נדחה ערעורם של המערערים כנגד החלטת המשיבה שלא להכיר בהם כ"שוכר פרטי", לשם קבלת הטבות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן -החוק). אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: מערער 1 התגורר ביחד עם אחיו ביחידת מגורים שהייתה מצויה בחלקת בית הוריו, חלקה מספר 65 בישוב בדולח שבגוש קטיף (להלן - יחידת המגורים), וזאת עד ליום הפינוי בחודש אוגוסט 2005. בחודש מרץ 2002 התגייס המערער לשירות סדיר בחטיבת גולני. אחר שנפצע בעת שירותו הצבאי, השתחרר המערער בחודש דצמבר 2003, והחל לעבוד כמנהל לוגיסטי בעסקו של אביו. בערעור נטען, כי הוא ואחיו שילמו דמי שכירות להוריהם בתמורה למגוריהם ביחידת המגורים, לפני שירותו הצבאי של המערער ואף אחריו. כיום מתגורר המערער עם רעייתו, מערערת 2, ושלושת ילדיהם ביישוב ניצן. אחיו של המערער, שעמו התגורר בשעתו, ויתר על זכויותיו בקשר ליחידת המגורים. ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות להלן - הוועדה) מצאה, כי המערער לא הוכיח כי ניהל ביחידת המגורים משק בית עצמאי, וקבעה כי יחידת המגורים היוותה חלק מן התא המשפחתי הכולל, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הכלכלית. על כן נקבע, כי המערער אינו זכאי להכרה כ"שוכר פרטי". יצוין, כי בהחלטות מוקדמות אושר למערער מענק אישי בשל ותק, בסך 105,024 ₪, כמו גם פיצוי חלף המענקים בגין דמי שכירות והוצאות הובלה והתארגנות, בסך 35,600 ₪, אולם למערער עצמו (להבדיל מהוריו) לא נפסק תשלום מיוחד חלף פיצוי בגין בית מגורים. בית משפט קמא קיבל את טענת המערער באשר לקיומה של הפרדה פיזית בין יחידת המגורים לבין בית הוריו. בית המשפט מצא, כי יחידת המגורים היתה יחידה אוטונומית. כן נמצא, כי העובדה שהמערער ואחיו התגוררו יחדיו אינה שוללת את האפשרות להכיר בהם כ"שוכר פרטי". עם זאת נקבע, כי המערער לא עבר את המבחן הכלכלי, במובן זה שלא הוכיח כי ניהל את יחידת המגורים כיחידה פיננסית עצמאית, על דרך תשלום דמי שכירות להוריו ומימון הוצאות נוספות הכרוכות במגורים עצמאיים. כיוון שכך, נדחה הערעור על החלטת המשיבה שלא להכיר בו כ"שוכר פרטי". טענותיהם של המערערים בערעורם מתמקדות בעיקרן בשני עניינים. עניין אחד, נוגע לקביעות בדבר שיעורי השתכרותו של המערער עצמו ויכולתו לשאת בתשלום דמי שכירות. לדברי המערער, מדו"ח המוסד לביטוח לאומי שצורף לערעור עולה, כי בחודשים שקדמו לגיוסו הצבאי, כמו גם ממועד שחרורו ועד למועד הפינוי, השתכר המערער כיאות, באופן שאפשר לו לשלם את דמי השכירות. על כן, כך נטען, לא היה מקום לקביעה בדבר היעדר עצמאות כלכלית. העניין השני שעליו מלין המערער נוגע לחוסר התחשבות בהכנסות אחיו שהתגורר עמו. לגישת המערער בערעורו, נשאו הוא ואחיו במשותף בהוצאות יחידת המגורים. כך, בעת שירותם הצבאי נשאו בנטל תשלומי יחידת המגורים ממשכורותיהם הצבאיות, ובתקופה שלאחר שחרור האח משירות בחודש נובמבר 2003, נשא הוא בנטל התשלומים בעיקרו, עד לשחרורו של המערער משירותו הצבאי. נטען, כי התעלמותו של בית משפט קמא מן ההכנסות המשותפות, היא שהביאה אותו למסקנה כי בדבר היעדר עצמאות פיננסית. