סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כך: (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסיעפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה בו או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) ... (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. כן קובע חוק הערר, כי ערר על החלטת מנהל הארנונה יוגש לוועדת הערר (סעיף 6(א)), וכי על החלטת ועדת הערר קיימת זכות ערעור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב)). השאלה מתי יתיר בית המשפט לבעל דין שחוייב בתשלום ארנונה, ולא הגיש השגה, להעלות טענה לפי סעיף 3 לחוק הערר, נדונה בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002) (להלן - עניין ט.ט. טכנולוגיה), שם קבע בית המשפט העליון כך: "בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים... לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. ... שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות". בעע"מ 2611/08 בנימין נ' עירית תל-אביב (פורסם במאגרים, 5.5.10) עמדה כב' השופטת ארבל על כך שבעניין ט.ט. טכנולוגיה הנזכר, לא נעשתה אבחנה לעניין תחולתו של סעיף 3(ג) לחוק הערר - המעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר העלאת טענת "איני מחזיק בנכס" גם כאשר לא הוגשה השגה במועד - ביחס לסעיפיו הקטנים של סעיף 3(א) לחוק הערר. הפסיקה בעניין ט.ט. טכנולוגיה איפשרה לבית המשפט להתיר העלאת טענות לפי סעיף 3(א) לחוק הערר, למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, אך זאת במקרים חריגים בלבד. אולם, כך סברה כב' השופטת ארבל, שיקול הדעת לגבי טענת "איני מחזיק בנכס" אמור להיות רחב יותר, כפי שקבע המחוקק בסעיף 3(ג) לחוק הערר. לכך קיים טעם ענייני, והוא כי טענה זו כופרת בעצם החיוב, להבדיל מבגובהו, ובמצב זה מצא המחוקק לאפשר יתר גמישות. כב' השופט ריבלין חלק על עמדה זו ומצא, כי לפי לשון החוק בית המשפט אינו רשאי להתיר להעלות בפניו טענות לפי סעיף 3 לחוק הערר, למעט טענת "איני מחזיק בנכס", "וגם בעניין זה, ראוי לו לשיקול-הדעת של בית-המשפט שיצמצם עצמו למקרים חריגים ועקרוניים בלבד". כב' השופט רובינשטיין לא צירף את עמדתו לאחד מן השופטים שנחלקו, אלא ציין כי במחלוקת שנפלה יש כדי להצביע על הצורך בתיקון דיני הארנונה ופישוטם (פסקה כ"ט לפסק דינו). הגדרת המקרים שבהם יתיר בית המשפט להעלות טענת "איני מחזיק בנכס" נותרה אפוא ללא מענה ברור בפסיקת בית המשפט העליון. עניין זה נדון גם בפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט זילברטל) בבר"ע 631/05 כדורי אחזקות והשכרה בע"מ נ' עיריית ירושלים (פורסם במאגרים, 16.5.05). באותו מקרה צויין, כי עוד לפני הוספת סעיף 3(ג) לחוק הערר בשנת 1994 - כאשר הטוען טענה מן הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר אמור היה לעשות כן רק בפני מנהל הארנונה - לא חסמה פסיקת בית המשפט העליון כליל את האפשרות להעלות טענות אלה בבית המשפט, אלא ייחדה אפשרות זו לנושאים "בעלי חשיבות עקרונית" (וראו את הפסיקה המובאת שם). כב' השופט זילברטל ציין, כי ניתן היה לטעון כי משהוסף סעיף 3(ג) לחוק הערר צומצמה האפשרות להביא בפני בית המשפט את הטענות שניתן לטעון בגדר השגה, רק לטענת "אינני מחזיק" בלבד (למעשה, זוהי עמדתו של כב' השופט ריבלין בעע"מ 2611/08 הנזכר). אולם, משלא קבע כך בית המשפט העליון בעניין ט.