הגדלת דמי השימוש הראויים עקב הפעלת גן הילדים ללא היתר בבית המשותף ובחצרו, הגדלת הסכום שנפסק כפיצויים לא ממוניים, והגדלת הסכום שנפסק כהוצאות. רקע עובדתי 2. כל אחד מהמערערים הוא בעל זכויות בדירה בבניין ברחוב חביבה רייך 53א' בחיפה, הרשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 67 בגוש 11196 (להלן- "הבניין"). בבניין יש 28 דירות והוא מורכב משני מבנים, המחוברים באמצעות גשר, ולהם חדר מדרגות משותף. דירתו של המערער 1 נמצאת בקומה הרביעית, של המערער 2 ושל המשיבה - בקומת הקרקע. המשיבה רכשה את דירתה בשנת 2002. מאז הפעילה המשיבה בדירתה ובחצר, עסק של גן ילדים. תחילה השתתפו מספר קטן של ילדים, ובהמשך החל מהשנים 2007-2008, התרחב עסקה, והיו בגן כ-20 ילדים. שעות הפעילות של הגן היו בין 7:30 ל-17:00. 3. ככל הנראה בשנת 2004 בנתה המשיבה תוספת לדירתה של 26 מ"ר על הרכוש המשותף, פתחה חלון לחדר המדרגות, הקיפה את החצר בגדר, והתקינה בחצר מתקני משחקים שונים לצרכי הגן. היתה מחלוקת אם היא בנתה גם מחסן ואם הגדר שבנתה היתה על התוואי של הגדר הקודמת והקיפה את כל החצר או אם ייחדה חלק מהחצר לשימוש הגן. 4. אציין כי בסוף הישיבה שהתנהלה לפנינו, ביום 5/11/13, הודיע בא-כוחה של המשיבה, כי היא מכרה את דירתה. פסק דינו של בית משפט קמא 5. בנייה ללא היתר: במהלך המשפט הודיעו הצדדים לבית משפט קמא כי ניתן כנגד המשיבה צו הריסה לתוספת הבנייה בבית המשפט לעניינים מקומיים. בית משפט קמא פסק כי "ככול שקיים צו הריסה כנגד תוספת הבנייה, כנטען על ידי הצדדים, אזי אין מקום לקיים דיון כפל באותה עילה, דבר שיש בו לפגום ביעילות ובזמן השיפוטי ואשר עשוי להביא להכרעות סותרות". לפיכך, לא נעתר בית משפק קמא לבקשת המערערים להורות על צו הריסה. באשר לפריצת חלון בדירתה של המשיבה, לכיוון המדרגות, נקבע כי בכך היא פגעה ברכוש המשותף, ולפיכך עליה לסגור את החלון ולהשיב את המצב לקדמותו. בהתייחס לגידור החצר וריצופה, נקבע כי לא הוכח שהמשיבה חסמה את הכניסה לחצר המגודרת או לא אפשרה גישה חופשית. כמו כן לא הוכח כי המשיבה היא זאת שריצפה את החצר. לפיכך נדחתה התביעה לגבי שני הסעדים - הריסת הגדר והריצוף בחצר. 6. הפעלת גן ילדים בית משפט קמא קבע שהוכח כי גן הילדים הופעל מבלי שהמשיבה קיבלה היתר לשינוי יעוד דירתה ממגורים לעסק של גן ילדים. לפיכך נפסק שעל המשיבה לחדול מהפעלתו. נראה שלא היתה מחלוקת כי המשיבה הפסיקה להפעיל את גן הילדים במהלך שנת 2012. 7. ירידת ערך הדירות - המערערים הגישו חוות דעת מומחה, לפיה ירד ערכן של דירותיהן בשל המצאותו של גן הילדים בבניין. נפסק, שהמערערים לא הוכיחו כי בתקופה בה פעל הגן הם ניסו למכור את דירותיהם. לאחר שהמשיבה חדלה מהפעלת גן הילדים, הוסר המטרד, ולפיכך לא נגרם הנזק הנטען. התביעה בגין ראש נזק זה נדחתה. 