בקשה לביצוע משכון/משכנתא בלשכת ההוצל"פ ובמסגרת הליך זה מונה כונס נכסים למימוש מגרש מסחרי עליו נבנה בניין (להלן: "הנכס), השייך למשיב 1 (להלן: "הבעל"). לבית משפט זה הוגשה תביעה (ת.א. 34176-05-12) למתן סעד הצהרתי לפיו המשכנתא שנרשמה על הנכס הנ" לטובת המשיבה לצורך הבטחת כספים שקיבל ממנה הבעל, שאת ביצועה נדרש ראש ההוצל"פ לממש, בטלה. במסגרת ההליך הנ"ל אף נתבקש צו מניעה זמני שיורה על עיכוב הליכי ההוצל"פ עד לדיון והכרעה בתביעה העיקרית. בפני כב' הרשם של בית משפט זה נתקיים דיון, לרבות חקירת ושמיעת עדויות ובסופו של דבר קבע כב' הרשם כי המערערת לא עמדה בתנאים הנדרשים למתן הסעד הזמני המבוקש ועל כן דחה את הבקשה לסעד זמני. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. אביא להלן מספר נתונים עובדתיים אשר לגביהם אין עוד חולק. ראשית, אין חולק כי לבעל היו תחילה זכויות לפי חוזה פיתוח על הנכס הנ"ל ועל זכויות אלה נרשם משכון בשנת 1996. כמו כן, בשנת 2007, ולאחר שעל הנכס הנ"ל נבנה בניין, חתמו הבעל והבנק על שטר משכון נוסף. הצדדים נחלקו בפני כב' הרשם בשאלה האם מועד החתימה היה ביום 21/05/07, כטענת הבנק או 21/09/07 כטענת המערערת. מכל מקום, לפי "אישור רישום משכון", נרשם משכון לפי שטר המשכון הנ"ל אצל רשם המשכונות ביום 12/06/08. אין חולק גם כי בין המערערת לבעלה הנ"ל התקיימה התדיינות בבית המשפט לענייני משפחה וכי ביום 31/07/07 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה צו האוסר כל דיספוזיציה "בנכסים נשוא התביעה", ביניהם הנכס הנ"ל. כמו כן אין חולק כי ביום 03/03/13 ניתן פסק דין במסגרת תביעה שהוגשה לאיזון משאבים על ידי המערערת, כנגד בעלה הנ"ל ובו קבע בית משפט לענייני משפחה שהמערערת תירשם כבעלי הנכס הנ"ל כחלק מפסק הדין של איזון המשאבים. בפני כב' הרשם, ובמסגרת הדיון בצו המניעה, נחלקו הצדדים הן בשאלת המועד שבו נחתם שטר המשכון הנ"ל ב- 2007, והן בשאלה האם ידע הבנק על צו איסור הדספוזיציה הנ"ל והאם הועבר לתיק המינהל, בו רשומות היו זכויות הבעל, העתק מצו איסור הדיספוזיציה הנ"ל שניתן ביום 31/07/07, טרם רישום המשכון הנוסף בשנת 2008. כמו כן נחלקו הצדדים בשאלה על יסוד איזה מן המשכונים הנ"ל הוגשה בקשת הביצוע. מכאן לטענות הצדדים בערעור. טענות המערערת לטענת המערערת, גוברות זכויותיה על אלו של הבנק מכוח המשכון ודין המשכון, לביטול. נטען כי תיק ההוצל"פ בו מונה הכונס נפתח על יסוד שטר משכון שנרשם ברשם המשכונות רק בשנת 2008, היינו לאחר שכבר ניתן צו איסור הדיספוזיציה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בפניי חזרה וטענה המערערת כי הבנק ידע על הצו הנ"ל ולכן משנפתח התיק על יסוד שטר משכון שרישומו מאוחר למועד הידיעה, הרי שנעדרת דרישת תום הלב ברישום המשכון ועל כן סיכויי תביעתה לביטול שטר המשכון והעדפת זכויותיה על פניו, גבוהים. היא גם טענה בכתב הערעור לגבי השוני במועדים של חתימת שטר המשכון על ידי הצדדים לו (להבדיל ממועד רישומו ברשם המשכונות) בטענה ששוני זה יש בו כדי ללמד על חוסר מהימנותם של הבעל והבנק, אשר לטענתה חתמו על שטר המשכון המאוחר משנת 2007, אך ורק לצורך נישולה מזכויותיה ועל מנת להקל על הבעל בתשלום חובותיו לבנק, על חשבונה. עוד טענה כי הותרת פסק הדין על כנו יביא לכך שאם יינתן פסק דין בסופו של יום לטובתה בתביעה העיקרית שהגישה, הוא יהיה בלתי ניתן לביצוע ועל כן יש לשמור על הנכס עד להכרעה בתביעה העיקרית. עמדת המשיב 1 המשיב 1 לא התייצב לדיון בערעור, על אף שזומן. תשובת המשיבים 2-3 המשיבים ביקשו לדחות את הערעור. אשר לעניין השטר במסגרתו נפתח תיק ההוצל"פ ומונה הכונס, נטען כי הבקשה למימוש משכון אמנם