עבירה בניגוד לסעיף 338 (8) לחוק העונשין והאוסר טיפול רשלני בתרופות או בחומר רעיל

עבירה בניגוד לסעיף 338 (8) לחוק העונשין והאוסר טיפול רשלני בתרופות או בחומר רעיל המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, בימ"ש השלום הורה על הגשת תסקיר ולאחר ששמע את טענות הצדדים החליט שלא להרשיעו בדין תוך שהוא מקבל את המלצת שירות המבחן ומטיל עליו 250 שעות של"צ. מכאן הערעור שבפנינו. המערערת סבורה כי בימ"ש השלום טעה משלא הרשיע את המשיב שביצע עבירות חמורות. התרופות שמכר המשיב ללא מרשם רופא, עלולות לגרום נזק לבריאות המשתמש ובעניין זה הפנתה לאמור בע"פ 6987/10 רוני בנימין נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 4.10.10). עוד נטען על ידי המערערת שבימ"ש השלום טעה משקבע כי עניינו של המשיב נמנה עם המקרים המיוחדים והחריגים המצדיקים חריגה מהכלל הקובע שיש להרשיע מי שחטא בעבירות ובמיוחד אם מדובר בעבירות חמורות, כשהיא מפנה לפסק הדין שניתן בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל פ"ד נב (3) 337. ההלכה קבעה כי בימ"ש ימנע מלהרשיע נאשם שהודה בביצוע עבירה, רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, דברים שחזר עליהם בימ"ש עליון בע"פ 9262/09 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נח (4) עמ' 869. בע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נגד מדינת ישראל, שם נקבע שהפגיעה: " ... הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב.". החשש לפגיעה בעתידו התעסוקתי של המשיב, הוא חשש ערטילאי ותיאורטי בלבד, לדעת המערערת. המערערת סבורה כי על בית המשפט לבחון תחילה אם סוג העבירות, טיבן והרקע לביצוען; מצדיקים להימנע מהרשעה ובשלב השני להידרש לשאלה האם עצם ההרשעה עלול לפגוע "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו של הנאשם, כפי שנקבע בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נגד ביטון, (ניתן ביום 23.7.09). המערערת תארה את המשיב כבעל תפיסה "המגמישה גבולות" בהתאם לצרכיו ובהתאם לנורמות החברתיות שכללו דפוסי הישרדות והתפתחות בתנאי דלות. המערערת הפנתה לפסיקת בתי המשפט שבה הורשעו הנאשמים בגין עבירות דומות, הגם שכתב האישום הוגש בשיהוי של ארבע שנים. מכל אלה ביקשה המערערת לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בדין. המשיב ביקש לדחות את הערעור. בימ"ש השלום הציב מול עיניו מכלול השיקולים המתבקשים ובחן את עניינו של המשיב, מבלי להתעלם מהשיקולים שבטובת האינטרס הציבורי. לטענת הסנגור יש לתת משקל רב לשיהוי בהגשת כתב האישום. ציין כי העבירה בוצעה בשנת 2008 וכתב האישום הוגש בשנת 2011. הפנה לנסיבותיו האישיות כפי שבא לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן וטען כי הרשעת המשיב עלולה להביא לשלילת רישיונו ולמנוע ממנו לעסוק ברוקחות וזאת כעולה מסעיף 56 לפקודת הרוקחות. לאחר שעיינו בכתב האישום המתוקן, בגזר הדין של בימ"ש השלום, בתסקיר שירות המבחן ושמענו את טענות הצדדים אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה לענין אי הרשעתו של המשיב. ההלכה הקובעת כי הימנעות מהרשעה, תעשה אך ורק במקרים יוצאי דופן, וכפי שנקבע בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (ניתן ביום 23.7.09): "הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב" (שם, בפיסקה 7). ראו גם ע"פ 1042/03, מצרפלס שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 721 (2003); רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.9.06), רע"פ 1867/12 גולן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.3.12) ורע"פ 7720/12 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.11.12) ורע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 1.1.13). בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נאמר כי: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342). כאמור, על בימ"ש לבחון את השאלה האם סוג העבירה וטיבה, על רקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, מאפשרים להימנע מהרשעה. בשלב השני