עבירות על סעיפים 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 בסופו של דבר נגזר דינו של הנאשם 2 והתיק נקבע לשמיעת הוכחות ביחס למערער. בית המשפט קבע, כי הטענות המקדמיות בדבר הגנה מן הצדק בשל אכיפה סלקטיבית וכן טענה ולפיה מדובר בזוטי דברים יוכרעו לאחר שמיעת הראיות. בית המשפט שמע את הראיות ובסופו של דבר הרשיע את המערער במיוחס לו ודחה את כל טענות ההגנה לאחר שבחן אותן לגופן והשית על המערער קנס בסך 15,000 ₪ לאחר שאימץ הסדר טיעון ביחס לעונש. כן קבע, כי יש להרוס את מרכיבי הבנייה המתוארים בכתב האישום אלא אם כן יינתן היתר בנייה (כפי שנקבע בגזר הדין). 4. המערער טוען בכתב הערעור, כי יש לבטל את הכרעת הדין ויש לזכות את המערער. לטענתו, בית משפט היה צריך שלא לקבל את עדותה של עדת המאשימה - המהנדסת וולדרסקי וכי עדותה לא היתה אמינה. נטען, כי בית משפט היה צריך לקבל את טענת ההגנה מן הצדק וכי די בעדותם של עדי המאשימה כדי לקבל טענת הגנה שכזו. עוד נטען, כי העדר שימוע למערער הוא פגם היורד לשורשו של עניין ולא ניתן לרפא פגם זה בדרך של ניהול ההליך. כן נטען, כי במקרה דנן, מדובר בהגנת "זוטי דברים". 5. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובתיק בית משפט קמא, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) המערער - הנאשם 1 הוא הבעלים הרשום של הדירה וכתב האישום הוגש גם נגדו. הוא ביקש למחוק אותו מכתב האישום ובקשתו סורבה, למרות שטען, כי הוא לא ביצע את העבודות המיוחסות לו בכתב האישום ואין לו קשר אליהן, וכי הוא אינו מתגורר כלל עם אביו. ב) בבימ"ש קמא העידה מהנדסת הפיקוח, הגב' וולדרסקי אשר ערכה ביקורת בנכס ביום 25/11/09 וצירפה תמונות ת/1, ת/2, ת/3 בדבר הבנייה שבוצעה ללא היתר. בימ"ש שוכנע, כי תוספות בנייה אלו לא בוצעו במקור כאשר נבנה הבניין אלא רק לאחר שנתקבל אישור איכלוס (טופס 4), על סמך עדותו של המהנדס יניב זגורי, שהיה הקבלן המבצע. אמנם מר זגורי כתב תצהיר ביום 27/10/09 (ת/13) כיוון שהתגלתה לעירייה אי ההתאמה בין מצב הבניין בעת הביקורת לטופס 4 לבין מצבו בביקורת הנוספת, וברור היה שאי התאמה זו עשויה להטיל אחריות על החברה המבצעת את העבודות, אך בימ"ש מצא את עדותו של מר זגורי מהימנה בבית המשפט. "טופס 4" ניתן ביום 25/2/09 (ת/10) ובימ"ש קמא סבר, כי לא ניתן לקבל את טענת הנאשם ולפיה לא יתכן שהבניה נבנתה במועדים שנכתבו בכתב האישום (בין פברואר 2009 לנובמבר 2009). ג) נבחנו כל טענות ההגנה של הנאשם ונדחו לגופן. בית המשפט בחן באופן יסודי את הטענות שנטענו. ד) באשר לטענת הגנה לפי סעיף 208 (ב) לחוק: סעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה קובע: "(ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה". מדובר בשני תנאים מצטברים והנטל רובץ לפתחם של הנאשמים (לעניין זה ראה ע"פ 599/76 שמעון רפאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 196). בענייננו