הוצאות ושכר טרחה לאחר זיכוי מחמת הספק מעבירה של חניה בניגוד לתמרור העובדות הרלוונטיות 2. ואלה העובדות הרלוונטיות להכרעה בערעור: א. ביום 29/05/2012 בשעה 13:55 נמצא רכבו של המערער חונה ברחוב ברקוביץ בתל אביב, שבו הוצב תמרור האוסר על חנייה במקום בין השעות 08:30-07:30. ב. בעקבות זאת, קיבל המערער הודעת תשלום קנס בגין עבירה של חנייה בניגוד לתמרור, לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל-אביב - יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983 (להלן: "הדו"ח"). לדברי המערער, הבחין שאף ל-3 כלי רכב שחנו בסמוך לרכבו, הוצמדו הודעות תשלום קנס. ג. ביום 21/06/2012 פנה המערער למשיבה בבקשה להישפט, תוך שהוא מציין "שהוא שומר לעצמו את ראיותיו המוכיחות בבירור כי לא ביצע כלל עבירה וכי הקנס ניתן בחוסר תום לב וללא כל הצדק חוקי" והציע למשיבה לשקול עמדתה ביחס לדרישת תשלום הקנס. ד. ביום 30/07/2012 נדחתה בקשת המערער לביטול הדו"ח, מהטעם שלא נקבעה עילה משפטית מתאימה לכך. ה. בעקבות בקשתו להישפט, זומן המערער לדיון הקראה ביום 13/03/2013. לדברי המערער, שלא נסתרו, בשל העומס הרב, המתין שעות רבות עד לדיון בעניינו, ולאחר שהציג טיעוניו, ביקשה המשיבה לדחות את הדיון להוכחות. ו. ביום 14/04/2013 הודיעה המשיבה בכתב לבית המשפט קמא כי "לאחר בחינת טענות הנאשם, כפי שעלו בדיון ההקראה, ועיון בתצלום שהציג הנאשם לב"כ המאשימה לאחר תום הדיון - מודיעה המאשימה על בקשתה לחזור מן האישום....". ז. ביום 17/04/2013, לאור בקשת התביעה, זיכה בית משפט קמא את המערער מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו. ח. בעקבות זיכויו הגיש המערער, ביום 21/05/2013, בקשה לחיוב המשיבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. ט. ביום 29/05/2013 דחה בית משפט קמא את הבקשה. בית המשפט הנכבד נימק החלטתו בכך שלא שוכנע "כי לא היה יסוד לאשמה ולא מצאתי קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות". על החלטה זו נסוב הערעור. טענות המערער 3. בקליפת אגוז, אלה הן טענותיו העיקריות של המערער: א. שגה בית משפט קמא: (1) בדחותו את הבקשה מבלי שנחשף לראיות בתיק, מבלי שהובהר לו מדוע נערך הדו"ח ומדוע לא חזרה בה המשיבה מניהול ההליך בשלבים מוקדמים; (2) בזכותו את המערער מחמת הספק - להבדיל מזיכוי מלא - מבלי שהובאו בפניו ראיות כלשהן, ובוודאי ראיות מטעם ההגנה; (3) בדחותו את הבקשה לפסיקת הוצאות מבלי לדון בבקשה. ב. יש לחייב המשיבה בהוצאות לאור רשלנותה בהגשת כתב האישום מבלי שהיה יסוד לאשמה ונוכח רשלנות הפקח בעריכת הדו"ח, ללא הצדקה. ג. יש הצדקה לחיוב המשיבה בהוצאות מוגברות לאור דחיית בקשת המערער לביטול הקנס, במיוחד נוכח בקשות קודמות לביטול קנסות שניתנו במקום. לביסוס טענתו זו הציג המערער בקשה דומה לביטול קנס שהגיש נהג אחר, שחנה באותו יום, באותו מקום (נספח י"ח להודעת הערעור). המשיבה קיבלה הבקשה וביטלה הדו"ח "לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יהווה תקדים" (נספח "ט" להודעת הערעור). טענות המשיבה 4. