דחיית הבקשה שהוגשה ע"י המבקש להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 6.5.07 וכן הורה על דחיית הבקשה לביטולו של פסק הדין (להלן: "ההחלטה"). רקע: המבקש, עו"ד במקצועו, ייצג את המשיבים בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 501/06, בפני כב' השופט י' כהן, בתביעה שהוגשה כנגד אחרים ושעניינה במקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 13379 מאדמות כפר עראבה (להלן: "המקרקעין"). בתמורה לשירותי הייצוג שניתנו ע"י המבקש, במסגרת ההליך האמור, החתים המבקש ביום 9.7.2006 את המשיבים על כתב התחייבות וייפויי כוח בלתי חוזרים, לפיהם הוא זכאי ל-1,000 מ"ר מהמקרקעין הנ"ל בגין שכר טרחה (להלן: "כתב ההתחייבות" ו"ייפויי הכוח"). ביום 15.11.06 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ג' טנוס) תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 1097/06) במסגרתה עתרו כי בית המשפט יצהיר שכתב ההתחייבות וייפויי הכוח בטלים, וכי אין למבקש זכות לקבל את שכר טרחתו באופן שיקבל 1,000 מ"ר מהמקרקעין שבבעלותם, מאחר שהחתימה נעשתה תוך כדי אילוץ ובניגוד לסעיף 9 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, האוסר על תשלום שכ"ט עו"ד שלא בכסף. בד בבד, הוגשה ע"י המשיבים בקשה לצו מניעה זמני וביום 5.11.06 ניתן צו כנגד המבקש. ביום 25.4.07 הוגש הסכם פשרה בתיק ה"פ 1097/06 האמור בו ביקשו הצדדים מבית המשפט להצהיר כי כתב ההתחייבות וייפויי הכוח בטלים, וכי בתמורה לייצוג המשפטי שניתן ע"י המבקש בהליך בבית המשפט המחוזי, ישלמו המשיבים למבקש שכ"ט בסך של 10,000 ₪ כולל מע"מ (להלן: "הסכם הפשרה"). לאחר שהתקבלה הודעת הבהרה מטעם שני הצדדים, בנוגע לתוכן הסכם הפשרה, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ביום 6.5.2007 ע"י כב' השופטת ג' טנוס (להלן: "פסק הדין"). ביום 20.5.12 הוגשה בקשה בבית משפט קמא לביטול פסק הדין, האמור, ומתן ארכה להגשת בקשה לביטולו. ביום 9.6.13 ניתנה ההחלטה, מושא בקשת רשות הערעור, הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין ואת הבקשה להארכת מועד להגשתה; כמו כן, הושתו על המבקש במסגרת ההחלטה הוצאות בסך של 4,000 ₪. על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי. השתלשלות ההליכים שבין הצדדים בקצירת האומר: ביום 20.5.12, בחלוף 5 שנים, הגיש המבקש, כאמור, בבית משפט השלום בעכו (בה"פ 1097/06) בקשה לביטול פסק הדין שניתן במסגרתו, שאישר הסכם פשרה בין הצדדים, בצד בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה. במסגרת הבקשות טען המבקש כי הסכם הפשרה, שהוגש לבית המשפט, לא נחתם על ידו, וכי החתימה המופיעה על ההסכם מזויפת. המבקש הוסיף וטען, כי לא הומצאו לו בעבר כתבי בי-דין ואף לא פסק הדין בתיק דנן, וכי לראשונה ידע אודות פסק הדין רק ביום 7.5.12 לאחר שפנה למשרדו של עו"ד אפרים ארנון על מנת שייצגו בהליכים אחרים, או אז התגלה לעו"ד ארנון קיומו של פסק הדין. במסגרת ההליך בבית משפט קמא התנגדו המשיבים לבקשה וטענו כי הסכם הפשרה נחתם ע"י המבקש, בנוכחותו של העד מר חליל ח'טיב, וכי מר חליל ח'טיב אף דאג מאוחר יותר להעביר למבקש סך של 35,000$ עבור שכ"ט, כשהם מדגישים כי בהסכם הפשרה צוין, לבקשת המבקש, סכום נמוך יותר. עוד צירפו המשיבים את תצהירו של מר ג'מאל סייד אחמד אשר הצהיר כי המבקש הודה בפניו כי חתם על הסכם הפשרה. המשיבים הוסיפו וטענו, כי חרף הסכם הפשרה, המבקש רשם הערת אזהרה על זכויות המשיבה 1 במקרקעין שבמחלוקת, לטובת מר איהאב