גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל״ז-1977 (ריבוי עבירות). בעת שעבד בתחנת דלק של סונול באבו סאנן, ביצע המשיב 275 משיכות פיקטיביות מול חברות האשראי, באמצעות כרטיסי אשראי שברשותו, בכוונה להונות, וגנב מקופת התחנה סך כולל של 110,884 ש״ח. למעשה, יש לראות את המשיב כמי שהורשע בביצוע 275 עבירות גניבה. 2. בפני בימ״ש קמא היה מונח תסקיר שירות המבחן, ממנו עולה, כי הנאשם הינו בן 27 שנים, נשוי, ללא כל עבר פלילי אשר חי, כל חייו, במצוקה כלכלית ובקשיים אישיים ומשפחתיים נוספים ולקח על עצמו תפקיד "הורי" במשפחת המוצא והיה, עד למעצרו בתיק זה, המסייע העיקרי למשפחה, במצוקותיה. המשיב לקח אחריות על מעשיו והביע צער, בושה וחרטה, אם כי ניסה להרחיק עצמו מתכנון העבירות. לדבריו, את כל כספי הגניבה העביר להוריו. שירות המבחן התרשם, כי ההליך הפלילי הווה גורם מרתיע למניעת הישנות ביצוע עבירות על ידי המשיב והמשיב עצמו מעוניין בהליך טיפולי, על מנת לרכוש כלים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר, בעתיד. לפיכך, המליץ שירות המבחן לגזור על המשיב עבודות שירות ולהעמידו בפיקוח שירות המבחן למשך 18 חודשים וכן להטיל עליו לפצות את סונול. 3. בימ״ש קמא קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות, בנסיבותיהם, הוא בין 6 חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות ובין שנתיים מאסר בפועל ובהתחשב באמור בתסקיר שירות המבחן, בעברו הנקי של המשיב ובנסיבותיו האישיות, גזר את העונש ברף הנמוך של הטווח, שנקבע על ידו. 4. המדינה מבקשת כי נתערב בעונש ונחמיר בו בטענה, כי מתחם העונש ההולם, בנסיבות המקרה, הוא בין 18 חודשי מאסר בפועל לבין 36 חודשים. זאת - בהתחשב בקלות ביצוע העבירות, במספרן הרב, בתקופה הארוכה בה בוצעו ובסכום הכולל של הגניבה וכן בשים לב למדיניות הענישה, כפי שהיא עולה מהפסיקה שהוגשה על ידה. כן טוענת היא, כי בימ״ש קמא לא איזן נכונה בין נסיבותיו האישיות של המשיב ובין האינטרס הציבורי, בין היתר לאור כך שאין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בעבירה חוזרת ונשנית וכי גזר הדין מעביר מסר שלילי לציבור. דיון והכרעה : 5. סבורתני כי מתחם העונש, שנקבע על ידי בימ״ש קמא, אינו הולם את חומרת העבירות, על נסיבותיהן. בקביעת מתחם העונש ההולם יש ליתן משקל של ממש לערך החברתי שנפגע ולכך שאין מדובר במקרה אחד, בכישלון אחד או במעידה חד פעמית, אלא בפרק זמן ארוך (כשנתיים ימים - החל מחודש יולי 2007 ועד חודש מאי 2009), במהלכו חזר המשיב וביצע, שוב ושוב - 275 פעמים, עבירות גניבה, שהצטברו לכדי סכום נכבד - עד שנתפס. למעשה, היו למשיב 274 פעמים להתחרט על מעשה הגניבה ולא לחזור עליו, אולם הוא בחר, שוב ושוב, בדרך הגניבה. לענין מדיניות הענישה הפנו שני הצדדים לפסקי דין, אשר בחלקם הושתו, בגין עבירות דומות, עונשי מאסר לריצוי בפועל ובחלקם - הושתו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ואף של"צ. ראוי לציין, כי בכל המקרים, שהובאו בפנינו, בהם הושתו מאסרים בפועל (למעט אחד), היה מדובר בנאשמים שלהם עבר פלילי מכביד. במקרה היחיד שהובא על ידי המדינה, בו הושת מאסר בפועל, על נאשם נעדר עבר פלילי - ת.פ. 2419/05, פרקליטות מחוז חיפה נגד אליהו וקנין ואח' (2.5.2006), היה מדובר בנאשם אשר ביצע את העבירות תוך קשירת קשר עם שלושה נאשמים אחרים, היינו - היה מדובר ברכיב מחמיר שאינו קיים בענייננו). עם זאת, חשוב להדגיש, כי אין לגזור את מתחם הענישה, מהעונשים שנגזרו, בפועל, בטרם תיקון 113, שכן בטרם התיקון, לא נעשתה אבחנה בין מתחם הענישה ההולם לבין העונש הראוי לנאשם הספציפי [ראו, בענין זה, ע"פ 1323/13 רך חסן ואח' נגד מדינת ישראל (5.6.2013)]. בנוסף, על פי תיקון 113, מדיניות הענישה היא רק אחד הפרמטרים שיש לשקול בקביעת מתחם העונש ההולם (ראו: סעיף 40ג'(א) לחוק העונשין) . 