תוספת בנייה ללא היתר במבנה לשימור בשטח של 37.41 מ"ר ברחוב דרך בגין 27 תל אביב- עבירה לפי סעיף 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). בגזר הדין מיום 16/5/13 הושת על המערערת 1 קנס בסך 30,000 ₪ ועל המערערת 2 קנס בסך 15,000 ₪ נקבע כי הקנסות ישולמו ב- 24 תשלומים. כמו כן חויבו המערערות בכפל אגרות ותשלומי חובה בסך 2,187 ₪. 2. פסק דינו של בית משפט קמא: א) בבית משפט קמא נבחנה לעומקה טענת המערערות ולפיה עסקינן בהחלפת ישן בחדש וכי המבנה הישן הינו בהיתר. כן נבחנה הטענה ולפיה העבודות שבוצעו היו בגדר "שינוי פנימי" אשר אינו מחייב היתר. בית משפט שמע את עדי הצדדים: מטעם המאשימה העידו המהנדס כושצ'ר ומר דוד אליצור - מפענח תצלומי האוויר מטעם המאשימה. מטעם הנאשמים העידה המערערת 2, המהנדס רבינוביץ - מנהל מחלקת פיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב, מר משה עזרא - מנהל העבודה אצל המערערת אשר ביצע את עבודות השיפוץ וכן האדריכל מר אמיר טל. ב) בית המשפט בחן את עדויות הצדדים. מעדותו של המהנדס כושצ'ר עלה, כי הוא ערך שני ביקורים בנכס בחודשים מאי - יוני 2009. ערך דו"ח ביקורת, הודעה על הגשת תביעה, תרשים וצילם תמונות במועדי הביקור (ת/1). הוא העיד כי הוא מדד את המידות המופיעות בדו"ח הביקורת בעזרת המהנדס האזורי. המידות הספציפיות פורטו בתשריט הנלווה לכתב האישום וכן בהודעה על הגשת תביעה משפטית בגין תביעה ללא היתר. המדידות כללו בין השאר את אורך הקירות וגובהם ובאמצעות המדידות חושב השטח שצוין בכתב האישום. המהנדס העיד כי ביום 7/5/09 לא היתה קיימת הבנייה נשוא כתב האישום והוא הפנה לתמונות מאותו מועד על מנת לתמוך בעדותו. על פי עדותו בביקור שערך ביום 4/6/09 נמצא, כי בשטח הגג צמוד למבנה קיים בנוי מבנה קירות וגג מלוחות פח או פלסטיק מבודד וכי המבנה נשוא כתב האישום נבנה בכל שטח הגג הריק. מפענח התצ"א מר אליצור נחקר על חוות דעתו בצירוף תצלומי אוויר (ת/9 - ת/10). הסביר כיצד הוא איתר את מיקום המבנים על גבי מפת צילום על רקע אורתופוטו מיום 15/3/08 (ת/10 א') וכן באמצעות תצלומים קרקעיים שנמסרו לו ממחלקת התביעות. כמו כן הסביר, מדוע התאריך אשר מופיע 15.3.08 הוא בגדר טעות סופר ובית המשפט הגיע למסקנה ולפיה אותה טעות לא מעלה ולא מורידה וכן נימק, כיצד ניתן לראות מרצף התצלומים השונים כי המבנה עדיין לא היה במקום ביום 12/5/09 וכי המבנה שניתן לראות אותו בתצלומי אוויר מיום 22/5/09 (ת/10ד) הוא שונה בממדיו מהמבנה שנראה בצילום מיום 28/6/08. ג) יש להבהיר כי בגין הבנייה נשוא כתב האישום הוצא צו הריסה מנהלי. בית המשפט (כב' השופטת מרגולין - יחידי) אישר את ביצוע צו ההריסה. ערעור על ההחלטה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי וכן ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט העליון והמבנה נהרס בעקבות אותן ההחלטות. ד) בית המשפט הגיע למסקנה כי מחוות הדעת של המומחה מטעם הנאשמות - המערערות ניתן לקבל חיזוק דווקא לגרסת המאשימה, וכי המידות של הגג שונות ממידות מהמבנה שהיה במקום וגם חומר הגג הוחלף מלוחות אסבסט גלי לגג חלק. ה) בית המשפט הדגיש, כי על פי שתי חוות הדעת קיימות חריגות בקווי המבנה והיתה רק מחלוקת בנוגע להיקף החריגה. בית המשפט נימק, מדוע הוא מקבל את מסקנת המומחה אליצור בדבר ביטול הפרשי הגובה תוך יצירת גובה גג אחיד. אף האדריכל