין זה טוען המערער כי אין לדברים קשר לכתב האישום, מדובר בבקשה לבניית ממ"ד). ב"כ המשיבה הדגיש כי המשיבה לא טעתה בהבנת התשובה לאישום, וכי בית המשפט קמא לא התבסס בהכרעת דינו רק על תשובה זו אלא על מכלול הראיות ועל הרושם שהותיר המערער. בית המשפט התייחס לכל פרט והגיע שוב ושוב למסקנה כי למערער ישנה הזיקה לנכס המיוחסת לו בכתב האישום. דיון 11. עקרון ידוע הוא כי בית המשפט שלערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים, בהם נפלה טעות המצדיקה תיקון במסגרת הערעור. כך למשל, כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. כך גם בכל הנוגע לקביעותיה של הערכאה הראשונה לגבי מהימנות העדים (ע"פ 3952/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646; ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(4)408). בחנתי את שלל טענותיו של המערער ולא מצאתי כי קמה עילה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית-המבררת, אשר נסמכו על הערכת העדויות שנשמעו והראיות שהובאו לפניה. 12. בכל הנוגע לטענת "אין להשיב לאשמה": הכלל הוא כי מידת ההוכחה הנדרשת, כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה לאחר סיום פרשת התביעה, היא מינימלית. ראה לעניין זה ע"פ 141/84, מדינת ישראל נ' דוד בן מכלוף טובול, פ"ד לט(3), 596, 607: "כפי שנקבע בע"פ 405/80, בעקבות ע"פ 28/49 וע"פ 732/76, הרי כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה, שפרטיה הובאו בכתב האישום, ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם". בענייננו, בשלב בו סיימה המאשימה להביא ראיותיה, עמדו לפני בית המשפט די ראיות, הן לגבי הבנייה החדשה הנטענת בכתב האישום, הן לגבי היעדר היתר בנייה, והן לגבי הקשר בין המערער לבנייה האמורה. לעניין זה די היה בדברים שנאמרו מפי ב"כ המערער ביום 18.11.12, טרם הבאת הראיות: "קיבלנו חלק מההיתר לאחרונה ממש, אין לי את ההיתר כדי לדעת בדיוק איזה חלק אושר. הנאשם בסך הכל חידש בניה, היא הייתה קיימת, על כן איננו יכולים עדיין להשיב לאישום", וכן "הוא לא בנה, הוא חידש משהו", כדי לעבור את הנטל הנדרש לדחיית טענת הנאשם כי "אין להשיב לאשמה". לעניין הדברים האמורים, אין לקבל את טענת ב"כ המערער כי הוצאו מהקשרם. הדברים העולים מהפרוטוקול ברורים, ואם לא נרשמו בפרוטוקול כפי שנאמרו, היה על ב"כ המערער לבקש תיקון פרוטוקול, מה שלא נעשה. אין גם קשר לכך שהתשובה לאישום ניתנה לפני מותב אחר מזה שנתן את הכרעת הדין. פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו. 13. לעניין עבודות הבנייה: מהתמונות, הן מאלה שצילם המתלונן והן מאלה שצילם המפקח, ניתן לראות בבירור כי התבצעו במקום עבודות בניה חדשות וכי אין מדובר בעבודות ישנות כפי שטען המערער. ההיפך הוא הנכון, מהתמונות שהגיש המערער רואים כי מדובר בבניה אחרת, שונה מהבנייה הישנה. בנוסף, מהמכתב ת/20, כפי שיפורט מיד, ניתן להסיק כי מדובר בבנייה חדשה, לפחות בכל הנוגע למדרגות. 