6. לטעמי, כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם את העבירות שנעברו במקרה דנן, על נסיבותיהן, צריך להיות מאסר בפועל. סבורתני, כי המתחם ההולם, למקרה דנן, הוא בין 10 ל- 24 חודשי מאסר בפועל. זאת - בהתחשב בערך החברתי שנפגע, במספר הרב של מעשי הגניבה, בתקופה הארוכה בה בוצעו, ברכיב המרמה הכלול בהן, בקלות הביצוע, בקושי הגילוי ובסכום המצטבר של הגניבות. מגזר הדין עולה, כי בימ"ש קמא שגה בקביעת מתחם הענישה, ככל הנראה, מאחר שהביא בחשבון, לענין המתחם, גם את נסיבותיו האישיות של המשיב ולא רק את הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. כך עולה מהאמור במחצית השניה של סעיף 12 ובסעיף 13 לגזר הדין. אזכיר, שוב, כי על פי תיקון 113 יש לקבוע את המתחם העונש ההולם, על פי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות ועל פי נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ללא שמביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם. נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות נוספות, שאינן קשורות בביצוע העבירה, מובאות בחשבון רק לענין גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע. ראו: סעיפים 40ג'(א) + 40ט', לענין קביעת מתחם העונש ההולם וסעיפים 40ג(ב) + 40יא לחוק העונשין וכן ע"פ 1323/13 רך חסן ואח' נגד מדינת ישראל (5.6.2013). 7. עם זאת, מנימוקי גזר הדין עולה, כי החלטת בימ"ש קמא שלא לגזור על המשיב עונש מאסר לריצוי בפועל, הושתתה על גילו הצעיר של המשיב, על נסיבותיו האישיות המפורטות בתסקיר שירות המבחן, לרבות המצוקה הכלכלית בה פעל, על החרטה הכנה שהביע, על עברו הנקי ובעיקר - על סיכויי השיקום העולים מהתסקיר ומהמלצת שירות המבחן. 8. התלבטתי לא מעט, האם נכון יהא להתערב בעונש שנגזר על הנאשם, תוך שאני ערה לכך שעונש זה חורג לקולא ממתחם העונש ההולם (שנקבע על ידי), לעבירות שבוצעו על ידו, ולכך שעל פי תיקון 113, ניתן לעשות זאת רק כאשר קיימים שיקולי שיקום ממשיים. בסופו של דבר החלטתי להמליץ לחבריי שלא להתערב בעונש המאסר, לריצוי בעבודות שירות, שנגזר על המשיב. זאת - לאור התרשמותו של בימ"ש קמא, כי המשיב מתחרט חרטה כנה ואמיתית על מעשיו ואף מנסה להשיב את כספים שגנב וכי הסיכוי להישנות העבירות נמוך ובעיקר - מאחר שמתסקיר שירות המבחן עולה, כי קיימים סיכויים ממשיים לשיקומו, היינו - מתמלאים התנאים הקבועים בסעיף 40ד' לחוק העונשין, לחריגה לקולא ממתחם העונש ההולם. עם זאת, סבורה אני, כי יש לחייב את המשיב להחזיר לסונול את כל כספי הגניבה, גם אם בתשלומים. לפיכך, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור רק לענין רכיב הפיצויים, אשר נקבע על ידי ביהמ"ש קמא ולהעמידו על סכום של 111,000 ₪ (במקום 50,000 ₪, שנקבעו על ידי בימ"ש קמא), כאשר סכום זה ישולם בתשלומים חודשיים שווים ורצופים, בסך של 1,000 ₪ לחודש, אשר ישולמו בכל 15 לכל חודש, החל מהתאריך שנקבע על ידי בימ"ש קמא (15.8.13) ולהותיר את יתר רכיבי הענישה שנגזרו על ידי בימ"ש קמא, על כנם. תמר שרון - נתנאל, שופטת השופט עודד גרשון [אב"ד] לו דעתי היתה נשמעת היינו מקבלים את הערעור ומחמירים בעונשו של המשיב. כמו חברתי השופטת תמר שרון-נתנאל, אף אני סבור כי מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית המשפט קמא הינו מתחם שגוי המצדיק את התערבותנו. סבורני כי