8. דמי שימוש ראויים - המערערים טענו, בהתבסס על חוות דעת שמאי מומחה מטעמם, שיש להעמיד את דמי השימוש החודשיים על סך של 2,400 ₪. בית משפט קמא קבע כי המשיבה פגעה ברכוש המשותף כשבנתה תוספת על חלק מן החצר המשותפת ובכך ניכסה לעצמה, ללא הסכמת הדיירים, חזקה ייחודית בחלק מן הרכוש המשותף. בית משפט קמא בחן, בדונו בשאלה של דמי שימוש ראויים, אם המערערים הוכיחו שרצו לעשות שימוש דומה לשימוש שעשתה המשיבה ברכוש המשותף ואם נמנע מהם, בפועל, שימוש כזה. לגבי המערער 1, נקבע כי הוא גר בכתובת אחרת ולכן לא הוכיח כי נמנע ממנו להשתמש בחצר המשותפת, אולם התקבלה טענתו שכאשר ביקר את בתו שהתגוררה בדירתו, לא הייתה לו גישה חופשית לחצר מאחר שהמשיבה השתמשה בה לעסקה. לגבי המערער 2 נקבע כי עבד מחוץ לביתו ברוב השעות בהן הגן היה פעיל. בית משפט קמא פסק, על דרך האומדנה ובהתחשב שבבניין 28 דירות, 2,000 ₪ למערער 1, ו- 4,000 ₪ למערער 2. 9. פיצוי בגין נזק שאינו ממוני - המערערים ביקשו לפצותם בראש נזק זה בגין אובדן הנאתם מהנכס, מטרד ועגמת נפש, בסכום של 35,000 ₪ לכל אחד. תביעתו של מערער 1 נדחתה לאחר שנקבע כי אינו מתגורר בבניין באופן קבוע וכיוון שדירתו עורפית לגן הילדים. באשר למערער 2 נפסק לו פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה. 10. פסיקת הוצאות - המשיבה חויבה בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ . טענות הצדדים 11. המערערים מלינים על כך שבית משפט קמא לא נעתר לבקשתם לצו הריסה של הבניה הבלתי חוקית. הוכח כי המשיבה הרחיבה את דירתה על חשבון הרכוש המשותף מבלי שקיבלה הסכמתם של 3/4 מבעלי הדירות שבבניין. אין לקבל את עמדתו של בית משפט קמא שמתן צו הריסה על ידיו יהיה בבחינת כפל הליכים; צו ההריסה שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים נוגע לתחום התכנוני בעוד שהסעד לו עתרו נובע מהמישור הקנייני; גם בעל דירה שקיבל היתר בנייה, אינו פטור מלקבל את הסכמת יתר בעלי הדירות ברוב הנדרש לפי חוק המקרקעין, וככל שהוא יבנה בלא לקבל הסכמה, דינו כדין מי שהשיג את גבולם ופוגע ברכושם. 12. המערערים ביקשו להורות למשיבה להשיב את מצב החצר לקדמותה. על אף שסעד זה הופיע בכתב התביעה ובסיכומים, בבקשם להורות למשיבה לסלק "כל רכוש" השייך לה, לרבות מתקנים בחצר, הסרת השערים והגדר - השופטת קמא לא נתנה את הסעד הזה. 13. עוד השיגו המערערים על הסכומים שנפסקו לטובתם; באשר לדמי השימוש הראויים, נטען כי יש לפסוק לזכותם סך של 224,000 ₪ בהתאם לשווי השימוש שעשתה המשיבה ברכוש המשותף, זאת בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעמם, שהעריך את דמי השכירות הראויים ב-2,400 ₪, ולשבע שנים יתקבל הסכום הנ"ל. באשר לפסיקת פיצויים בגין הנזקים הלא הממוניים, ביקשו המערערים להתערב בפסק הדין ולהגדיל את הפיצוי לסך של 35,000 ₪ לכל אחד עבור שבע שנות סבל. כן ביקשו המערערים להתערב בהוצאות שנפסקו להם בערכאה הקודמת ולהעמידם, למצער, לפי התעריף הכללי המינימאלי של לשכת עורכי הדין - המגיע, על פי חישוביהם, לסכום של 25,185 ₪ בתוספת מע"מ. 14. המשיבה טענה, שאין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס על ממצאים עובדתיים וקביעות בעניין מהימנות עדים, ומשכך יש לדחותו. 15. המשיבה הוסיפה שתוספת הבנייה הייתה לפי היתר בניה שניתן לה ובהסכמת רוב הדיירים. אף אחד מהדיירים לא התנגד לבנייה למרות שניתן היה להגיש התנגדות או לפנות למפקח על רישום הבתים המשותפים. לאחר שנבצר ממנה להשלים את הבניה כאשר התדלדלו משאביה הכספיים - פקע תוקפו של ההיתר, אך מאחר שלא הוסברה לה משמעות הפקיעה, ובשל היותה הדיוטה בדין, המשיכה לאחר שנה לבנות, כאמור לפי ההיתר שפקע. כנגד בנייה זו הוגש נגדה כתב אישום, בגינו הורשעה וניתן צו הריסה לתוספת הבניה. 