מטעם הנאשמות אישר בעדותו, כי קונטור הגג החדש והישן שונה אך טען, כי מדובר בסטיות של סנטימטרים בודדים (עמ' 13 שורות 8 - 10 לפרוטוקול). ו) עד ההגנה, מנהל העבודה מר משה עזרא העיד, כי מלכתחילה הוא נדרש לבצע שיפוץ פנימי, "קוסמטי כזה" (עמ' 1 שורה 20 לפרוטוקול), אך לאחר שהוא הוריד עץ דקורטיבי שציפה את הקירות, התברר כי הכל רקוב ומתולע. התברר שהאסבסט מפוצץ ומתפורר ובמקביל הוא הזמין את המערערת 2 והוזמן האדריכל על מנת שיבדוק, ייתן הצעה וייקח מידות. על פי עדותו, כל הקירות הישנים נהרסו לחלוטין והכל הוחלף וכאשר נשאל, אם הגובה של המבנה החדש והמבנה שנהרס היה זהה, הוא השיב: "לא זוכר. נראה לי שזה היה בערך אותו גובה". (עמ' 4 שורה 7 לפרוטוקול). הוא אישר, כי למרות שהכוונה מלכתחילה היתה לבצע שיפוץ פנימי, בסופו של דבר, "הורדנו את כל הישן שזה היה גם מסוכן". הוא לא זכר, אם המבנה היה בעבר אחיד בגובהו. (מתוך עמוד 4 לפרוטוקול). על פי עדותו של האדריכל החלפת גג כלולה בשיפוץ פנימי. גם החלפת קירות היא בגדר שיפוץ פנימי ואף החלפת קירות חיצוניים של מבנה היא בגדר שיפוץ פנימי (עמ' 12 שורות 17 - 22 לפרוטוקול). ז) בית המשפט התייחס לראיות השונות ולכך שעדי המאשימה הוכיחו את השטח נשוא כתב האישום ואילו עדי ההגנה לא ערכו חישוב של השטח הנטען לפני השיפוץ ואחריו ולא סתרו את המידות אשר צוינו על ידי עדי המאשימה. בית המשפט גם לא קיבל את טענת המערערת ולפיה בשל ייעוץ משפטי מעורכי דינה לפיו אין צורך בהוצאת היתר לבנייה, לא פנתה לעירייה על מנת לבדוק את הצורך בהוצאת היתר בנייה. לא היה מחלוקת כי המערערת 2 שהיא גם המנהלת של המערערת 1, היא בעלת ניסיון רב ומנהלת כ- 300 נכסים ובית המשפט לא נתן אמון בגרסה ולפיה לא ידעה על כך, שכאשר הורסים מבנה הכולל הריסת קירות חיצוניים וגג והקמתם מחדש, אזי יש צורך בקבלת היתר. ח) בית המשפט הגיע למסקנה העובדתית לפיה לא מדובר בשינוי פנימי, ואף ציין, כי בהליך שהתנהל בנוגע לצו ההריסה המנהלי, אזי הן בית המשפט לעניינים מקומיים והן בית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה ולפיה אין מדובר בשינויים פנימיים, קוסמטיים בלבד, אלא בשינויים אשר לא כלולים במונח "שינוי פנימי" על פי חוק התכנון והבנייה. יודגש, כי בית המשפט לא קובע את ממצאיו העובדתיים על בסיס החלטות שיפוטיות שניתנו בנוגע לצו ההריסה המנהלי אלא מציין, כי הראיות אשר הובאו בפניו בהליך הנוכחי, לא משנות את המסקנות אליהם הגיעו בתי המשפט בדיון שהתנהל בנוגע לצו ההריסה המנהלי. בית המשפט הגיע למסקנה, ולפיה העדויות של עדי המאשימה אמינות בעיניו והוא העדיף אותן על פני העדויות מטעם המערערות. ט) בית המשפט גם בחן את טענת הנאשמות ולפיה קיים היתר לבנייה הישנה בהסתמך על מכתב (ת/7) של ראש העיר לקצין מחוז הכספים משנת 1937 וכן מכתב (נ/2) של ראש העיר לקצין המחוז. המהנדס מטעם המאשימה העיד, כי מכתבים אלו לא מהווים היתר וכי אין חפיפה בין מיקום הסככות נשוא ההיתר שמוזכר במכתבים לבין הבנייה נשוא כתב האישום וכי לא הוכח כי בשנים הרלוונטיות היה בידי ראש העיר לבדו סמכות ליתן היתר בדרך של מכתב בדומה ל-ת/7 ו-נ/2. האדריכל מטעם המערערות אישר, כי יש צורך בהיתר (בנוגע לדירה) וכי אין די באישור תב"ע ומעדותו עלה, כי הוא לא יודע אם ליחידה הקיימת יש היתר ובית המשפט קיבל את עדות עד המאשימה ולפיה, אין היתר לבנייה. בית