בית המשפט דחה את תביעת המערערים לדמי שימוש ראויים בשל מיצוי העילה, ובהעדר היתר לפיצול סעדים. 2. העובדות בתיק זה אינן שנויות במחלוקת. אין חולק שאמם המנוחה של המשיבים רכשה מהמערערים לפני כ-35 שנה, ביום 31.10.71, דירה ברח' שמעון התרסי 45 - 47 בתל אביב, הידועה כתת חלקה 10 בחלקה 1327 בגוש 6212 (להלן: "הדירה"), וכן שטח המיועד לחניה (להלן: "החניה"). 3. בשל סכסוך לגבי החניה, הגישו המערערים ביום 27.9.11 תביעה בסד"מ לסילוק ידם של המשיבים מהחניה שבמחלוקת, כשלטענתם החנייה בה עשו שימוש המערערים אינה החנייה המוצמדת לדירה. בקשת הרשות להגן שהגישו המשיבים נדחתה, וכתוצאה מכך ניתן פסק דין המורה למשיבים לסלק ידם מיידית מהחניה, שכן נקבע שאין למשיבים זכויות בחניה זו. ערעור שהוגש על פסק הדין על ידי המשיבים נמחק, ובכך הפך פסק הדין של הפינוי לחלוט. 4. והנה, ביום 7.11.12 שבו ועתרו המערערים לבית המשפט בתביעה חדשה נגד המשיבים בקשר לחניה, במסגרתה עתרו לחייב את המשיבים לשלם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שנעשה ללא רשות בחניה במשך שבע שנים, עד מועד הגשת התביעה. תביעה זו נדחתה, כאמור, על ידי בית משפט קמא, בהעדר היתר לפיצול סעדים במסגרת התביעה הקודמת לפינוי, ומכאן הערעור. 5. טוענים המערערים כי שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי בהעדר היתר לפיצול סעדים הם מיצו את עילת התביעה, שכן לטענתם מדובר בעילה שונה. לטענתם משהמחלוקת הקודמת היתה מחלוקת לגבי הזכויות בחניה, הרי שעתה לאחר שנקבע בפסק דין חלוט שלמשיבים לא היו זכויות בחניה, הם זכאים לתבוע דמי שימוש ראויים בעילה שונה - עילה של עשיית עושר. מנגד טוענים המשיבים כי לאור העקרונות של מעשה בית דין ופיצול סעדים, צדק בית משפט קמא בדחותו על הסף את התביעה, שכן מרגע שהפך פסק הדין הקודם לחלוט הם מיצו את עילת תביעתם, ולכן דין הערעור להידחות. המתווה הנורמטיבי 6. תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה...", "(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". תקנה 45 לתקנות קובעת כי תובע שלא עתר לכל הסעדים הנובעים מאותה עילת תביעה במסגרת תובענה אחת - "לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו", דהיינו, עליו לעתור לקבלת היתר לפיצול סעדים מבית המשפט [א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) (להלן: "גורן"), בעמ' 110, 126]. 7. ברקע לכללים אלו עומד עקרון סופיות הדיון, שהוא אחד העקרונות היסודיים בשיטת המשפט, ונועד להבטיח שיהא סוף להתדיינות המשפטית ככל שמדובר באותן עובדות ובאותה עילה, ושתהא נקודה בה יכול בעל דין נתבע להניח שאינו חשוף לתביעות נוספות. כפי שציין הנשיא (בדימ') א' ברק: "לכל התדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהידרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית" (ע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 לפסק הדין ( 27.11.2006)). כפי שנקבע לא אחת, עקרון סופיות הדיון "נשען על שורה של אינטרסים ציבוריים. העיקרון מאפשר תחימה של ההליך המשפטי; הוא מסייע בהבהרת המצב המשפטי; הוא מונע הטרדה של בעל דין באותה סוגיה וכפל התדיינויות, והוא מבטיח פעולה תקינה של המערכת השיפוטית" (בג"ץ 9060/08 יאסין נ' שר הביטחון, פיסקה 7 להחלטה ( 7.5.2012)) (ראו גם גורן, עמ' 126 - 127). 