קראקרה, אשר רכש, לטענתו, זכויות במקרקעין מהמבקש בהתבסס על אותו ייפוי כוח. בעקבות כך הגישו המשיבים, בשעתו, תלונה במשטרה בטענה לזיוף ולמרמה וכן הגישו תובענה לבית משפט השלום בעכו בת"א 2790/07, אשר נדונה בפני כב' השופט ז' סאלח שם עתרו לביטול העסקה במקרקעין ומתן פסק דין המצהיר כי ייפוי הכוח בעניינה של המשיבה 1, בטל. המשיבים מציינים כי ביום 2.9.2009 ניתן פסק דין ע"י כב' השופט ז' סאלח, בהסכמת הצדדים, בו נקבע כי הסכם המכר, וכן ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם בין המשיבים למבקש, בנוגע לקרקע בשטח 1,000 מ"ר מהמקרקעין, בטלים, וכי אין למבקש כל זכויות במקרקעין הללו. פסק הדין ניתן לאחר שהמבקש הצהיר לפרוטוקול במסגרת ישיבת ההוכחות כי הוא מסכים לקבלת התובענה נגדו. בנוסף, מציינים המשיבים כי לאחר מתן פסק הדין ע"י השופט ז' סאלח הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 44759-02-10) שנדונה בפני כב' השופטת ת' שרון נתנאל, במסגרתה אוזכר פסק הדין האמור שנתן תוקף להסכם הפשרה. המשיבים טענו שם כי יש לדחות את טענות המבקש כי לא ידע על פסק הדין מיום 6.5.07 וכי לא חתם קודם למתן פסק הדין על הסכם הפשרה, וזאת נוכח העובדה שפסק הדין אוזכר במספר כתבי בי-דין בהתדיינויות שונות בין הצדדים, ועל כן המבקש מנוע לטעון כי לא ידע עליו. המבקש מצידו טען כי העובדה שפסק הדין, שנתן תוקף להסכם הפשרה צורף בעבר להליך אחר, אינו יכול להוות המצאה כדין, וכי המבקש לא הבחין בו עקב מצבו הבריאותי באותה עת, בעקבות פציעתו בתאונת דרכים קשה. בסופו של יום ההליך בבית המשפט המחוזי נמחק מחוסר מעש. יצוין, כי המבקש בין לבין הגיש הליך נוסף כנגד המשיבים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 11608-08-12) בו עתר לסעד הצהרתי בדבר זכויותיו במקרקעין המשיבים וכן לסעד כספי, אך תביעתו נדחתה על הסף ע"י כב' השופטת ת' שרון נתנאל ביום 29.9.13. טענות הצדדים: במסגרת בקשת רשות הערעור טען המבקש טענות רבות ובאריכות, ולהלן טענותיו העיקריות אשר יפורטו בתמצית; המבקש טוען כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי ניתן ללמוד מההליך שהתנהל בפני כב' השופט ז' סאלח כי המבקש ידע על פסק הדין מיום 6.5.07 וכי הוא זה שחתם על הסכם הפשרה, בנסיבות בהן בית משפט קמא הגיע למסקנה זו רק מקריאת כתבי בי-דין ותצהירים שהוגשו בפני כב' השופט ז' סאלח, מבלי ששמע את העדים או את עדות המבקש. עוד טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא עת קבע בהחלטתו כי סוכם ששכ"ט של המבקש יעמוד על סך של 35,000$ בלבד, בנסיבות בהן התגלו סתירות מהותיות בין התצהירים שהגישו עדי המשיבים לבין עדותם בבית משפט קמא, ולפיכך לא היה בסיס עובדתי למסקנה זו. המבקש מוסיף וטוען, כי בית משפט קמא התעלם מהמסמכים שצורפו לבקשה לביטול פסק הדין, ביניהם כתב התחייבות בלתי חוזרת של המשיבים לתשלום שכ"ט השווה לדונם מאדמות המשיבים בכפר עראבה, וכן התעלם מעדותו של העד חוסין ח'טיב אשר העיד ביום 29.11.12, כי המשיבים חתמו על הסכם פשרה לפיו מגיע למבקש שכ"ט השווה לדונם קרקע. לטענת המבקש שגה בית משפט קמא כשקבע כי המבקש התייחס בתביעתו בבית המשפט המחוזי (ת"א 44759-02-10) לפסק הדין מיום 6.5.07 שכן עיון בעותק מכתב התביעה מוכיח כי המבקש לא התייחס כלל לפסק הדין מיום 6.5.07 או להסכם הפשרה מיום 25.4.07, אלא התייחס להסכם הפשרה שהושג בין המשיבים לבין קרובי משפחתם בתביעה בה ייצג את המשיבים בת"א 501/06 בבית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי העובדה שמבקש אישר כי קיבל מהמשיבים באמצעות מר חליל ח'טיב סך של 35,000$, יש בה כדי להוכיח כי חתם על הסכם הפשרה או כי יש בעובדה זו כדי לסתור את טענתו כי לא ידע על קיומו של פסק הדין מיום 6.5.07 או כי חתם על הסכם הפשרה. לטענת המבקש הוא לא חתם בפני מר חליל ח'טיב ומר ג'מאל סייד אחמד על מסמך כלשהו וחתימתו על גבי הסכם הפשרה זויפה ע"י המשיבים או מי מטעמם, אשר להם אינטרס ממשי להגיע להסכם פשרה, ובכך לגרום לביטול ההתחייבות לתשלום שכ"ט של המבקש, וכן ביטול ייפויי הכוח הבלתי חוזר שניתן לו. המבקש טוען, כי בית משפט קמא שגה כשהניח הנחה מוטעית לפיה כבר עם הגשת התביעה בהליך בפני כב' השופט ז' סאלח, ידע המבקש על קיומם של פסק הדין והסכם הפשרה מבלי שהמשיבים הוכיחו כי המבקש ידע אודות פסק הדין, שעה שלא הוכח כי פסק הדין נמסר לו באמצעות אישור מסירה המאשר כי המבקש קיבל עותק מפסק הדין לידיו. עוד טוען המבקש, כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המבקש ידע על פסק הדין, בנסיבות בהן פסק הדין צורף להליך אחר שהתנהל בין הצדדים. לטענתו, פסק הדין לא הומצא לו כדין, וטעה בית משפט קמא כשדחה את טענתו כי לא הבחין בפסק הדין בעקבות פציעתו בתאונת דרכים קשה. לאור כל האמור, טוען המבקש כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהורות על ביטולה של ההחלטה מיום 9.6.13. המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי פסק הדין הובא לידיעת המבקש ע"י מזכירות בית המשפט סמוך לאחר נתינתו, והומצא לידיו לאחר מכן במספר הזדמנויות, בין היתר כמסמך מרכזי בהליך שהתנהל בפני כב' השופט ז' סלאח (ת"א 2790/07), וזאת בצד אזכור אותו פסק הדין על ידי המבקש הן בכתב ההגנה והן בתצהיר העדות הראשית מטעמו. עוד טוענים המשיבים כי המבקש מנסה באמצעות ריבוי הליכים להכריח אותם לשלם לו כספים שאינם מגיעים לו, שעה שאינו מזכיר בבקשת רשות הערעור כי מתנהל נגדו הליך פש"ר וכי ניתן נגדו צו כינוס נכסים, על כן, ייאלצו המשיבים להגיש תביעת חוב כדי שיוכלו לקבל לידם את ההוצאות שנפסקו להם במסגרת החלטת בית משפט קמא. המשיבים מציינים בתמיכה לטענותיהם גם את פסק הדין שניתן ביום 29.9.13 בת"א 11608-08-12 ע"י כב' השופטת ת' שרון נתנאל, שקבע כי המשיב הסכים במסגרת ת"א 2790/07 בפני כב' השופט ז' סאלח לביטול עסקת המכר וייפויי הכוח, במתן פסק דין הצהרתי לפיו אין לו כל זכויות במקרקעין. לפיכך, נקבע בפסק הדין הנ"ל כי אין הוא יכול לטעון לזכויות במקרקעין מכוח ההתחייבות לתשלום שכר טרחה וכי אם רצה לטעון שההתחייבות נותרה על כנה, היה עליו להעלות טענה זו במסגרת ה"פ 1097/06 האמורה או במסגרת ת"א 2790/07 האמור, ומשלא עשה כן הוא מושתק מלטעון כן בהליך זה מכוח הכלל של מעשה בית דין, השתק עילה וחובת תום הלב. על כן, טוענים המשיבים כי פסק הדין בת"א 2790/07 המצהיר כי אין למבקש כל זכויות במקרקעין מהווה מעשה בית דין ומשתיק את המבקש מלהעלות טענות גם בנוגע למסמכים שנידונו בה"פ 1097/06. בנוסף, טוענים המשיבים כי אין בביטול פסק הדין להועיל למבקש לאור קביעת בית משפט קמא, כי כב' השופט ז' סאלח כבר הורה בהליך שהתקיים בפניו על ביטול ייפויי הכוח וכתב ההתחייבות ומשכך, אין מקום לפתוח את הדיון בנוגע למסמכים אלו שוב. עוד טוענים המשיבים כי בית משפט קמא עיין בבקשת המבקש ובתגובת המשיבים המגובה בתצהיריהם וכן בתצהיר של מר ח'ליל ח'טיב, שהעיד בפני בית משפט קמא כי המבקש חתם על הסכם הפשרה, ורק לאחר שנשמעו העדים קבע כי יש לקבל את גרסת המשיבים והעד מטעמם, ולקבוע כי המבקש אכן