המשפט הדגיש, כי גם אם מצבו של הנכס היה בכי רע והיה צורך לבצע את השיפוצים על מנת לאפשר בו מגורים הולמים, אזי אין בכך כדי לפטור מהחובה לקבל היתר בטרם ביצוע העבודות או במהלכן. י) לא התקבלה הטענה ולפיה במקרה דנן, מדובר ב"זוטי דברים" (על פי הנחיות פנימיות שצורפו נ/5). מדובר היה בבנייה מהותית ומשמעותית ולא בזוטי דברים. יא') כמו כן דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפי סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבנייה וכן דחה טענה להגנה מן הצדק - וקבע כי הנאשמות לא הוכיחו כלל כי הן זכאיות להגנה שכזו. יב') בגזר הדין נקבע, כי למרות שמדובר בעבירה חמורה על פי היקף הבנייה וטיבה, אין למצות את הדין עם הנאשמות שכן אין להן הרשעות קודמות. על פי דברי בא כוחן נגרמו להן נזקים כלכליים הנובעים מעלויות בנייה והריסתה ועל כן, הושתו עליהן קנסות כמפורט לעיל ללא ימי מאסר כנגד הקנס. 3. בהודעת הערעור חוזרים המערערים, למעשה, על הטענות שנטענו בבית משפט קמא: טענות ולפיהן לא נעשה כל שינוי במידות המבנה או במיקומו (וצוין, כי החריגות היחידות היו בגג המבנה בלבד בשיעורים משתנים של 20 עד 40 ס"מ לאורך הצלע המערבית והמזרחית של הגג החדש וחריגה של כ- 100 ס"מ בקטע קצר באורך 2 מטר בצפון הצלע המזרחית). נטען, כי לא הוכחו כל יסודות העבירה מעבר לכל ספק סביר, וכן נטען כי לא הוכח ביצוע עבודות בנייה הטעונות היתר וכי לא הוכחו מידות המבנה המצוינות בכתב האישום וכי היה מדובר בשינוי פנימי שאינו טעון היתר. עוד נטען, כי תצלומי האוויר יכולים ללמד רק על גודל הגג ולא על שטח המבנה וכי שגה בית המשפט כאשר קבע, כי הוכח שוני בגובה הגג. כמו כן נטען, כי לא הוכח היסוד השלילי של היעדר היתר, וכי לא היה מקום להסתמך על ההליך המנהלי אשר נטל ההוכחה בו שונה מהנטל בהליך פלילי. 4. באשר לגזר הדין נטען, כי בית משפט לא לקח בחשבון ולא נתן משקל ראוי לנסיבות מהותיות לקולא ולא היה צריך להרשיע את המערערות. 5. ב"כ המשיבה טענה, כי יש לדחות את הערעור, שכן כל הטענות נבדקו ונבחנו בבית משפט קמא. האישום הוכח מעבר לכל ספק סביר. הוכחו כל יסודות האישום. מדובר בגזר דין מקל במיוחד. סכום הקנס זעום בהתחשב בנסיבות העבירה. מה עוד, שלא נטענו כלל טענות בנוגע למצב כלכלי קשה ובכל זאת, נפרס סכום הקנס ל- 24 תשלומים. 6. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) בית משפט קמא שמע את העדויות, בחן את הראיות שהוצגו בפניו, והגיע למסקנות אליהן הגיע בהתבסס על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות ואמינות. בית משפט של ערעור לא בנקל מתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר הופקדה על קביעת ממצאים עובדתיים ובוודאי כאשר מדובר בנושא של מהימנות עדים והתרשמות מכלל הגורמים המעורבים בעניין, אלא במקרים חריגים ויוצא דופן. ראה למשל: ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.05.09); ע"פ 111/99; ע"פ 190/82 מרקוס נגד מדינת ישראל פ"ד לז (1) 225, 234 (1983); ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני 1.9.08; ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל; עפ"ת (מח' חי') 22197-05-11 יוסף דכוור נ' מדינת ישראל,. ב) במקרה דנן, בית משפט לא הכריע את הדין רק על סמך עדויות בע"פ, אשר אינן נתמכות בראיות נוספות או על סמך אמירות בעלמא של עדים. עדי