הסתמכה על המשכון משנת 2007, אולם צורף אליה גם העתק אישור מינהל מקרקעי ישראל בדבר הזכויות במינהל מיום 07/01/07 אשר כלל בתוכו רישום על קיומו של משכון לטובת הבנק ואין חולק כי מדובר על המשכון הראשון משנת 1996. על כן לגישת המשיבים, מבוסס תיק ההוצל"פ על שני שטרי המשכון הנ"ל. בנוסף טען כי אין להתערב בנימוקי כב' הרשם, שכן, כב' הרשם קבע עובדתית, לאחר שמיעת עדויות, שלא הוכח על ידי המערערת כאן כי צו איסור הדיספוזיציה, שהוציא בית משפט לענייני משפחה ביום 31/07/07, הובא לידיעת הבנק או שהומצא לתיק המינהל. נוכח האמור לעיל, ממילא לא יכול היה הבנק לדעת על קיומו של הצו ועל כן לא נפל כל פגם באופן רישום המשכון וזכויות הבנק לפיו גוברות, אפילו נפתח תיק ההוצל"פ על יסוד שטר המשכון המאוחר שנרשם בשנת 2008. עוד היפנה לנימוקי בית משפט קמא לעניין מאזן הנזקים וקיומה של אפשרות בידי הבנק לפצות כספית בגין כל נזק שיגרם אם תתקבל בסופו של דבר התביעה שהוגשה לבית המשפט. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי גם במוצגים שהוצגו לעיוני, סבורני שאין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם. אין חולק כי במינהל מקרקעי ישראל, שם התנהל הרישום לגבי הנכס, לא נרשמו זכויות כלשהן על שם המערערת. כל הזכויות בנכס רשומות היו על שם הבעל. אין גם חולק כי בסופו של יום נרשם משכון נוסף על הנכס , כשהוא בנוי, בשנת 2008. אכן בין המערערת לבעלה, המשיב 1, התקיימה התדיינות בבית משפט לענייני משפחה וניתן צו האוסר עליו לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכסיו. ככל שהבנק ידע על צו זה, הרי ניתן היה לטעון כי נפל פגם בהתקשרותו של הבנק עם הבעל בהסכם לרישום המשכון הנוסף משנת 2008. ברם, כב' הרשם דן בשאלה זו לאחר ששמע עדים והתרשם גם ממהימנותם וקבע שלא הוכח בפניו שהבנק ידע על כך. כב' הרשם גם קבע שלא הוכח בפניו שהובא לידיעת מינהל מקרקעי ישראל או לתיק המינהל הנוגע לנכס, דבר מתן הצו הנ"ל. בעניין זה טענה המערערת כי שגה כב' הרשם. בדיון שהתקיים בפניי, ונוכח ההלכה השגורה כי אין בית משפט לערעור מתערב בקביעות שבעובדה המבוססות על משקל ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, ביקשתי מב"כ המערערת להפנות אותי לאסמכתא אשר יכול והוגשה לבית משפט קמא כראיה לכך שהבנק ידע על צו איסור הדיספוזיציה או כראיה להוכחת הטענה החלופית שאותו צו הגיע לתיק המינהל והבנק בבדיקה פשוטה יכול היה לדעת עליו. לא נתקבלה תשובה ולא הוצגה לעיוני ראיה שכזו, אשר הוגשה לבית משפט קמא (שכן לא הוגשה שם) ועל כן לא נתקיימה הצדקה לסטות מן ההלכה הנ"ל לאי התערבות בממצאים עובדתיים המבוססים על קביעת משקל ומהימנות של בית משפט קמא. משכך בדין קבע בית משפט קמא כי הבנק לא ידע כלל על קיומו של הצו הנ"ל. אין על כן צורך לדון בשאלה הנוספת מכוח אילו מן המשכונות, זה משנת 1996 או המשכון משנת 2008, מונה כונס הנכסים בתיק ההוצל"פ, שכן, המשכונות שניהם נרשמו כדין לכאורה ונכון העריך בית משפט קמא נוכח ממצא זה כי סיכויי ההצלחה בתביעה קלושים. שכן, לפי הדין החל, זכות נושה בעל משכון עדיפה על פני זכות נושה שאיננו בעל משכון . יתר על כן, במקרה דנן מדובר בנכס מסחרי שאיננו משמש כדירת מגורים למערערת ואין היא נדרשת לפנותו ולמצוא לה מקום מגורים חלופי. מדובר בעניין כלכלי אשר ניתן יהיה בבוא העת, ובמידה שתתקבל התביעה, לפצות בגינו בכסף ובעניין זה בל נשכח כי מדובר במשיב שהינו בנק ולא בבעל דין שאיתנותו הכלכלית אינה ברורה. סוף דבר, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם הוצאות הערעור לרבות שכ"ט עו"ד למשיבים 2-3 בסכום כולל של 2,500 ₪. קרקעותמשכנתאמשכוןמקרקעיןהוצאה לפועל