16. המשיבה טענה, שיש דיירת נוספת בבניין, המפעילה בו גם כיום גן ילדים, והמערערים בחרו לתבוע רק אותה. נטען כי המערערים הופיעו ביום 17/3/13 לפני הוועדה המקומית וטענו שמחצית מבעלי הדירות התנגדו לתוספת המבנה ולא ששה כפי שטענו בערעור. גם בעלי דירות אחרות בבניין בנו תוספות בניה, והמערערים, מסיבותיהם, מלאו פיהם מים באשר לבניה זו. 17. המשיבה הוסיפה וטענה שבניית התוספת נעשתה לפי תוכנית בינוי עיר, אשר מאפשרת לכל דייר להרחיב את דירתו עד 120 מ"ר, ולכן לא נפגעו זכויות הבנייה היחסיות של המערערים להרחבת דירותיהם שלהם. זאת ועוד; לשיטתה יש להחיל את עקרון תום הלב כנגד המערערים שכן הם הסכימו בהזדמנויות שונות להרחבת דירת המשיבה ושאר הדיירים, ואין הם יכולים לחזור מהסכמתם. המשיבה הפנתה לסעיף 72ג (ד) לחוק המקרקעין כתימוכין לכך שמימוש היתר הבניה לא גרם לפגיעה מהותית בזכויות הדיירים. כן טענה כי ערך הדירה לא ירד כתוצאה מהבנייה, זאת לאחר שדיירים אחרים, לרבות המערער 1, עשו שינויים בחזית הבניין. דיון והכרעה הבניה ללא הסכמת הרוב הדרוש להרחבת הדירה. 18. אקדים ואומר כי נראה שיש גישה אצל חלק מהציבור, הגורסת שהוראות דיני הקניין בעניין בניה ברכוש משותף הם בבחינת המלצה בלבד. סבורה אני, שעל מנת לנהל חיים תקינים בבית משותף, אין להתיר שכל מי שאין אימת הדין עליו, יבנה כרצונו, כאשר הוא סומך על כך ש"בסוף העניינים יסתדרו". נראה שאף המשיבה היתה שותפה לגישה כזו, שאחרת אין להבין כיצד זה הרחיבה את דירתה על חשבון הרכוש המשותף, בלא שקיבלה הסכמת הרוב הדרוש לבניה וכיצד זה המשיכה בניהול עסק הגן על חלק ניכר של חצר הבית המשותף, על אף שותפיה בבית המשותף. 19. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, בסעיף 36, כי המשיבה לא הוכיחה שעמד לה הרוב הדרוש מתוך בעלי הדירות על מנת לבנות ברכוש המשותף: "משהנתבעת (המשיבה, ש.ש) טוענת כי קיבלה את הסכמת בעלי הדירות לתוספת הבנייה כנדרש בחוק המקרקעין, עליה הנטל להוכיח טענה זו. דא עקא, הנתבעת לא הביאה ולו בדל ראיה המבסס את הסכמת דיירי הבניין לתוספת הבנייה. איפכא מסתברא; הנתבעת צירפה הסכמה של 7 דיירים בלבד, ולא כפי שנדרש בחוק, כאשר אין חולק כי תוספת הבנייה בוצעה ברכוש המשותף של דיירי הבניין. כמו כן, הנתבעת העידה כי לא כינסה אסיפת דיירים כנדרש, על מנת לקבל החלטה בדבר..." ברישא של סעיף 44 לפסק הדין, כתב בית משפט קמא כי "הנתבעת פגעה ברכוש המשותף שעה שבנתה תוספת על חלק מן החצר המשותפת ובכך נכסה לעצמה חזקה יחודית בחלק מן הרכוש המשותף, ללא הסכמת הדיירים". 20. המשיבה ניסתה בעיקרי הטיעון מטעמה להביא ראיות חדשות למספר המאשרים את בניית ההרחבה מטעם בעלי הדירות. גם אם הייתי מקבל את טענתה העובדתית החדשה, שעלתה כאמור לראשונה בשלב הערעור, כי המערער טען לפני הוועדה לתכנון ובנייה ש-50% מהדיירים התנגדו לתוספת הבנייה, לא תוכל המשיבה להיבנות מכך, שהרי על פי סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין יש צורך בהסכמתם של שלושה רבעים מבעלי הדירות ושל שני שליש מבעלי הרכוש המשותף על מנת להרחיב את הדירה על חשבון הרכוש המשותף. 