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, שלפיה המערער לא הוכיח כי ניהל משק בית עצמאי ביחידת המגורים במשך שנתיים עובר למועד הקובע. צוין, כי גרסת המערער בדבר תשלום דמי השכירות באמצעות ניכויים מן המשכורות ששולמו למערער בידי אביו, לא הוכחה, וכי ממילא מדו"ח הביטוח הלאומי עולה, כי בתקופה הרלוונטית עבד המערער אצל אביו רק במהלך חודש אחד, מאי 2004. הודגש, כי בחלקה העיקרי של התקופה הרלוונטית שירת המערער כחייל קרבי, עד שנפצע בחודש אוקטובר 2003. בהקשר זה הפנתה המשיבה להחלטה עקרונית של הוועדה מיום 30.7.12 (מש'2), שבה נקבע כי ככלל, עד לאחר תום השירות הצבאי, יש לראות בנערים שהתגוררו ביחידות מגורים עצמאיות כנערים שהיו סמוכים על שולחן הוריהם, ועל כן אין הם בבחינת "שוכר פרטי". כן הפנתה המשיבה לפסקי הדין שאישרו את החלטות הוועדה ואימצו השקפה זו. לגישת המשיבה, במצב זה, ונוכח הוראות החוק המגדירות את התקופה הרלוונטית כשנתיים עובר למועד הקובע, אין משמעות לשיעורי השתכרותו של המערער קודם לשירותו הצבאי. למעלה מן הצורך הוסף, כי גרסת המערער בדבר שיעור השתכרותו בתקופה זו לא נזכרה בפני בית משפט קמא, ולכן אין מקום לבוחנה במסגרת הערעור. בדומה, גם הטענה בדבר תשלום דמי השכירות על-ידי אחיו של המערער לא הועלתה בפני הוועדה או בפני בית משפט קמא, ואף לא נתמכה בראיות, ומן הטעם הזה אין מקום לקבלה ולאמצה בשלב זה. דיון ביום 27.3.11 פורסם חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון מס' 3), אשר הציע פתרון התיישבותי לשוכרים פרטיים. סעיפים 43א ו-47א לחוק, אשר הוספו במסגרת התיקון, מאפשרים לשוכרים לרכוש מגרש במסגרת קהילתית ביישובי קבע, בהתאם להטבות שנקבעו בחוק. כך, למשל, מתן פטור ממכרז בעסקה עם מינהל מקרקעי ישראל (סעיף 47ב), שיפוי בעד רכישת מגרש מגורים (סעיף 47ג) והלוואה להעתקה קהילתית (סעיף 47ד). בעקבות תיקון זה פנו המערערים למשיבה, בבקשה כי זו תכיר בהם כ"שוכר פרטי" לצורך קבלת זכויות מכוח חוק. סעיף 43א לחוק מגדיר "שוכר פרטי" כך: ישראלי ש"מרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע כדין, ביום הקובע ובמשך שנתיים רצופות לפחות לפני היום הקובע, היה בבית מגורים בישוב מפונה, ובמהלך תקופה זו ניהל בבית המגורים משק בית עצמאי...". פרק הזמן הנדרש לפי הוראת סעיף 43א לחוק הוא "שנתיים רצופות לפני היום הקובע". היום הקובע, כפי המוגדר בסעיף 2 לחוק, הוא יום 6.6.04. דהיינו; על פי הוראות החוק, ניתן להכיר באדם כ"שוכר פרטי" כאשר הוכחו מגורים עצמאיים רצופים מיום 6.6.02 ואילך. לדברי המערער, הוא התגורר ביחידת המגורים מעת שהיה בן 16-17 (כלומר משנת 1999 או בסמוך לכך); בחודש מרץ 2002 הוא התגייס לשירות חובה; ובחודש דצמבר 