על בימ"ש לבחון האם עצם ההרשעה עלול לפגוע "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו של הנאשם, כאשר בעניין זה יש להתייחס לנזק מוחשי - קונקרטי ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות לפיהן עלול להיגרם לנאשם נזק כלשהו בעתיד - לעניין זה ראו ע"פ 8528/12 אלירן נגד מ"י (ניתן ביום 3.3.13) וע"פ 3829/12 מ"י נגד אלכסנדר (ניתן ביום 17.7.12), ע"פ 2862/12 X נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.1.13) ורע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום31.12.12). במקרה שלפנינו, אין חולק כי העבירות בהן נכשל המשיב, הן עבירות חמורות, קשות, משמעותיות, בעלות פוטנציאל רב לגרימת נזק בריאותי לפרט ולציבור גם יחד. מכירת תרופות מהסוג שמכר המשיב למי שפנה אליו ללא מרשם רופא, מעשה שלא יעשה. המדובר ברוקח שעליו להקפיד בקלה כבחמורה ולספק את התרופות רק למי שמציג מרשם מרופא. התרופות שספק המשיב למי שפנה אליו, עלולות לגרום נזק רפואי למשתמשים בהן, מבלי שהדבר קיבל אישור גורם מוסמך, קרי, רופא, המכיר ויודע את מצבו הבריאותי של מי שנוטל אותן. יודגש כי המציאות מוכיחה, ששימוש לא תקני בויאגרה ובתרופות דומות, כבר הביא לאסונות. המשיב, בקלות ראש, הרשה לעצמו למכור כדורים מסוג זה, מבלי שהרוכש עבר בדיקה רפואית וניתן לו היתר רפואי לרכוש את הכדורים ולהשתמש בהן. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"פ 654/13 אבו בכר נגד מ"י (ניתן ביום 26.2.13) : "חומרתן של העבירות אשר ביצע המבקש, נהירה ובולטת, וברור כי פוטנציאל הפגיעה בציבור אינו מבוטל ובנסיבות מסוימות הוא אף מסכן חיים. דומני, כי הצורך במיגור תופעות מסוכנות מסוג זה, אינו מתיישב עם אי-הרשעה, כפי שאף קבעו הערכאות הקודמות, אשר דנו בעניינו של המבקש". בעניינו של המשיב מתבקש בית המשפט להגן על ערך השמירה על בריאות הציבור כפרט וככלל, ובעיקר סוגיית ההפרה של חובת הרוקח לשמור על בריאות הציבור בדרך של קיום החוק והתנהלות כמתחייב מתפקידו. בנסיבות אלו, אין לומר כי טיב העבירה ונסיבותיה מאפשרים בנסיבות המקרה המסוים שלא להרשיעו. בנוסף, לא נמצא כי עלולה להיגרם למשיב "פגיעה חמורה" בעתידו התעסוקתי, אם יורשע בדין. המשיב רק הביע חשש בפני שירות המבחן "שמא הרשעתו בדין תמנע ממנו לעסוק במקצועו". שירות המבחן ציין כי "להרשעתו בדין עלולות להיות השלכות על עתידו בתחום המקצועי וכבעל עסק" ולכן המליץ שירות המבחן לשקול אפשרות של "סיום ההליך באי הרשעתו בדין". אשר לטענה כי קיים חשש שעתידו התעסוקתי ייפגע, הרי שמדובר בחשש עתידי, שהוא בשלב זה לא יותר מאשר חשש תיאורטי. לפיכך, לא מתקיים המבחן הנוגע לחשש כי ההרשעה תגרום ל"פגיעה חמורה" במשיב. לא נעלם מעיננו השיהוי בהגשת כתב האישום, האמור בתסקיר שירות המבחן והמלצתו, נסיבותיו האישיות של המשיב וההשפעה של ההרשעה על תיפקודו כרוקח, יחד עם זאת, אין להתעלם גם כן, מחומרת המעשים והסכנה שנשקפה למי שנטל תרופות ללא מרשם. לכן לא נראה לנו כי השיהוי בפני עצמו יכול לשאת על שכמו את משקל ההימנעות מהרשעה במקרה הנוכחי. מעבר לנדרש, ראוי לציין, כי הרשעת המשיב אינה מחייבת נקיטת סנקציה נגדו, בהתאם לסעיף 56 לפקודת הרוקחים, אשר מעניקה לשר הבריאות סמכות שבשיקול דעת, להפעיל אמצעים שונים, או להימנע מכך, בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולחומרתו. סוף דבר, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את המשיב בעבירות המיוחסות לו. כפועל יוצא, מהמסקנה הנ"ל, הדיון יוחזר לבימ"ש קמא על מנת שתעמוד לצדדים ההזדמנות להביא ראיות לעונש ולטעון בעניין זה ובדרך זו לא תפגע זכותם לערער על גזר הדין. בימ"ש קמא מתבקש לזמן את הצדדים לדיון שיקבע מוקדם ככל שניתן ובהתאם ליומנו. עותק מפסק הדין ישלח לשירות המבחן. כמאל סעב, שופט השופט עודד גרשון (אב"ד): אני מסכים. עודד גרשון, שופט (אב"ד) השופטת תמר נתנאל-שרון: אני מסכימה תמר נתנאל-שרון, שופטת אשר על כן הוחלט פה אחד, לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב ולהחזיר את הדיון בעניינו לבית המשפט קמא, כאמור בחוות דעתו של השופט כמאל סעב. חוק העונשיןמשפט פלילי