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור מהטעמים הבאים: א. בעניינו של המערער לא מתקיים הטעם ש"לא היה יסוד לאשמה", שכן אין חולק שרכב המערער צולם כשהוא חונה לצד אבן השפה המסומנת בצבע "אדום-אפור", סימן המלווה תמרור אין עצירה. ב. לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הנטל מוטל על הנאשם (המערער) כי התמרור הוצב שלא כדין או היה פגום. לא זו בלבד שהמערער לא עמד בנטל זה, אלא אף הסתיר מהרשות מידע שהיה קיים בידו, "ייתכן בשל רצונו לקיים הליך משפטי כאשר היה יכול למנוע הליך שכזה וכל זאת על מנת שתהיה לו עילה, כביכול, לבקש פיצויים בסופו של יום". ג. לא מתקיימת אף החלופה השנייה, בסעיף 80(א) לחוק העונשין, בדבר "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת הוצאות. באיזון בין ההגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו בגין הפגיעה בהן, לבין האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין, יש ליתן משקל בכורה. לחשיבות באכיפה יעילה ומסודרת של עבירות החנייה, שכן זהו המקום שבו חייבות הרשויות להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין של החברה ובהם צרכי התושבים, בטחונם, ואיכות חייהם...". דיון והכרעה 5. לאחר שבחנתי טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. המערער זכאי להוצאות הן משום שלא היה יסוד לאשמה והן משום קיום נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות. להלן יפורטו טעמי החלטתי. הכלל 6. הלכה היא כי פסיקת הוצאות בחלופה שעניינה העדר יסוד לאשמה, תיעשה במקרים ש"בהם האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו או שהיסוד לאשמה היה רעוע ביותר... מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי-סבירות מהותית ובולטת" (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מ"י ( 15/01/2013)). מן הכלל אל הפרט "אין יסוד לאשמה" 7. בענייננו, אין חולק כי במקום ובזמן בו נערך למערער הדו"ח בגין חנייה בניגוד לתמרור, לא היה כל איסור חוקי לחנות במקום. אילו אך טרח הפקח לעשות מה שנדרש מכל אזרח שומר חוק לעשות קודם החניית רכבו - לקרוא את הוראות התמרור המוצב במקום קודם מתן הדו"ח - היה מגלה חיש קל שהחנייה במקום באותה עת, אינה אסורה. 8. בנסיבות אלה סבורני שמדובר בדו"ח - שבעקבות בקשת המערער להישפט - הפך לכתב אישום שהוגש בהיעדר בסיס וכי היסוד לאשמה, אם בכלל קיים, רעוע ביותר. להשקפתי, מצב דברים זה, מצביע על רשלנות חמורה ביותר או על אי-סבירות מהותית ובולטת בהגשת כתב האישום. "נסיבות אחרות" 9. חיזוק למסקנתי זו נמצא אף בהתנהלותה הכוללת של המשיבה. למרות בקשת המערער לביטול הדו"ח, לא טרחו נציגי המשיבה לבדוק לעומק את נסיבות עריכת הדו"ח, ולמצער את הוראות התמרור שעליו מבוסס כתב האישום. אין מדובר בבדיקה מורכבת, מסובכת, ארוכה או יקרה. אילו טרחו נציגי המשיבה לעשות כן, ניתן היה להימנע מההליך המיותר. הראיה היא שלאחר שכפר המערער בכתב האישום, ותמונת התמרור הוצגה בפני המשיבה, חזרה בה המשיבה מכתב האישום. יתרה מזו, לזכות המשיבה יצוין כי בעקבות פניית המערער ביטלה 6 דו"חות, לאחר שנהגים פנו בבקשה לביטולם, ו-6 דו"חות נוספים ביטלה המשיבה מיוזמתה (ראו מכתב המשיבה למערער מיום 25/08/2013 - מ/2). טענות המשיבה נטל ההוכחה 10. בענייננו אין כל ממש בטענת המשיבה כי על המערער מוטל הנטל להוכיח שהתמרור הוצב שלא כדין או היה פגום. בנסיבות המקרה דנן, הטענה אינה מופנית כלפי חוקיות הצבת התמרור, או פגם בתוכנו, אלא ברשלנות הפקח שבמקרה הטוב התרשל חמורות בכך שלא היה מודע להוראות התמרור ובמקרה הפחות טוב התעלם מהוראות התמרור. הימנעות המערער מחשיפת טענתו 11. לא ירדתי לסוף דעתה של המשיבה שטענה כי המערער יכול היה למנוע את ההליך. ברי כי אלמלא הרשלנות המצטברת - הן של הפקח בעריכת הדו"ח והן של המשיבה בדחיית הבקשה