בחן בית המשפט את טענת המערער ולפיה לא ידע על ביצוע העבירה וכי נקט בכל האמצעים הנאותים למניעתה והגיע למסקנה ולפיה אינו נותן אמון לגרסה ולפיה הוא לא ידע על העבירה ולא ידע על המאמצים להכשרה בדיעבד של החריגות. המערער אישר בחקירתו הנגדית, כי הבקשה להיתר שהוגשה ביום 28/11/11 אמנם הוגשה על ידי אדריכלית לבקשתו של אביו אך שם המבקש הוא שמו של המערער. בית משפט לא נתן אמון בגרסה ולפיה המערער לא ידע, כי יש דירה בתל אביב הרשומה על שמו וכי הוא לא ידע על הגשת בקשות להכשרת הבנייה. צוין, כי תיק הנכס אצל הקבלן זגורי נפתח בשמו של המערער תוך ציון פרטיו ובייחוד מספר הטלפון הנייד של המערער כאשר מר זגורי העיד, שאת אותם מספרים שהוא הזכיר הוא לקח מתוך התיק של הדייר. בהכרעת הדין נכתב: "קשה לקבל, כי נאשם 1 עתיד היה להיות מופתע יום אחד משיחת טלפון מקבלן, המבשר לו כי בבעלותו דירה בעיר תל אביב" (מתוך סעיף 8 להכרעת הדין). עוד הודגש, כי שמו של הנאשם 2 - אביו של המערער לא הוזכר כלל בבקשה המאוחרת להכשרת הבנייה (ת/11) ומטבע הדברים, החלטת הרשות לדחות את הבקשה נושאת את שמו של המערער בלבד ואת כתובתו, וככל החלטה של רשות מנהלית, יש יסוד להניח כי היא נשלחה לאותה כתובת של הנמען ולא לכתובת אחרת. בית משפט עמד על כך, שלמרות שכבר הוגש כתב אישום נגד המערער ביום 29/6/10 ואין ספק שהוא כבר ידע על כך, עדיין עומד המערער על טענתו ולפיה הוא לא יודע דבר בנוגע לדירה לרבות בקשה שהוגשה בשמו ביום 28/11/11 - בקשה להיתר בדיעבד. עוד צוין, כי מנסח הטאבו (ת/8) עולה, כי בשנת 2007 נרשמה הערת אזהרה לטובת המערער ובית המשפט התקשה לשער, כיצד רושמים הערת אזהרה לטובת המערער מבלי שהוא יודע על כך ומבלי שהוא מסכים לכך. בית משפט הדגיש, כי כל עדות היכולה לתמוך בגרסת המערער לא הובאה. גם אם יש הסבר לכך, שהאב לא יכל לבוא להעיד, הרי שלא הוזמן על ידי ההגנה אף לא איש מהמעורבים בהקמתו של הבניין, לרבות מנהל הפרויקט שנזכר בעדותו של מר זגורי כמי שערך את תיקי הדיירים ועמד בקשר ישיר עם הנאשם 2, וכי מחדל זה פועל לחובת המערער. בית משפט קבע ובצדק, כי גם אם חלקו של המערער בהתנהלות סביב הדירה בפועל הוא קטן, הרי שעל פי התנאי השני בסעיף 208 (ב) לחוק, היה עליו לפחות להימנע מלעצום עיניים ולנהוג באורח פסיבי ובלתי מעורב ביחס לנכס. נימוקי בית משפט מקובלים עלי. בית משפט ביסס את מסקנתו על ממצאי אמינות ומהימנות אשר נתמכים במסמכים ואין סיבה להפעיל את החריג ולהתערב כערכאת ערעור בממצאים אלה. ד) טענות להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית: הנטל להוכיח אכיפה בררנית המובילה לטענת הגנה מן הצדק, מוטל ממילא על כתפי המערער ולא על כתפי המשיבה, וללא ראיות שכאלה, לא ניתן היה להגיע למסקנה כי קיימת אכיפה בררנית. בהתאם לפסיקה, גם לאחר שדוקטרינת הגנה מן הצדק עוגנה בחוק, הכלל הוא, כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, הוא מהלך