סטייה מנתיב נסיעה - עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודה ביחד עם סעיף 38 (2)(3) לפקודה ועבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות, בצירוף סעיף 38 (3) לפקודה. 4. בכתב האישום נטען כי ביום 29/04/09, נהג המערער ברכב פרטי מסוג "מאזדה" ברחוב פיק"א לכיוון כללי מרכז זיו שבחיפה. המערער נסע בנתיב השמאלי, מתוך שני נתיבים. הכביש תקין, יבש, ראות טובה כי תאורת הרחוב פעלה. באותה עת ובנתיב הימני, נסע אופנוע מאחורי רכב המערער. האופנוע נסע ישר בנתיב נסיעתו והיה קרוב לרכב המערער. המערער נהג ברכבו ברשלנות בכך שסטה לנתיב הימני מבלי לוודא שהדרך פנויה, חסם את דרכו של רוכב האופנוע וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה, נחבל רוכב האופנוע בגופו וסבל מחבלה של ממש - אובחן אצלו חתך שטופל על ידי תפירתו. כמו כן, נגרם נזק לכלי הרכב. 5. המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את הראיות והרשיעו בדין. לאחר שהצדדים טענו לעונש, הטיל בית משפט לתעבורה על המערער את העונשים הבאים: 3 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וקנס בסף 1,800 ₪ שישולם תוך 90 יום. 6. בית משפט לתעבורה ציין בהכרעת דינו כי העידו בפניו שני עדים אובייקטיביים: אחד העדים היה נהג רכב פרטי שנסע אחרי האופנוע והשני הוא הנוסעת שישבה בתוך הרכב עם אותו נהג. עדים אלו, מסרו כי רוכב האופנוע נסע בנתיב המוביל לנווה שאנן, כשקו הפרדה רצוף מפריד בין נתיב זה לבין שני הנתיבים הנמצאים בצדו השמאלי של אותו נתיב. עוד נקבע כי המערער נסע בנתיב הימני לכיוון הדר הכרמל, וסטה באופן פתאומי ימינה, בזווית חדה, חצה את קו ההפרדה הרצוף ופגע באופנוע. 7. בית משפט לתעבורה התייחס לעדות המערער ולעדות בעל הרכב שישב במושב האחורי (מר שאקר), והמשיך וקבע כי הוא: "מקבל את עדותו של הנפגע לאופן אירוע התאונה. בעדות זו תומכים שני עדים אובייקטיביים שהיו עדי ראייה לתאונה ואני קובע כי התאונה ארעה באופן אותה (כך במקור), תיארו העדים דניאל ויעל..." בית משפט לתעבורה הוסיף וקבע שעל פי הראיות שהובאו בפניו, בעקבות התאונה נגרם נזק לכלי הרכב ואף רוכב האופנוע סבל מחבלה של ממש כי נגרמו לו חתכים בכתף, ביד וברגל. 8. הערעור, כאמור, מופנה, הן ביחס להרשעת המערער בדין והן ביחס לחומרת הדין. טענות הצדדים: 9. המערער טוען כי בית משפט לתעבורה טעה, כאשר הרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לטענתו, המשיבה לא הוכיחה את הנטען בכתב האישום ולכן היה מקום לזכותו מהעבירות שיוחסו לו. 10. לדעת המערער, בית משפט לתעבורה טעה משקבע ששני העדים מטעם המשיבה היו עדים אובייקטיביים וזאת ללא הנמקה. הוא לא התייחס לעדים מטעם המערער שגם הם, לדעת בא כוח המערער, עדים אובייקטיביים. בית משפט לתעבורה התעלם גם כן מהסתירות הרבות שהתגלו בחקירת העדים האובייקטיביים וחרף זאת עדותם התקבלה כעדות מהימנה. 11. המערער סבור כי בית משפט לתעבורה לא נתן את דעתו על כך שעל פי הדין, נטל ההוכחה מוטל על המשיבה. בעניינו של המערער, לדעת בא כוחו, המשיבה לא עמדה בנטל זה. המשיבה לא הגישה חוות דעת של בוחן תנועה כדי להוכיח שהתאונה נגרמה בעטיו של המערער וגם לא הביאה עדים ובין השאר, דו"ח פעולה שנערך על ידי שוטר שהגיע למקום התאונה בניידת משטרה. הימנעות זו מלהביא ראיות, יש לזקוף לטובת המערער וברי שעובדה זו יש לזקוף לחובת המשיבה. 12. המערער הלין על כך שבית משפט לתעבורה סמך ידיו על עדויות המשיבה, למרות שחלקם לא ידע לציין כמה נתיבים יש בכביש ואף לא ידעו לציין במדויק את מיקום אירוע התאונה. 