לביטולו - המשיבה היא זו שיכלה למנוע את ההליך. עם זאת, טוב היה עושה המערער אילו חשף בפני המשיבה, בבקשתו לביטול הדו"ח, את טענתו. מובן שלא היה בכך כדי למנוע את עצם עריכת הדו"ח אך קרוב לוודאי שהיה בכך כדי למנוע את המשך ההליך, ואת הטירחה ועוגמת הנפש למערער. במצב דברים זה יש בהתנהגות המערער כדי להפחית מגובה ההוצאות אך לא כדי להצדיק הימנעות מפסיקתן. האינטרס הציבורי בהטלת הוצאות 12. מקובלות עלי טענות המשיבה כי בשאלת פסיקת הוצאות נאשם יש חשיבות רבה באכיפה יעילה ומסודרת, של עבירות החנייה, כדי להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין של החברה וביניהם צרכי התושבים, ביטחונם ואיכות חייהם. 13. דווקא משום הצורך באמון הציבור באכיפה יעילה ומסודרת, המבוססת על בדיקה יסודית ומוקפדת, לצורך בהגנה על איכות חיי התושבים, מחובת בית המשפט ליתן משקל מוגבר לפגיעה בזכויות נאשם, מקום שמתברר שהתביעה התרשלה במילוי חובתה והגישה כתב האישום ללא יסוד לאשמה. 14. בית המשפט בתוך עמו הוא חי. ידועים לכל הטירחה ועוגמת הנפש הנגרמים לאזרח הנאלץ להתמודד עם הודעת תשלום קנס בלתי מוצדקת - ובין היתר, פנייה לרשויות האכיפה בבקשה לביטולה, בקשה להישפט מקום שהבקשה נדחתה, התייצבות בבית המשפט על כל המתח ואי-הנוחות הכרוכים בכך, והסיכון בניהול הליך משפטי. מרבית האזרחים המקבלים דו"חות כאלה הם אזרחים שומרי חוק. חלקם הגדול אינו מיוצג ולגביהם נכונה האמרה שלעתים ההליך הוא העונש. לפיכך, מקום שההליך אינו מוצדק ולא היה יסוד לנקוט בו - במיוחד בעבירות נפוצות מסוג זה - על רשויות האכיפה לשאת בתוצאות המתבקשות. 15. בחנתי את פסק הדין שהגישה המשיבה (רע"פ 4671/13 סלע נ' עיריית תל אביב (פורסם בתקדין, 10/9/2013) (להלן: "עניין סלע")), אך אין בפסק הדין כדי להוביל להימנעות מהטלת הוצאות בענייננו. בעניין סלע דובר בפקח שערך דו"ח לאחר שעשה את המוטל עליו ובדק במסופון האם תו החניה שהוצמד לרכב בתוקף. אך בשל חידוש תו החניה יום קודם לכן, שטרם עודכן במסופון, ניתן למערער דו"ח. לאור זאת, נמנע בית המשפט מהטלת הוצאות. לעומת זאת, בענייננו לא ניתן לומר, בלשון המעטה, שהפקח שערך את הדו"ח עשה כל שביכולתו על מנת לבדוק האם המערער החנה רכבו כחוק. בנוסף, אף לאחר מכן לא טרחו נציגי המשיבה לבדוק לעומק את נסיבות עריכת הדו"ח או את הוראות התמרור שעליו מבוסס כתב האישום. "הזיכוי מחמת הספק" - אינו מוצדק 16. יש טעם בטענת המערער כי לא היה מקום לזיכויו מחמת הספק בלבד. כל עוד לא הורשע המערער, עומדת לו חזקת החפות. קל וחומר מקום שהתביעה חזרה בה מהאישום לאחר שהמערער כבר השיב לאשמה. בהתאם לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מחובת בית המשפט היה לזכות את המערער, כפי שעשה, אך זיכוי מלא, ולא מחמת הספק. משלא הובאו בפני בית המשפט ראיות כלשהן - לא ראיות תביעה ולא ראיות מטעם ההגנה - לא היה רשאי בית המשפט להטיל ספק בחפות המערער (ראו ע"פ 4492/01 עשור נ' מ"י פ"ד נז(3) 734). סוף דבר 17. לאור כל האמור, מתקבל הערעור. אני מורה על זיכויו המוחלט של המערער מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, לאחר ששוכנעתי כי לא היה יסוד לכתב האישום נגד המערער ובשל קיומן של נסיבות אחרות - ולאחר הפחתה בגובה ההוצאות בשל הימנעות המערער מחשיפת טענתו - אני מחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות הגנתו, בסכום כולל של 1,000 ₪. משפט פלילימשפט תעבורהזיכוי מחמת הספקתמרוריםשכר טרחהחניה