ט. טכנולוגיה, ומשחזר על הלכות קודמות, שאיפשרו טיעון בבית המשפט בנושאים שבסעיף 3 לחוק הערר, במגבלות שפורטו, יש לראות בטענת "איני מחזיק בנכס" טענה בעלת מעמד מיוחד. לפיכך, אין ליישם ביחס אליה את הכלל המתיר להעלות רק טענות עקרוניות או בעלות חשיבות כללית במלוא חומרתו, ש"אם לא תאמר כך, כי אז לא תהיה נפקות להוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר, במיוחד לרקע הפסיקה שפורטה לעיל". כן הוסיף כב' השופט זילברטל, כך: "אינני רואה מצבים רבים בהם עשויה טענת "אינני מחזיק" להיות בעלת חשיבות עקרונית או כללית, ואם נייחד את האפשרות להעלותה בבית המשפט רק למקרים הנ"ל, כמעט שלא תבוא לידי ביטוי כוונת המחוקק לפתוח פתח רחב יותר לטענה האמורה". בנסיבות המקרה שבפניי סבורה אני כי דין הערעור להתקבל, הן לפי עמדתם כב' השופטים ארבל וזילברטל, כמו גם בהתאם להלכה שנקבעה בעניין ט.ט. טכנולוגיה, אשר עליה אין חולק, המביאה בחשבון את מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ואת מידת הפגיעה שתגרם לו מחסימת דרכו לערכאות. להלן יפורטו הדברים. אשר למודעותה של המערערת להליכי ההשגה - על פי האמור בתצהירה של המערערת, כפי שצורף להתנגדות, נודע לה אודות החוב נשוא הליך זה ביום 14.3.13, בעת שבוצעו בירורים לצורך הגשת ערעור על פסק הדין המתייחס לחיובה בארנונה בתקופה מוקדמת. המועד הנזכר בסעיף 26 לסיכומים (12.3.12) אינו מצויין בתצהירי המערערת, בכתבי בי-דין קודמים, או בהחלטת בית משפט קמא (שם מצויין יום 12.3.13 כמועד שבו נודע למערערת על קיומו של ההליך), ועל כן נראה כי מקורו בטעות סופר. בתצהירה של המערערת, שעליו לא נחקרה, היא מציינת כי היא לא קיבלה כל התראה על קיומו של חוב וכי הופתעה מעצם קיומו, הואיל והוא מתייחס לתקופה שלאחר מועד כניסת בעלה למאסר. לא ראיתי כי העירייה, מצדה, הביאה נתונים לפיהם המערערת קיבלה הודעה על חיוב בארנונה לגבי הנכס, באופן שהייתה יכולה לפנות בהשגה עוד לפני התביעה. אישור המסירה היחיד שהוצג מתייחס, ככל הנראה, למסירת כתב התביעה (שכן מצויין בו שם עוה"ד המייצג את העירייה בהליכים אלה), וגם הוא אינו מעיד על מסירה לידי המערערת, אלא על מסירה לקרוב משפחה, המוכחשת על-ידי המערערת. לפיכך, משהוגשה תביעה מבלי שקודם לכך היתה מודעת המערערת לקיומו של חוב ארנונה בגין התקופה הרלוונטית, יש לאפשר לה להתגונן כנגד התביעה בטענת "אינני מחזיק בנכס". אשר למידת הפגיעה ולעיוות הדין שייגרמו למערערת - לנוכח עמדת העירייה בסיכומיה, כי המערערת איחרה את המועד להגשת השגה או עתירה מינהלית, נראה כי אין טעם מעשי בהפנייתה לאפיק המינהלי. עמדת העירייה באה לאחר שניתנה למבקשת ארכה להגשת התנגדותה, ויש בה כדי ללמד על כי הלכה למעשה טענותיה של המערערת לא יישמעו במסגרת השגה. סגירת דלתות בית המשפט בפני המערערת במצב זה, מונעת את בחינת טענותיה לגופן, אף שעל פני הדברים נראה כי אינן חסרות סיכוי: גרסתה של המערערת שלא היא הפעילה את העסק שפעל בנכס, אלא כי הנכס הוחזק על-ידי בעלה, שנכנס למאסר בשל אלימות שנקט כלפיה וכלפי ילדיה, ניתנת לבירור עובדתי לא מורכב, ומתיישבת, לכאורה, עם דבריה כי היא עובדת במשרה מלאה בבית החולים סנט ג'ון. גם טענות המערערת בדבר פגמים שנפלו בהתנהלות העירייה עת נרשם הנכס על שמה בשנית ביום 1.7.09, לפי דרישת בעל הנכס ומבלי שהודע לה על כך, הן טענות שיש לבררן, ובשלב זה לא ניתן לומר כי הן חסרות כל סיכוי. ועוד: טענות ההגנה של המערערת אינן טענות טכניות או מקצועיות הכרוכות במדידות, בבירור עובדתי באשר לשימוש שנעשה בנכס או באשר לקביעת האזור שבו הוא מצוי. מדובר בטענות עובדתיות ומשפטיות, שהכלים לבירורן מצויים בידי בית המשפט ושאינן דורשות מומחיות מינהלית מיוחדת. במצב זה, מידת הפגיעה הנגרמת כתוצאה מחסימת דרכה של המערערת מלטעון את טענות ההגנה שלה היא רבה ביותר, עד כדי גרימת עיוות דין. על יסוד כל האמור, דין הערעור להתקבל, והחלטת בית המשפט הדוחה את ההתנגדות - מבוטלת. ניתנת למערערת הרשות להתגונן בטענותיה, ויראו את התצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדותה ככתב הגנתה. העירייה תישא בהוצאות המערערת באמצעות הלשכה לסיוע משפטי בסך 5,000 ₪. העירבון יושב לידי מפקידו. רשויות מקומיותחוק הרשויות המקומיותארנונהערר