21. כדרכה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, סבורה אני שאין מקום שאף אנו נתערב במקרה כאן בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. מוצע, לכן, שבנושא זה של הערעור, נקבע כי המשיבה אכן בנתה את התוספת לדירתה שלא בהסכמת הרוב הדרוש לבנייה מעין זו ,ולפיכך זכאים המערערים לצו הריסה של בניה זו ולצו שיורה על השבת מצבו של הבניין לקדמותו, דהיינו ביטול כל שינוי חיצוני בקירות הבניין. בפרק הבא אתייחס לקביעתה של השופטת קמא, שאין לתת צו הריסה בשל כך שצו כזה ניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים. האם אין להורות על צו הריסה בשל צו ההריסה שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים 22. שלא כדעתו של בית משפט קמא, אינני סבורה כי צו ההריסה שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים, ייתר את צו ההריסה שנתבקש בית משפט קמא לתתו. ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים הוא הליך פלילי, בין המדינה לבין הנאשם, וכאן המשיבה, בגין חריגות בניה ושימוש במקרקעין שלא על פי הייעוד לפי דיני התכנון והבניה. התביעה לפנינו באה לקבל סעד של הגנה על זכויות קניין. המערערים לא היו צד בהליך לפני בית המשפט לעניינים מקומיים. האינטרס שההליכים שם באו להגן עליו אינו זהה לזה הנדון כאן והבא להגן על זכויות קנייניות. על מנת לבצע את צו ההריסה שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים, תלויים המערערים במאשימה שם; תרצה הרשות המקומית, תפעל במרץ ובדחיפות לביצוע הצו, מנגד, מסיבות שונות, היא עלולה להשתהות בביצוע הצו. המשיבה אף רשאית לחזור לבית המשפט לעניינים מקומיים ולבקש דחיה על מנת לקבל היתר בדיעבד לבניה. אולם - אפילו תקבל המשיבה היתר בניה כדין המאשרר את הבניה, אין בכך כדי לפגוע בזכותם הקניינית של המערערים, שלא תיעשה בניה שלא כדין על הרכוש המשותף. לכן, רשאים המערערים לקבל צו הריסה אם הוא צו נוסף על צו ההריסה שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים. 23. אוסיף כי בית משפט קמא אף הזכיר, ככל הנראה במטרה לאשש את מסקנתו שאין להעתר לתביעה לצו הריסה, כי היתה פסיקה אשר קבעה כי מתן צו הריסה של בניה במקרקעין, איננה שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, ולפיכך איננה בסמכותו של בית משפט השלום (רע"א 7166/02 אברמוב נ' אברמוב פ"ד נו(1) 337 ומנגד פסיקה שקבעה כי יש סמכות עניינית גם במקום בו ניתנת הוראה להריסה כחלק מהשבת המצב לקדמותו בצירוף עילה אחרת כמו מטרד או הפרת חובה חקוקה (רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, ניתן ב-20/8/06). לאחרונה ניתנה הלכה בסוגיה זו ב- רעא 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר (ניתן ביום 1/8/13), לפיה הסמכות לדון בתביעות בדבר שימוש במקרקעין, בין אם בתביעה שענייננה שמירה על גוף הנכס ובין אם לאו, נתונה לבית משפט השלום. לפיכך האבחנה ירדה מהפרק. המתקנים בחצר והגדר 24. בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לבניית תוספת הגדר והתקנת השערים. לאחר שבחן את הראיות, קבע כי: "גידור חצר הבניין על ידי החלפת גדר ישנה בחדשה ותוספת גידור ושער על ידי סגירת חצר הבניין, אינה מהווה כשלעצמה פגיעה ברכוש המשותף והיא בגדר שימוש סביר...