13. המערער הוסיף וטען כי מת/1, שהוא התנגד להגשתו ואין להסתמך עליו, לטעמו, לא עולה כי רוכב האופנוע סבל מחבלה של ממש, כך שקביעתו של בית משפט לתעבורה בהקשר לקיומה של חבלה מוטעית היא ואין לה כל יסוד בראיות שהוגשו. 14. לטעמו של בא כוח המערער, עדות המערער והעדים מטעמו הייתה מהימנה ואמינה, אין בהן סתירות ותיארו את אופן התרחשות התאונה. מעדויות המערער, עולה כי רוכב האופנוע "נפל לכיוון חזית רכב המאזדה (של המערער) ולא לצד ימין..."- [ראו סעיף 17 להודעת הערעור], מכך מבקש להסיק שהתאונה נגרמה עקב רשלנותו של רוכב האופנוע. 15. המערער מלין על כך שבית משפט הרשיעו בדין, והסתמך על עדויות עדים אובייקטיביים, למרות שהמשיבה לא טענה זאת, שאף לא טרחה להגיש את סיכומיה לבית משפט לתעבורה. 16. אומנם המערער כתב ברישא של הודעת הערעור כי הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד העונש, אם כי בסיפא של הודעת הערעור, פרק הסיכום, סעיפים 29-30, ביקש המערער לקבל את הערעור ולזכותו מן העבירות בהן הורשע מבלי לטעון דבר לעניין העונש. מן הראוי לציין כי בעמוד 2 לטיעונים בפניי, טען בא כוח המערער כי העונש שהוטל על האחרון הוא עונש קשה ביותר ולא הוסיף בעניין זה. 17. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות. בית משפט לתעבורה שמע את המתלונן והעדים מטעם שני הצדדים, והעדיף לקבל את גרסת המתלונן והעדים מטעם המשיבה, ואף הגדיר אותם כעדים אובייקטיביים, כך שאין כל מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלו. 18. לדעת המשיבה, השכל הישר, מתיישב יותר עם גרסת העדים מטעמה. לדעתה, אין עליה כל חובה להגיש דוח בוחן בכל תיק. 19. לעניין החבלות, הפנתה המשיבה לתיעוד הרפואי. זאת ועוד, המתלונן תיאר את הפגיעות מהן סבל כתוצאה מהתאונה ודי בכך כדי להוכיח כי הוא סבל מחבלה חמורה. 20. לדעת המשיבה, אין להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה, כשהיא מפנה גם לכלל הדרך והמסקנות המתבקשות ממנו. ההכרעה מנומקת ומבוססת על עדויות שנתקבלו על דעת בית המשפט אשר דחה את גרסת המערער והעדים מטעמו. 21. עוד סבורה המשיבה שיש לדחות את הערעור על גזר הדין. העונש אינו חמור כלל ועיקר. המדובר בעבירות שבצדן נקבע עונש פסילה מינימאלית ואין כל הצדקה לסטות לקולה ממנו. דיון והכרעה: 22. לאחר שעיינתי בפסק הדין, בראיות שהוגשו לבית משפט לתעבורה, בפרוטוקול העדויות, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על שני חלקיו. 23. בית משפט לתעבורה שמע את העדים וקבע כי המערער סטה ימינה לנתיב בו נסע רוכב האופנוע מבלי לתת את הדעת ולשים לב לכך שהדרך אינה פנויה ועקב כך, פגע ברוכב האופנוע וגרם לתאונה. 24. בית משפט לתעבורה הסתמך על עדותם של שני עדים שישבו ברכב שנסע מאחורי רוכב האופנוע, והבחינו במערער סוטה ימינה ופוגע באופנוע. אין ספק שמדובר בעדים שנקלעו באקראי לאירוע וראו אופן התרחשות התאונה מבלי שיש להם עניין בתוצאות ההליך המשפטי. 25. על פי הראיות שהובאו בפני בית משפט לתעבורה, נמצא המערער אשם באירוע התאונה ולאחר שעיינתי במכלול הראיות שהונחו בפניו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות עובדתיות. זאת כמתחייב מההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ושבהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית - ראו ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5.1.09), ע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09), רע"פ 1978/09 בני גלבוע נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.3.09), רע"פ 735/11 שי מזור נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.1.11) ורע"פ 6867/11 בהיל ג'בארין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 27.9.11), ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) עמ' 918, ע"פ 5385/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, (נתן ביום 18.5.06) וע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 31.8.08). עניינו של המערער לא נימנה עם אותם מקרים חריגים. 