2003 השתחרר משירות זה עקב פציעה. כאמור, תחילת התקופה לבחינת מגורים רציפים לצורך הכרה באדם כ"שוכר פרטי" הוא 6.6.02. בשים לב לגיל הצעיר שבו עבר המערער להתגורר ביחידת המגורים, ובהינתן יחסים תקינים עם הוריו, יקשה מאוד לקבל כי בראשית התקופה ניהלו הוא ואחיו "משק בית עצמאי" ביחידת המגורים שבחצר בית ההורים. דרכם של דברים כי בגיל צעיר, אף אם מתגוררים ילדים ביחידה נפרדת בחצר ההורים, הלכה למעשה סמוכים הם על שולחנם. בהקשר זה המערער העיד בפני הוועדה, כי באותן שנים לא חשב לשלם דמי שכירות להוריו ורק בהמשך הציע זאת לאביו. לדברי המערער, בתחילה התנגד לכך האב, ובהמשך התרצה ונאות, כנטען, לקבל דמי שכירות על דרך קיזוזם מתשלומי שכר עבודתו של המערער בעסקו של האב ("כשהיינו בגיל 16-17 לא חשבנו לשלם שכירות. בשלב מאוחר יותר אמרתי לאבא שלי שיוריד לי סכום מהתלוש שיהיה עבור השכירות. בתחילה הוא התנגד אבל בסוף הוא הסכים"; פרוטוקול שימוע מיום 18.3.12, ע' 3). המערער לא פרט מאימתי נאות אביו לקזז מתשלומי השכר. מדו"ח המוסד לביטוח לאומי, שצורף כנספח ה' לערעור שהוגש לבית משפט קמא, עולה כי תשלומי שכר של האב למערער הינם אך באשר לארבעה חודשים קודם גיוסו של המערער לשירות חובה - נובמבר 2001 ועד פברואר 2002. ביחס לחודשים אלה מצוין בדו"ח, כי המעביד הוא "פרי עמוס". מכאן, שבהתאם לגרסת המערער, ובהתחשב בגילו הצעיר ובכך שבראשית מגוריו העצמאיים היה נער בגיל תיכון, הטיעון כי יש לראותו כמי שניהל משק בית עצמאי עשוי לבוא בחשבון, אם בכלל, לאחר סיום חוק לימודיו, תוך שיש לזכור כי המערער התגייס לשירות חובה בצה"ל זמן לא ארוך לאחר סיום התיכון. אשר לתקופת שירותו הצבאי של המערער - מסיכומי המערערים עולה, כי קיימת חפיפה כמעט מלאה בתקופות השירות הצבאי של המערער ושל אחיו אשר התגורר עמו ביחידת המגורים. מן הדברים שאמר המערער בשימוע שנערך לו בפני הוועדה עולה, כי בתקופת השירות הצבאי שהו הוא ואחיו ביחידת המגורים בסופי השבוע; כי בשבתות אכלו בבית הוריהם ("בשבתות אצל ההורים"); וכי כיבסו את בגדיהם בבית הוריהם ("כיבסנו אצל אימא, למה אני צריך להתעסק עם כביסה?!"). בהקשר זה יש להתייחס לגרסתו המאוחרת של המערער בדבר תשלום דמי שכירות להוריו, שלא על דרך קיזוזם מן השכר ששולם לו עבור עבודתו בעסקו של אביו, כמו גם לטענה כי אחיו שילם חלק מתשלומי השכירות. טענות אלה לא נזכרו בשימוע שנערך בפני הוועדה ואף לא עלו בפני בית משפט קמא. לפי גרסה מאוחרת זו, שולמו דמי השכירות בתקופת שירותו הצבאי מן המשכורות הצבאיות של המערער ושל אחיו. מובן, שבמסגרת הערעור לא ניתן להישמע לגרסה עובדתית שלא בא זכרה בשלביו המוקדמים של ההליך. בפרט כאשר גרסה זו אינה מתיישבת עם טענותיו העקביות של המערער בדבר קיזוז דמי השכירות משכר עבודתו בעסקו של אביו, וכאשר לא הובאו ראיות כלשהן לתמיכה בדברים. אינני מקבלת אפוא את גרסתו הכבושה של המערער בדבר תשלום דמי שכירות בתקופת שירותו