באשר לגידור החצר, הצהירה הנתבעת כי עשתה כן בשל אלרגיה שלה לעשן, כאשר אנשים עישנו מתחת לחלונה וכי קיבלה את הסכמתו של יו"ר הבית המשותף דאז, אשר נפטר, לבניית הגדר. אומנם הנתבעת לא הוכיחה כי קיבלה את הסכמת הדיירים לגידור המחודש ולהצבת שער, אולם לא הוכח שהנתבעת חסמה את הכניסה לחצר המגודרת או לא אפשרה גישה חופשית" (סעיף 38 לפסק הדין). לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה העובדתית שלא היה בבניית הגדר לפגוע ברכוש המשותף כל עוד נבנתה על תוואי הגדר המקיפה את הבית וכל עוד לא ייחדה שטח לצורכי הגן, וכי השימוש שעשתה המשיבה חוסה תחת צילו של סעיף 31 לחוק המקרקעין, המאפשר לכל בעל דירה בבחינת המשותף לעשות שימוש רגיל וסביר, כאשר אין מניעה מייתר דיירי הבית המשותף לעשות שימוש דומה. עם זאת, ככול שתוספת הגדר אינה בגבולות השטח המשותף מצאתי כי יש להורות על הסרתה שכן יש בה לתחום חלקים מהשטח המשותף ובכך יש לפגוע בהנאת השותפים במקרקעין. 25. צדקו המשיבים, שעל אף דרישתם בסעיף 17ב3 לסיכומיהם בבית משפט קמא "להרוס או לפנות את כל הנכסים שהניחה בחצר המשותפת, ובכלל זה המחסן, הסככות/ המיצללות ומתקני-המשחק" לא הייתה התייחסות לכך בפסק הדין ולכן מצאתי מקום לדון בטענה עתה. אפנה לראיות שעמדו לפני בית משפט קמא. בסעיף 7.3 (ו) לתצהיר עדות ראשית של המערער 2 (סימון מרטין), הוצהר ש"בחצר הגן הציבה והתקינה הנתבעת מתקנים שונים הקשורים בעסקה, לרבות: מתקני משחק (כגון: נדנדות, מגלשות, סולמות), בריכות מים ועוד. בקיץ משתמשת הנתבעת בכיסויי בד ובסככות כעורות כדי להצל את שטח החצר" מנגד טענה המשיבה בסעיף 33 לתצהירה, כי "מתקני השעשוע ומחסן הפלסטיק המוצבים בחצר, הינם ניידים...הברזנטים התלויים בחצר להצללה (בימי הקיץ) אינם קבועים וניתנים להורדה", המשיבה לא נחקרה על כך בחקירה נגדית ועדותה זו לא נסתרה על ידי התובעים. לגבי המתקנים, למעט מחסן הפלסטיק, מקובל עלי כי הם ניידים וכי אין בהם שימוש בלתי סביר, מנגד השארת מחסן הפלסטיק יש בו משום תפיסת חזקה של חלק מהחצר, שהוא רכוש משותף, ויש להורות על הסרתו. דמי שימוש ראויים 26. בית משפט קמא קבע פיצוי על דרך האומדנא בהסתמכו על סעיף 31 לחוק המקרקעין, על פיו המשיבה יכולה לעשות בחצר שימוש סביר, כל עוד אינו מונע מייתר דיירי הבית, שימוש דומה. הפיצוי חושב בהתאם למשך הזמן שנמנע מהמערערים שימוש סביר במקרקעין; נקבע כי מערער 1 שהה בדירה רק בסופי השבוע, ולכן הפגיעה בשימוש היתה רק בימי שישי, בעוד שהפיצוי למערער 2 הושפע מכך שהוא שהה מחוץ לדירתו במרבית שעות היום. 27. אינני סבורה שהיה לקבוע את גובה הפיצויי למערערים על פי הערכת הימים בשבוע בהם נמנע בפועל מהמערערים לעשות שימוש בחצר. בית משפט קמא, צדק בקובעו כי השימוש בגן הילדים הוא שימוש ייחודיי המונע שימוש סביר מדיירים אחרים. דעתי היא שהיה להעריך את הפיצוי לפי דיני עשית עושר ולא במשפט ולבחון את "התעשרותה" של