14. מאחר שמדובר בבנייה חדשה, לאור עדות המפקח מדמון לפיה לא נמצא היתר לבנייה האמורה, ומאחר שהמערער לא סתר עדות זו ולא הציג היתר בנייה לעבודות נשוא כתב האישום - יש מקום לדחות את טענותיו של המערער גם בשאלת ביצוע העבודות ללא היתר. 15. לעניין זיקתו של המערער לנכס ואחריותו לביצוע עבודות הבנייה: סעיף 208(א) לחוק מפרט מי הם האחראים לביצוע עבירה לפי סעיף 204 לחוק. בית המשפט קמא התייחס בהכרעת דינו לכל הראיות אשר עמדו לפניו, לרבות תשובתו של ב"כ המערער במועד מתן התשובה לאישום (כמפורט לעיל), העדויות והמכתבים שהוגשו. מכל אלה הסיק בית המשפט קמא את הקשר של המערער לנכס ולעבודות שבוצעו בו. אכן, כטענת המערער, המילה "זיקה לנכס" אינה מצוינת מפורשות באף אחת מחלופות סעיף 208(א) לחוק, אך זוהי סמנטיקה בלבד. כך, למשל, עולה מהמכתבים שכתב המערער: במכתב ת/20 שנשלח למפקח מסביר המערער את הסיבה להריסת המדרגות ובנייתם מחדש ("גרם המדרגות... לא שימשו גישה ומעבר לאף אחד מדיירי הבניין... לאף אחד לא היה עניין במדרגות. במשך 60 שנה ישנה גישה מסודרת ליתר דיירי הבניין משם נכנסו ויצאו, המדרגות לא הועילו ולהיפך הפכו לסיכון בטיחותי לבני המשפחה ולאורחים, כמו כן הפכו למטרה מפני גורמים עויינים שמצאו דרך קלה להכנס לחצר הכניסה לדירה"). במכתב ת/21 שנשלח למתלונן ביום 17.7.11 מציע המערער לפצות את הדיירים שנפגעו מהבניה שנעשתה ("אשמח מאד באם תעלה הצעה (או הצעות) אחרת (או אחרות) על ידך או ע"י אחרים מהשכנים יותר טובות שיכולות לקדם ולזרז את הנושא"), במכתב מיום 28.7.11 מביע המערער את צערו על התעקשותו של המתלונן לא לדבר איתו, כדבריו, ומציין שהדבר יערער את יחסי השכנות הטובים ביניהם משך שנים. בסיום המכתב מדגיש המערער: "שלא תשכח כי משפחתי ואני נמשיך להתגורר בבניין עוד שנים רבות לטוב ולרע. שמירה על שקט בבניין היא בסדר עדיפות עליונה". ובמכתב ת/22 מציין המערער למתלונן שייפוי המצב הקודם רק העלה את ערך הבניין ומציע שוב לפתור את הפגיעה בזכויות השכנים. בסיום המכתב מציין המערער: "אבקש לציין שעדיין לא נוצר איתי קשר בנושא הרטיבות בדירה". המערער טען כי את המכתבים כתב בשם אימו אשר התגוררה בדירה, אך טענה זו נדחית מכל וכל. ראשית, באף אחד מהמכתבים לא מצוין שהוא נכתב בשם האם. ההיפך הוא הנכון, המערער מציין מספר פעמים במכתבים את הוריו אך לא מזכיר דווקא את האם. שנית, בדיון מיום 11.4.13 העיד המערער שאימו, אשר התגוררה בעבר בדירה, נפטרה ארבע שנים קודם לכן, כלומר בשנת 2009 לערך, כך שעל פי גירסת המערער, במועד בו נכתבו המכתבים ת/20-ת/22, בשנת 2011, כבר לא הייתה האם בין החיים. בנוסף יש לקחת בחשבון גם את קביעתו של בית המשפט קמא, לגבי גירסת המערער, לפיה: "התרשמותי הבלתי-אמצעית מעדותו של הנאשם, שלא הותירה רושם מהימן..." (עמ' 5 להכרעת הדין). מכל אלה עולה בבירור הקשר של המערער לנכס ולבניה שבוצעה בו, ואין ספק כי אף שהמערער אינו הבעלים הרשום של הנכס, ניתן לומר כי הוא "מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה" (סעיף 208(א)(4)), "המשתמש בפועל במקרקעין" (חלופה (7) ואף "האחראי לעבודה" (חלופה (8)). 16. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את כל טענותיו של המערער לגבי הכרעת הדין. 17. אשר לגזר הדין: בית המשפט קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטים לעניין העונש. לכך יש להוסיף כי בעת גזירת הדין לא עמדה לזכותו של המערער הודאה כנסיבה לקולא. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא. 18. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. בנייןמדרגותקירותמשפט פלילי