8. בבואנו לבחון האם זקוק תובע לקבלת היתר לפיצול סעדים כדי לשוב ולתבוע באותו עניין יש לבדוק אם מדובר באותה עילה, שכן כלל סופיות הדיון חל על מיצוי אותה עילה. ככל שמדובר בעילה שונה, הגם שלכאורה לגבי אותה סוגיה - לא נדרש היתר לפיצול סעדים. בע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נגד אלון לידאי (להלן: "פס"ד לידאי") היטיב ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט טירקל להגדיר העניין וכך ציין: "רשות לפצל סעדים נדרשת במקרה שבו זכאי תובע לסעדים אחדים בשל עילה אחת" להבדיל ממקרה בו לא מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה שונות. 9. ומן הכלל אל הפרט. כפי שטוענים המערערים, בענייננו, למעשה לא מדובר במקרה של מספר סעדים הנובעים מעילת תביעה אחת - שאז נדרש היתר לפיצול סעדים, כי אם במקרה של שתי עילות תביעה נפרדות: עילת התביעה הקניינית של העדר בעלות או רשות להחזיק בחניה ולעשות בה שימוש, היא שעמדה בבסיס תביעת הפינוי, כאשר כל עוד לא הייתה הכרעה לגבי הזכויות בחניה, לא נולדה כלל העילה של עשיית עושר ולא במשפט, המאפשרת לתבוע סעד של דמי שימוש ראויים בכל התקופה שהמחזיק לא היה זכאי להחזיק בנכס. העילה של עשיית עושר ולא במשפט, העומדת בסיס התביעה לדמי שימוש ראויים - הינה כאמור עילה שהתגבשה למעשה רק לאחר מתן פסק הדין לפינוי, שכן קודם לכן הזכות להחזיק בחניה הייתה שנויה במחלוקת. אין המקרה דומה למצב של משכיר נכס, שאין מחלוקת שהוא הבעלים ובעל הזכויות להשכיר את הנכס, שמגיש תביעת פינוי נגד שוכר או פולש, שאז מדובר בעילה אחת ושני סעדים הנובעים ממנה, האחד פינוי, והשני דמי שימוש או דמי שכירות, שאז יש צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים שכן מדובר בשני סעדים הנובעים מעילה אחת. ראה בהקשר זה גם ספרו של גורן, בעמ' 127 - 128, ובעמ' 130 - 131. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בפס"ד לידאי: "...בפרשה שלפנינו לא מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה נפרדות: האחת, הרשות שניתנה למבקשים להתגורר בנכס בוטלה ולפיכך עליהם לפנותו; השנייה, זכותו של המשיב לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקתם של המבקשים בנכס מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. יודגש כי העילה האחרונה, המבוססת על פסק הדין לסילוק יד, טרם התגבשה בעת הגשת התביעה, והרי המבקשים טרם פינו את הנכס...". 10. לאור כל האמור במקרה דנן כל עוד לא הוכרעה שאלת הזכויות הקניניות בחניה, לא ניתן היה לתבוע בעילה של עשיית עושר, ומשמדובר בשתי עילות להבדיל משני סעדים, לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף בהעדר היתר לפיצול סעדים. כך גם לא היה מקום לאבחן מקרה זה מהמקרה שנדון בפס"ד לידאי שכן ההלכה אחת היא ואין חשיבות לכך שההחלטה שם ניתנה על רקע של בקשה לפיצול סעדים. סוף דבר 11. לאור האמור, דין הערעור להתקבל. התיק יוחזר לבית משפט קמא שידון בתביעה לגופו של עניין. הנני מחייבת את המשיבים לשלם למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. הפיקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם, באמצעות בא כוחם. פיצול סעדיםדמי שימוש