המשיבה. בע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5) 297, נקבעה ההבחנה בין הנזק בפועל שנגרם לזוכים לבין התעשרותו של הנתבע כאשר חסך לעצמו דמי שכירות ראויים: "נקבע בפסק הדין, כי עילת התביעה לדמי שימוש ראויים איננה מדיני חוזים אלא מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ועל צדקתה של הלכה זו, שפותחה בפסק-דינו של השופט אור בע"א 290/80 [14] הנ"ל, אין עוד מקום לחלוק. על רקע זה נדחתה טענת השוכרת, בע"א 889/75 [13], שאת דמי השימוש הראויים יש לקבוע על-פי מידת הנזק שגרמה לבעל הבית בעכבה את החזרת המושכר לרשותו בתום התקופה החוזית. הוא הדין בענייננו. אין בכך כלום, שלפי תנאי החוזה עמדו המערערים לשכור את החנות בשכירות מוגנת. אמת המידה לחישוב התעשרותו של המשיב איננה נזקם של המערערים, אלא טובת ההנאה שהפיק המשיב מן השימוש בחנות לצרכיו, תוך הפרת התחייבותו להעמידה לרשות המערערים. שווייה של טובת הנאה זו איננו יכול להימדד אלא על-פי שוויים של דמי השכירות אותם היה המשיב נדרש לשלם, בעבור שכירותה של חנות שכזאת, בתנאי שכירות חוזית בלתי מוגנת" 28. אם כן התעשרותה של המשיבה - חסכון בשכירת החצר לשימוש יחודי היא העומדת להכרעתנו ואין נפקא מינה מהו משך הזמן שבו נמנע מהמערערים בפועל, השימוש בחצר. המומחה מטעם המערערים העריך את דמי השימוש בחצר בסך 2,400 ₪ לחודש (סעיף 42 לפסק הדין). בהתאם לתמצית הרישום במרשם המקרקעין, אותה צרפו המערערים, חלקו של כל אחד מהמערערים במקרקעין הוא 7/178 ולפיכך כל אחד מהמערערים זכאי לקבל סך של 7982 ₪ עבור שבע השנים שנתבע בעדם דמי השימוש. עם זאת, בנסיבות המקרה, וכאשר לא נגרם למערערים חסרון כיס, והמערערים לא טענו וגם לא הוכיחו את חסרונם, מצאתי לנכון להציע לעמיתי להרכב, לפסוק בהתאם לסמכותנו בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, הקובע פטור חלקי מהשבה : "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" בהתחשב בנסיבות ובמשך הזמן בו לא נדרש מהמשיבה לשלם דמי שכירות בעבור המקרקעין, מוצע להעמיד את ההשבה בגין דמי שכירות ראויים על כמחצית דמי השכירות הראויים לפי הערכת המומחה, דהיינו 3,000 ₪ לכל אחד מהמערערים. פיצוי בגין נזק לא ממוני 29. כאמור, בית משפט קמא קבע למערער 2 פיצויים בגין מטרד ועוגמת נפש סכום של 5,000 ₪. מנגד נדחתה תביעתו של המערער 1, מכיוון שהוא לא התגורר בבניין ושדירתו עורפית לגן הילדים. אינני מוצאת לנכון להתערב בקביעה זו, ומוצע לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לסוגיה זו. הוצאות שנפסקו 30. לטענת המערערים, הם הגישו לבית משפט קמא חשבוניות ופירוט בדבר הוצאותיהם שהסתכמו בסך של 39,956 ₪ אך לבסוף נפסקו להם הוצאות כוללות של 5,000 ₪. ההלכה היא כי "בית-המשפט לערעורים יתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הראשונה רק לעתים נדירות, כאשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית, פגם או פסול בשיקול-הדעת" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817). על אף שהוצאותיהם של המערערים היו גבוהות מאלו שנפסקו, בהתאם להלכה הפסוקה, אינני מציעה להתערב בסכום ההוצאות שנפסקו. זאת ועוד: יש אף לקחת בחשבון כי מתוך הסכום של 300,000 ₪ שתבעו, בית משפט קמא פסק להם רק 11,000 ₪. יחד עם זאת, לאחר שהצעתי לקבל את התביעה במובן בו בחינת התעשרותה של המשיבה, נעשתה בהסתמך על חלק מחוות דעת המומחה מטעם המערערים, מוצע לעמיתי להוסיף למערערים סך של 1,000 ₪ לכל אחד עבור הוצאות המומחה. 