קיצוני, שבימ"ש לא יזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר (ראה לעניין זה: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל). עיקרון זה הוכר בפסיקה ועוגן בסעיף 149 (10) לחסד"פ, לפיו רשאי נאשם לטעון כהגנה מקדמית, כי הגשת כתב אישום נגדו או ניהול הליך פלילי "עומדים בסתירה מהותית עקרונות של צדק והגינות משפטית". באשר להגנה מן הצדק מחמת הפליה בהעמדה לדין - אכיפה בררנית, נפסק בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776, עמ' 816: "...כפי שכבר הזכרנו (בפיסקה 21 לעיל), הרי שלא פעם נפסק כי תרופתו הרגילה של נאשם המבקש להשיג על סבירות האשמתו היא בטענת "הגנה מן הצדק" שהמסגרת המתאימה לבירורה היא ההליך הפלילי גופו. נמצא כי אם נוכח בית המשפט הדן באישום הפלילי כי בהגשת כתב-האישום יש משום אכיפה בררנית, וכי קיום ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, בידו הסמכות לנקוט אמצעים ראויים לתיקון הפגיעה. יש שימצא כי הפגיעה אינה מצדיקה לבטל את כתב-האישום, וכי תיקונה של הפגיעה יכול שיושג באמצעי מתון יותר, כגון בהקלת עונשו של הנאשם... אך אם נוכח כי המעוות לא יוכל לתקון אלא על דרך ביטולו של כתב-האישום, בידו להורות על ביטול כתב-האישום מטעמי הגנה מן הצדק. בכל אשר יעשה יפעיל בית-המשפט שלדיון ביקורת שיפוטית על החלטתה המינהלית של התביעה". במקרה דנן, טוען ב"כ המערער, כי מעדות עדי המשיבה ניתן להגיע למסקנה ולפיה קיימת אכיפה בררנית. הוא מפנה לעדותו של זגורי - אשר העיד מטעם המאשימה כמי שהיה מהנדס מטעם הקבלן שבנה את הבניין. מעדותו של זגורי עלה, כי בדירה נוספת היתה חריגת בנייה. אותו זגורי לא זכר באיזה דירה מדובר. כאשר נשאל, אם יכול להיות שלאותו דייר קוראים הרצל אז הוא השיב: "הרצל, כן". וכאשר נשאל, מי זה דייר בשם דאבוש עמרם הוא השיב, כי אין לו מושג וכי בגין שתי יחידות דיור לא הסכימה העירייה ליתן טופס גמר ועל כן קיים אצלו רישום ביחס לאותם שתי דירות. המהנדסת מטעם המאשימה העידה שבמרפסת של השכן ובמרפסת של דירת המערער מדובר באותה בנייה (עמ' 5 שורות 33 - 35 לפרוטוקול). כאשר נשאלה, מדוע לא הוגש כתב אישום ביחס לשכנים היא השיבה, שצריך להסתכל על ההיתר וכי הקבלן הגיש עוד בשנת 2009 בקשה להיתר ביחס לדירה של השכנים. כאשר התבקשה להראות את הבקשה להיתר, היא השיבה, כי אין בקשה כזו שהרי קיבלו היתר. (ראה עמוד 6 לפרוטוקול). ב"כ המערער טוען, כי מעדותה ניתן ללמוד על אכיפה סלקטיבית כיוון שהיא לא יכלה להראות את הבקשה להיתר של השכנים ואם אין בקשה להיתר, ממילא לא קיים היתר. בית המשפט בהכרעת הדין אכן הבין את העדות כפי שניתן להבינה מהפרוטוקול. כיוון שלשכן יש היתר בנייה, ממילא אין בקשה לקבלת היתר תלויה ועומדת בעניינו, העדה מטעם המאשימה לא התבקשה להמציא לפני הדיון בקשה שכזו ולא ניתן היה לצפות ממנה להביא מיוזמתה בקשה שכזו אשר לא מתייחסת לדירה נשוא המחלוקת, כאשר מדובר בבקשה