הצבאי מן המשכורות הצבאיות, גרסה שלא הוכחה ואף אינה מסתברת כלל וכלל בנסיבות העניין. לפיכך, ובהתחשב בכך שבתקופת השירות הצבאי, מטבע הדברים שהה המערער ביחידת המגורים בעיקר בסופי השבוע, אשר בהם, כפי שהעיד, סעד בבית הוריו וכיבס אצלם את בגדיו, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי המערער לא הוכיח ניהול משק בית עצמאי בתקופת שירותו הצבאי. בתקופה שלאחר שחרורו של המערער משירות חובה בדצמבר 2003 ועד לתום שנת 2004 השתכר המערער סך כולל של 38,851 ₪. מדו"ח המוסד לביטוח לאומי עולה גם, כי במחצית הראשונה של שנת 2005 השתכר המערער סך של 58,664 ₪. המעביד הנזכר בדו"ח ביחס לתקופה שלאחר השחרור הוא "מושב בדולח", ולא אביו של המערער. גרסת המערער בשימוע שנערך ביום 18.3.12 הייתה, כי לאחר שחרורו החל לעבוד עם אביו בחממות: "הייתי מנהל לוגיסטי, לאט לאט נכנסתי בעובי הקורה" (פרוטוקול שימוע מיום 18.3.12, ע' 2). לפי גרסת המערער, ובהתעלם מחוסר התאמה שבינה לבין נתוני המעביד הנזכרים בדו"ח המוסד לביטוח לאומי, הוא החל לעבוד עם אביו מיד עם שחרורו בחודש דצמבר 2003. פרק הזמן שחלף ממועד זה ועד למועד הקובע (6.6.04) הוא לכל היותר שישה חודשים. בנסיבות שתוארו, אינני סבורה כי המערער הרים את הנטל להוכיח כי קיים משק בית עצמאי בשנתיים שקדמו למועד הקובע. המערער הראה אמנם כי יצא לעצמאות כלכלית לאחר שחרורו, ונראה כי אכן ראה את המשך חייו בגוש קטיף, אך בכך אין די כדי לעמוד בדרישות החוק לצורך קבלת מעמד של "שוכר פרטי", המחייבות תקופה בת שנתיים, שבה יעמוד האדם בתנאי החוק. גם לו היה מתגבר המערער על חוסר ההתאמה בין גרסתו באשר לזהות המעביד לאחר השחרור לבין הנתונים שבדו"ח המוסד לביטוח לאומי, הרי שפרק הזמן המצטבר, עובר למועד הקובע, שביחס אליו ניתן היה לקבוע כי המערער השתכר ברמה המאפשרת לו לנהל משק בית עצמאי, אינו מגיע לשנתיים - מדובר לכל היותר בחודשים ספורים לפני גיוסו של המערער לשירות חובה, אם בכלל, של ניצני עצמאות, ובכשישה חודשים לאחר שחרורו. במצב זה לא מתמלא התנאי של ניהול משק בית עצמאי "במשך שנתיים רצופות לפחות לפני היום הקובע". למעלה מן הצורך יצוין, כי מוכנה אני להניח כי בנסיבות מיוחדות, ניתן יהיה לפרש את התיבה "שנתיים רצופות לפחות לפני היום הקובע" באופן גמיש, תוך שתובא בחשבון תקופה משמעותית שבה נוהל משק בית עצמאי, אף אם זו לא הושלמה עד תום או נקטעה בשל מילוי חובה לאומית. נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו. גם אם הופיעו ניצני עצמאות כלכלית קודם לשירותו הצבאי של המערער, בהתחשב בגילו הצעיר ובפרק הזמן הקצר שבין מועד שחרורו לבין המועד הקובע, אינני סבורה כי די באלה כדי לאפשר הכרה בו כ"שוכר פרטי" לצורך קבלת הטבות מכוח החוק. אשר על כן, אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, ודין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ערעורשכירותתוכנית ההתנתקות / מפונים