31. אתייחס עוד, במסגרת דיוני בהוצאות, לטענת המערערים כי הם שלמו אגרת בית משפט בסכום של 7,610 ₪. האגרה שולמה על סכום התביעה - 300,000 ₪. בסופו של יום זכו המערערים רק בסכום של כ-11,000 ₪ בבית משפט קמא, ואילו כאן הוסף להם סכום של 2,000 ₪. אף בשל כך, לא מצאתי להתערב בפסיקת בית משפט קמא באשר להוצאות. לסיכום 32. לו דעתי תתקבל על דעת עמיתי להרכב, מוצע לפסוק כדלקמן: א. הערעור על צו ההריסה יתקבל. יינתן צו למשיבה להרוס את תוספת הבניה בדירתה וכן השבת הקירות החיצוניים למצבם הקודם. ב. הערעור בדבר הסרת המתקנים בחצר והגדר יתקבל חלקית, יינתן צו למשיבה לסילוק המחסן והסרת תוספת הגדר, ככול שאינה מהווה חלק מתוואי גבולות החלקה. ג. הערעור בדבר דמי השימוש הראויים יתקבל חלקית, אם כי התוצאה עבור המשיבה תוותר זהה: במקום 2,000 ₪ שנפסק למערער 1 בבית משפט קמא ו-4,000 ₪ שנפסק לזכות מערער 2, יקבלו כל אחד מהמערערים סך של 3,000 ₪. ד. הערעור בדבר גובה הפיצויים הלא ממוניים יידחה. ה. הערעור בדבר הוצאות שנפסקו בבית משפט קמא התקבל חלקית, על המשיבה להוסיף על הסכום שנפסק בבית משפט קמא סך של 1,000 ש"ח ₪ כולל מע"מ לכל מערער (ובסה"כ 2,000 ₪) וזאת בעבור הוצאות המומחה. ו. המשיבה טענה לראשונה, בישיבה לפנינו, שמכרה את דירתה לצד שלישי וזאת מבלי שהוצג לפני ההרכב הוכחה לכך, ותנאי המכר לא ידועים לנו. מוצע להתיר למערערים, ככול שיחפצו בכך אם יהיו בדעה שהמשיבה לא תוכל למלא אחר הוראתנו לצו הריסה עקב מכירת הדירה, לשוב לבית משפט קמא בנושא זה בלבד, וזאת תוך 60 ימים מהיום, בבקשה לצרף את הקונה ולתת את הצו גם נגדו, זאת בדומה למתווה שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 10308/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' יוסף ספטון, (ניתן ביום 19/1/12) (אם כי שם דובר על צו הריסה מנהלי). "לו תשמע דעתי נקבע כי הערעור מתקבל במובן זה שלא די בטענה שהנכס הועבר לצד שלישי שלא היה צד להליך על מנת לבטל את הצו. תחת זאת, כאשר מועלית טענה זו, יש לצרף את הצד השלישי להליך כדי לשמוע האם בפיו טעמים שיש בהם כדי למנוע את הוצאת הצו. המשמעות הקונקרטית לצדדים בהליך זה הינה שהתיק יוחזר לערכאה הדיונית לשם שמיעתם של רוכשי הדירה, אשר על יסודה יוכרע האם להותיר את צו ההריסה על כנו." ז. מוצע לחייב את המשיבה בהוצאות הערעור בסכום כולל של 10,000 ₪, כאשר נלקח בחשבון גם התנהלותה, כאשר בחרה להודיע על המכירה רק בסוף הדיון לפנינו. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופט דר' עדי זרנקין אני מסכים ע. זרנקין, שופט השופט דר' מנחם רניאל אני מסכים מ. רניאל, שופט לפיכך, הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת ש' שטמר - אב"ד, והוראותינו הן, ככתוב בפרק "הסיכום, סעיף 32, בפסק דינה של השופטת ש' שטמר - אב"ד. קטיניםבתים משותפיםדמי שימוש