המאשימה הבהירו בעדותם, מדוע התקיימו העובדות שעל בסיסן ניתן להרשיע את המערערות בעבירות שיוחסו להן. בית המשפט נימק כדבעי, מדוע הגיע למסקנות העובדתיות אליהן הגיע ומדוע בחר להעדיף את עדויות המאשימה על העדויות מטעם הנאשמות. ג) לא מצאתי כי מתקיים בענייננו חריג אשר מוביל להתערבות ערכאת ערעור בממצאים אליהם הגיע בית משפט קמא. פסק דינו של בימ"ש קמא מפורט כדבעי ואין צורך לחזור על כל נימוק ונימוק. אדגיש, כי על סמך הראיות בתיק בהחלט ניתן להגיע למסקנה, כי מדובר בשיפוץ שאינו נכנס לגדר "שיפוץ פנימי" כמשמעותו בסעיף 145 (2) לחוק. מר כושצ'ר העיד, כי בתיק הבניין לא מצא היתרים למבנה נשוא כתב האישום (עמ' 3 שורות 3 - 6) ומכתב ראש העיר משנות ה- 30 אינו יכול להוות היתר כל עוד לא הוכח, כי בשנים אלו מכתב שכזה היווה היתה בנייה על פי הוראות כל דין. אין מדובר ב"זוטי דברים", וזאת על בסיס הממצאים העובדתיים ולפיהם בוצעה הבניה כנטען בכתב האישום. כמו כן, אני מסכימה לכך שלא הוכחה טענת ההגנה על פי סעיף 208 (ב) לחוק. סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה קובע: "(ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה". מדובר בשני תנאים מצטברים והנטל רובץ לפתחם של הנאשמים (לעניין זה ראה ע"פ 599/76 שמעון רפאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 196). בענייננו, לא הוכחו שני התנאים כמפורט בפסק דינו של בימ"ש קמא. ד) באשר לטענת הגנה מן הצדק: העובדה שקיימים קירות וגג מאסבסט ויש צורך להחליפו מבחינה בטיחותית, אינה מקימה טענת הגנה מן הצדק. יש לקבל היתר לבנייה ורק לאחר מכן לסלק את הקירות והגג אשר היו במקום מזה עשרות שנים. אדגיש, כי בהתאם לפסיקה, גם לאחר שדוקטרינת הגנה מן הצדק עוגנה בחוק, הכלל הוא, כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, הוא מהלך קיצוני, שבימ"ש לא יזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. (ראה לעניין זה: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל). עיקרון זה הוכר בפסיקה ועוגן בסעיף 149 (10 לחסד"פ, לפיו רשאי נאשם לטעון כהגנה מקדמית, כי הגשת כתב אישום נגדו או ניהול הליך פלילי "עומדים בסתירה מהותית עקרונות של צדק והגינות משפטית". בענייננו, כלל לא מדובר במקרה חריג שכזה. בנסיבות אלו, אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בימ"ש קמא. ה) באשר לגזר הדין: מדובר בגזר דין מקל, אשר אין מקום להתערב בו. משמצא בימ"ש קמא, כי עובדות כתב האישום הוכחו, לא היתה הצדקה לפעול בדרך החריגה ולא להרשיע את הנאשמות. אין מדובר בעבירה מסוג "פשע" ולא הושת עונש מאסר על הנאשמות (גם לא חלף הקנס). כשם שפעמים רבות מורשעים בביהמ"ש לעניינים מקומיים אנשים קשיי יום הסובלים מבעיות קיום ממשיות, כאשר הם מבצעים עבודות בנייה הטעונות היתר ללא היתר, לצורך מגורים סבירים בדירת מגוריהם היחידה, כך גם יש להרשיע נאשם, אף אם יש בבעלותו או בניהולו כ- 300 נכסים, אם הוא מבצע עבודות בנייה הטעונות היתר, ללא היתר, ודמו אינו סמוק יותר מדמם של אחרים. בעניין זה עקרון השוויון מחייב הרשעה. במקרה דנן, אף מצא בימ"ש קמא לנכון לפרוס סכום הקנס ל- 24 תשלומים. צעד אשר אינו שכיח בתיקים שכאלו. לפיכך, יש לדחות הערעור גם בנוגע לגזר הדין. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בניהבניה ללא היתרשימור מבניםתוספת בניהמבנה