26. בחנתי את טענת המערער ביחס לסתירות שבעדויות המשיבה, ולא שוכנעתי כי יש ממש בטענה זו. גם אם היו סתירות, הרי המדובר בסתירות בעניינים שוליים ולא מהותיים. מטבע הדברים, כאשר אין בעדויות של צד מסוים סתירות, הדבר מחייב תשומת לב ואף מעורר ספק שמא המדובר בתיאום עדויות, לכן אין לתת לסתירות רגילות משקל מהותי שיהיה בו כדי לדחות את העדויות כבלתי מהימנות ולא כך קבע בית משפט לתעבורה. 27. בסופו של יום, ניתן לומר כי הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מבוססת על ראיות טובות ומהמינות ולכן, אין כל מקום להתערב בתוצאה המשפטית אליה הגיע. 28. לטעמי, אין לתת כל משקל לטענות שהעלה המערער ביחס להוכחת אחריותו לתאונה, גם על פי כלל הדרך הקובע כי: " ..... מקום שבו "הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם"ע"פ 38/49 קנדיל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813, 835 (1949); וראו גם: ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך פ"ד לה (1) 589, 593-592 (1980)." - ראו גם פסק דין שנתתי בעפ"ת 22197-05-11 דכוור נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 18.8.11 והפסיקה של בימ"ש עליון שהובאה שם). הוא הדין ביחס לטענה הנוגעת להוכחת גרימת החבלה הממשית. הדבר מתבסס על תיעוד רפואי וגם על עדות המתלונן. לטעמי, היה די בכך כדי לבסס את קביעות בימ"ש לתעבורה. 29. אשר על כן, אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לעניין הכרעת הדין וכך יש לנהוג ביחס לערעור על העונש. המדובר בעבירה שבצידה קבע המחוקק עונש פסילה מינימאלי והמערער לא הוכיח קיומן של נסיבות שמצדיקות חריגה לקולה מעונש זה. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, למעט המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם הוטל עונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - ראו ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.4.09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06). ע"פ 4594/11 עלא עדס נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.13) וע"פ 8589/12 חאלד ביאטרה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 28.1.13). 30. עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים החריגים. אזכיר כי המערער כמעט ולא טען דבר לעניין העונש, הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בפני. הטיעונים בעניין זה, היו טיעונים בשפה רפה ומהפה והחוצה. זאת ועוד, אזכיר כי לצד עבירה זו קבע המחוקק, בסעיף 38 לפקודת התעבורה, עונש פסילה מינימלי של שלושה חודשים, שהוא הסף התחתון ואשר סטייה ממנו לקולא, תעשה רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו - ראו לעניין זה פסק דין שנתתי בעפ"ת (חי') 748-08-10 בוארון אביב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1.9.10). עניינו של המערער אינו נימנה עם מקרים אלו. 31. לגופו של עניין, אציין שהעונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת ואין כל מקום להתערב בגזר הדין. 32. אשר על כן, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. היה וניתן צו עיכוב ביצוע פסק הדין, בטל בזה הצו ועל המערער לקיים את גזר הדין של בית משפט לתעבורה, כשמניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה. משפט תעבורהסטיה מנתיבתקנות התעבורה