חתם על הסכם הפשרה; על כן, אין להתערב בקביעות אלו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי טענת המבקש כי חתימתו זויפה על גבי הסכם הפשרה אין לה אחיזה במציאות, לאור עדותו של מר ח'טיב, שהיה עד במעמד החתימה ולאור העובדה שהמבקש בחר שלא להגיש תלונה במשטרה, על אף שטען כי חתימתו זויפה. לטענת המשיבים אין זה מתקבל על הדעת כי פסק הדין לא הגיע לידי המבקש במיוחד בהיותו עורך דין, והטענה כי פסק הדין התגלה לפתע עם מסירת מסמכים שונים לידי ב"כ עו"ד ארנון תמוהה, ויש לדחותה. עוד טוענים המשיבים כי קביעות עובדתיות ומסקנות של בית משפט קמא בהחלטה מיום 9.6.13 התקבלו לאחר שמיעת עדים והתרשמות מהם, ועל כן בית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות אלו של הערכאה הדיונית, במיוחד בקביעת בית משפט קמא לפיה המבקש ידע על קיומו של פסק הדין כבר משנת 2007. לאור כל האמור, טוענים המשיבים כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא הן בקביעותיו העובדתיות והן במסקנותיו, ולאור השיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין וניצולו לרעה את הליכי בית המשפט, יש להורות על דחיית בקשת רשות הערעור. הפן הנורמטיבי: סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"), אשר דן בסוגית מתן רשות ערעור על החלטה אחרת קובע, כהאי לישנא: "החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מלשון הסעיף נלמד כי לשם מתן רשות ערעור על החלטה אחרת מוטל על המבקש להצביע על עילה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בהחלטה מעין זו, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסיפא של סעיף 52(ב) הנ"ל. הפסיקה קבעה כי ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה בשאלת נכונותה של ההחלטה (רע"א 7682/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אלוש מיום 25.6.2007). על רקע הדברים האמורים אבחן את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שהוגשה מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי רשות שניתנה, ובאלה הנתונים לדידי, כפי שאבהיר להלן, יש מקום לדחות בסופו של יום את הערעור שהוגש על החלטת בית משפט קמא מיום 9.6.13. עיקר טענות המבקש בערעור מתמקדות בטענה כי מעולם לא חתם על הסכם הפשרה, כי חתימתו זויפה, וכי פסק הדין, שאישר את הסכם הפשרה, לא הומצא לו ולא הובא לידיעתו, על כן שגה בית משפט קמא כשדחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכן דחה את הבקשה לביטול פסק הדין. על אף היריעה הרחבה וריבוי טענות המבקש, לא שוכנעתי כי יש להתערב בהחלטת בית משפט קמא, שכן לא מתקיימות בענייננו העילות שנקבעו בפסיקה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, כטענת המבקש, בין ביטול מחובת הצדק ובין ביטול לפי שיקול הדעת של בית המשפט (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון מיום 27.2.2001). ככל שהדברים נוגעים לביטול פסק דין מחובת הצדק סבורני, כי לא התקיימו התנאים לעילה זו. בפסיקה נקבע כי העילה לביטול מחובת הצדק מתייחסת למצבים שבהם נפל פגם דיוני בהליך היורד לשורשו, כאשר לרוב מדובר בפגם בהמצאה או פגם אחר שפגע ביכולת של צד להליך להשמיע את טענותיו (רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ מיום 29.10.2000). בענייננו, גם לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק את ביטולו של פסק הדין וסבורני, כי אין להתערב בקביעת בית משפט קמא אשר קבע כי המבקש חתם על הסכם הפשרה, וזאת חרף טענותיו