שכבר ניתן היתר בגינה שנים רבות לפני שהעידה. צודק בית משפט קמא במסקנה ולפיה, אי הבהירות בנוגע לדירה הנוספת שבה קיימת לכאורה חריגת בנייה, האם מדובר בדירה של דאבוש או של אותו "הרצל", פועלת לחובתה של ההגנה. הרי ההגנה צריכה להוכיח טענה בדבר אכיפה בררנית. משלא הביאה ההגנה כל עדות שתתמוך בטענה ולפיה, קיים בעלים של נכס אחר בבניין, אשר ביצע חריגות בנייה וזכה ליחס שונה מצד גורמי האכיפה, ממילא לא הוכחה הטענה בדבר אכיפה בררנית. אין טענה לאכיפה בררנית ולפיה המערער ביקש היתר בנייה וסורב ואילו שכן אחר ביקש היתר בנייה ובקשתו התקבלה, אלא טענה כי נגד שכן אחד ללא היתר מוגש כתב אישום ונגד שכן נוסף שגם לו אין היתר - לא הוגש כתב אישום. טענה שכזו לא הוכחה ומטבע הדברים, בענייננו לא עמד המערער בנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו להגנה מן הצדק. ה) טענות לפגם שנוצר עקב אי עריכת שימוע: המערער לא ביקש מבעוד מועד לקיים שימוע וסורב. (ראה דברי ב"כ המערער בעמוד 5 שורה 13 לפרוטוקול מיום 9/10/13), אלא טען, כי אי עריכת השימוע היא בגדר פגם לשורשו של הליך אשר צריך להוביל לזיכויו. דין טענה זו להידחות אף היא. כפי שנכתב בהכרעת הדין (סעיף 14), ולא אחזור על האמור שם, החובה לקיים שימוע היא בעבירה שעונשה מאסר העולה על 3 שנים (לאור סעיף 60 א' לחסד"פ + סעיף 24 לחוק העונשין) ואילו בענייננו, אין מדובר בעבירה מסוג זה ועל כן אי קיום שימוע בוודאי שאינו פוגם בהליך דנן לשורשו של עניין. למערער ניתן מלוא יומו בבית משפט. הוא היה רשאי לעיין בכל המסמכים והיה מיוצג ואין בטיעון זה משום טענת הגנה אשר מובילה לזיכויו. ו) טענה להגנת "זוטי דברים": לא ניתן לומר, כי הבנייה נשוא כתב האישום היא בגדר "זוטי דברים". בית המשפט קמא הרחיב בעניין בסעיף 15 בהכרעת הדין ומקובלים עלי הדברים שנכתבו שם. משנדחו טענות ההגנה, היה מקום להרשיע את המערער. ההתנהלות שקדמה לשמיעת ההוכחות בבית משפט קמא במסגרתה נשקלה האפשרות לוותר על האישום נגד המערער ולהותיר את האישום ואת ההרשעה רק ביחס לאביו - הנאשם 2, אין בה כדי להוביל לזיכויו של המערער. נעשו ניסיונות להסדיר את הנושא אך אלו לא צלחו. לא היתה הבטחה (כעולה מפרוטוקולים השונים) כי אם אביו יודה ויורשע, אזי בכל מקרה תוותר המאשימה על האישום ביחס למערער 1. משהתנהל ההליך לגופו ונדחו טענות ההגנה, והוכח הדרוש הוכחה על פי כתב האישום, לא היה מנוס מהרשעת המערער. ז) באשר לגזר הדין: בגזר הדין מיום 29/5/13 הושת על המערער קנס בסך 15,000 ₪ על פי הסדר טיעון שאומץ ע"י בימ"ש קמא. כן נקבע כי הקנס ישולם ב- 10 תשלומים וכן צווה המערער להרוס את מרכיבי הבנייה שתוארו בכתב האישום. אין מדובר בקנס חריג. מדובר למעשה בסכום קנס מוסכם ואין כל עילה לערעור על גזר הדין ובוודאי שאין בהודעת הערעור נימוק המצדיק קבלתו ביחס לגזר הדין. 6. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בניהחוק התכנון והבניה