לזיוף חתימתו. בעניין זה אפנה לעדות מר ח'טיב, עדות שבית משפט קמא קיבל כמהימנה, לאחר שהתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי וקבע כי גרסתו של מר ח'טיב, לפיה נכח במעמד בו חתם המבקש על הסכם הפשרה, לא נסתרה, ובכך לא מצאתי להתערב. בנוסף, אומר כי לשיטתי יש לקבוע שנפל פגם בגרסת המבקש וזאת נוכח העובדה כי במסגרת סעיף 15 לתצהיר העדות הראשית מיום 8.7.08, שהוגש מטעמו בהליך בפני כב' השופט ז' סלאח (ת"א 2790/07), הצהיר כי אינו זוכר שחתם על הסכם הפשרה האמור, ואילו בהליך בבית משפט קמא (ה"פ 1097/06) מצא להצהיר אחרת עת טען כי חתימתו על גבי הסכם הפשרה זויפה. יתרה מזאת, המבקש טען במסגרת סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו בהליך בפני כב' השופט סאלח מיום 8.7.08 כי: "...הנני שומר לעצמי את הזכות לתקן ו/או להשלים תצהירי זה במידה ויהיה צורך לכך, לאחר בירור הסכם הפשרה, והחתימות"; משמע, כי המבקש יודע אודות הסכם הפשרה כבר במועד הגשת התצהיר, היינו בשנת 2008, ועל כן, פגם חמור בהתנהלותו יש למצוא בעובדה כי לא פעל כבר אז כנגד הזיוף, הנטען, והמתין עד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין בשנת 2012, על אף שהצהיר כבר בשנת 2008 בתצהיר על כוונתו לברר אודות הסכם הפשרה והחתימות שבו. דומה כי התנהלות זו יורדת לשורש טענותיו של המבקש עד כדי דחייתן. באלה הנתונים, כאשר המבקש לא מיישב את התמיהות בגרסאותיו כאשר מחד במסגרת ההליך בפני כב' השופט ז' סאלח טען כי לא זכר כי חתם על הסכם הפשרה, ומאידך טען במסגרת ההליך בבית משפט קמא כי חתימתו על הסכם הפשרה זויפה, פועל הדבר לחובתו, שכן שתי גרסאות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, במיוחד כשאין בפי המבקש, שהינו עו"ד, הסבר לאופן התנהלותו מני אז. מעבר לאמור, אוסיף ואציין כי בית משפט קמא נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, לאחר שהוגשה לבית משפט קמא הודעה מטעם הצדדים, ולאחר מכן הוגשה הבהרה אף היא בחתימת הצדדים, וגם לכך נתתי דעתי בבואי לבחון את טענת המבקש בדבר זיוף חתימתו. אשר על כן, דומני, כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא שקבע כי המבקש חתם על הסכם הפשרה וכי חתימתו לא זויפה, במיוחד לאור התרשמותו של בית משפט קמא מעדותו של מר ח'טיב, כפי שציינתי לעיל, ונוכח הסתירות בגרסאות המבקש לרבות גרסתו כי מדובר בחתימה מזויפת, אך בהזדמנות הראשונה שנקרית בדרכו בפני כב' השופט ז' סאלח לא טען כי חתימתו זויפה אלא רק כי אינו זוכר שחתם על הסכם הפשרה. בנוסף, נתתי דעתי להתנהלותו הלקויה של המבקש אשר טוען כי חתימתו על גבי הסכם הפשרה זויפה אך יחד עם זאת בחר שלא להגיש כל תלונה ולא לנקוט כל צעד בעניין במשך שנים, הגם שבשנת 2008 במסגרת ההליך בפני כב' השופט ז' סלאח נרשם בכתב התביעה מפי המשיבים "ברחל בתך הקטנה" כי תביעתם מושתתת על פסק הדין שנתן תוקף להסכם פשרה שנחתם ע"י המבקש, ובתצהיר המבקש בסעיף 16, יש התייחסות מטעמו לכך, אך המבקש פונה לבית משפט קמא בבקשה לביטול פסק דין שניתן רק בשנת 2012. ככל שהבקשה תיבחן במסגרת שיקול דעת המסור לבית המשפט לביטול פסק הדין, שיקול דעת המשקלל את סיבת האיחור, את הסיבה למתן פסק דין במעמד צד אחד וכן את סיכויי הערעור (רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה (5) 43 (2001) דומני, כי דינה של הבקשה להידחות נוכח האמור לעיל. באשר לטעמים שבאיחור בהגשת הבקשה, אני סבורה כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא אשר דחה את טענות המבקש כי פסק הדין מיום 6.5.07 לא הומצא לו בנסיבות בהן חל "כלל הידיעה" ודוק כבר משנת 2008, בשים לב למסמכים אשר צורפו ע"י המשיבים בערכאות השונות, מהם -ניתן ללמוד כי המבקש מודע לפסק הדין מושא בקשתו. כך הוזכר פסק הדין האמור במסגרת הליך שהתנהל בפני כב' השופט ז' סאלח עוד בשנת 2007, והמבקש, אף מתייחס אל הסכם הפשרה במסגרת תצהיר עדות הראשית שהוגש מטעמו באותו הליך בשנת 2008, כפי שציינתי לעיל. בנוסף, לא מצאתי להתערב בקביעת בית משפט קמא בהחלטה מושא הליך זה לפיה המבקש ידע אודות פסק הדין עוד בשנת 2007 ולמצער בשנת 2008, במועד בו הוגש תצהיר עדות הראשית על ידו, נוכח העובדה שהמשיבים ציינו מפורשות את פסק הדין במסגרת סעיף 18 לכתב התביעה שהוגש כנגד המבקש בהליך שהתקיים בפני כב' השופט ז' סאלח, ואף צירפו את פסק הדין כנספח לכתב התביעה. באלה הנתונים, סבורני כי לא טעה בית משפט קמא שקבע כי המבקש, אשר לא טען כי לא קיבל לידיו את כתב התביעה, ידע אודותיו, והרי בתצהירו מתייחס הוא לאותם עניינים. במצב דברים זה, סבורני, כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא כשקבע כי המבקש ידע על פסק הדין עוד בשנת 2007, ולמצער בשנת 2008, וכי חל לגבי המבקש "כלל הידיעה"; משכך אין לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, שהוגשה כחמש שנים לאחר שפסק הדין ניתן, מבלי שהמבקש נותן הסבר למחדלו במועד הגשת הבקשה. לעניין "כלל הידיעה" אפנה לדברים שנשמעו מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה במסגרת בש"א 1788/06 רונית קלינגר נ' שלמה זקס ואח' מיום 13.11.07: "כלל ההמצאה כדין, הוא, איפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית... כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק (רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פד"י נט(2) 440, 444; בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון)...ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני; הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני". יפים הדברים האמורים גם לענייננו. בנוסף, בית משפט קמא מציין כי המבקש הינו עו"ד במקצועו ועל כן נגיש הוא להחלטות בית המשפט וכן לבדיקת ההליכים שנפתחו בשנת 2006 ו-2007, וזאת לאורך השנים עד הגשת הבקשה מושא ההליך, לפיכך, אני סבורה כי אין להתערב בקביעות בית משפט קמא כי המבקש ידע אודות פסק הדין למצער, כבר בשנת 2008. באלה הנסיבות, כאשר המבקש ידע אודות פסק הדין בשנים 2007-2008 וחרף זאת הגיש את הבקשה למתן ארכה לביטול פסק הדין וכן את הבקשה לביטולו, בחלוף 5 שנים, ללא הסבר למחדלו בבחינת דבר הדבור על אופניו, אני סבורה כי אין להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין. בעניין זה אוסיף, כי גם טענות המבקש כי לא ידע אודות פסק הדין מאחר והיה מעורב בתאונת דרכים קשה בזמנים ההם, אין בידי לקבל, כקביעת בית משפט קמא, שכן לא הוכח כי פציעתו מנעה ממנו להתמודד עם ההליכים המשפטיים בהם היה מעורב, בנסיבות בהן ניתן ללמוד כי נטל חלק מהותי בדיון שהתקיים בפני כב' השופט ז' סלאח. כמו כן סבורה אני, כמפורט לעיל, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שקיים סיכוי סביר להגנתו ככל שיבוטל פסק הדין, בנסיבות בהן לא הוכח על ידי המבקש, כקביעת בית משפט קמא, כי חתימתו על גבי הסכם הפשרה זויפה. סיכומם של דברים ובשקלול כל האמור, אני דוחה את בקשת המבקש לביטול ההחלטה מושא ההליך. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ₪. הארכת מועדביטול פסק דין