ריבוי העבירות שבוצעו ע"י המשיב (275 משיכות כספים, שכל אחת מהן היא מעשה גניבה והונאה בכרטיס חיוב) והתחכום שנלווה לביצוע העבירות, מחייבים רף ענישה גבוה שיהיה בו משום ביטוי לחומרת העבירות שבוצעו על ידי המערער, נסיבותיהן, משכן והיקפן, ואשר יקח בחשבון את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה. סבורני כי מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית המשפט קמא (בין 6 חודשי מאסר שיירוצו בעבודות שירות לבין שנתיים מאסר בפועל), מתעלם לחלוטין מריבוי העבירות שבהן מדובר כאן. כשלעצמי אני סבור שמתחם העונש ההולם בגין כל העבירות שבוצעו על ידי המשיב צריך להיות בין 30 חודשי מאסר ל- 60 חודשי מאסר לריצוי בפועל. דומני כי בסופו של יום שגה בית המשפט קמא בכך שלא איזן כהלכה בין נסיבותיו האישיות של המשיב לבין האינטרס הציבורי ולא נתן את המשקל הראוי לעובדה שהעבירות שנעברו על ידי המשיב לא היו בבחינת מעידה חד פעמית אלא היו סדרה ארוכה של מעשי עבירה שבוצעו תוך תחכום והסוואה. עם זאת, מאחר וכרגיל, אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם גם מקום שבו ערעורה של המדינה מתקבל, אציע להעמיד את עונשו של המשיב על 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לו דעתי היתה נשמעת, כי אז היינו מקבלים את ערעורה של המדינה וגוזרים על המשיב 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא יישארו על כנם. עודד גרשון, שופט השופט כמאל סעב: קראתי את חוות דעת חבריי ומצאתי כי שניהם סבורים שמתחם הענישה שנקבע על ידי בימ"ש השלום הנכבד (6 חודשי מאסר עד ל - 24 חודשים - סעיף 13 לגזר הדין), היה שגוי; כשכל אחד מהם מציע מתחם ענישה שונה בתכלית השינוי - (השופטת נתנאל-שרון סבורה שהמתחם הוא בין 10 חודשים ועד 24 חודשים, לעומתה השופט גרשון סבור כי המתחם הוא בין 30 חודשים ל - 60 חודשי מאסר בפועל). הקביעות השונות והרחוקות של מתחמי הענישה, מעידות עד כמה קשה מלאכת גזירת הדין ולא בכדי השוו בין מלאכה זו לבין קריעת יום סוף כשבית המשפט העליון חוזר ומדגיש קשיים אלו בפסיקתו הענפה - ראו ע"פ 4272/04 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נט (6), 175, ע"פ 2012/79 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד לד (2), 421 וע"פ 1399/91 ליבוביץ נגד מדינת ישראל, פ"ד ז (1). חברי התבססו על אותם נימוקים ובעיקר ריבוי העבירות, יחד עם זאת המתחם שקבע האחד רחוק מרחק רב מהמתחם שהציע השני. יש להניח שבעקבות זאת התוצאה העונשית שמציעים רחוקה מאוד האחת מהשנייה. דומה כי אין מחלוקת שהעבירות שבוצעו על ידי המשיב, עבירות חמורות הן. חרף העובדה שיוחסה למשיב עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין - (ריבוי עבירות) ועבירה נוספת הנוגעת לשימוש בכרטיס אשראי מבלי לייחס לו עבירה של גניבה ממעביד. ברי לכל בר בי רב שחברת הדלק - המעסיק, הפקידה בידי המשיב ניהול מכירת הדלק וקבלת התמורה לשם העברתה אליה, אך בנטילתו את הכספים לעצמו הפר המשיב את האימון שניתן בו. למצב עובדתי זה התייחס בימ"ש השלום הנכבד בסעיף 9 לגזר הדין. מקובלת עלי המסקנה שהמשיב פגע בערך חברתי משמעותי ושהוא היסוד של מערכת היחסים שבין עובד למעביד, (חרף העובדה שיוחסה למשיב עבירת גניבה בלבד), לכן הייתי אומר שהמשיב פגע בערך חברתי שבאופיו רב פנים הוא. מעשי המשיב פגעו בקניין של המעסיק והפרו את מערכת יחסי האימון בתחום התעסוקתי, תוך פגיעה ממשית בניהול העסק וזאת מעבר לפגיעה הכלכלית. כאמור, חבריי קבעו מתחמי ענישה שונים, בינם לבין עצמם וגם שונים מזה שקבע בימ"ש השלום הנכבד. המדובר במספר רב של מקרי עבירה שהתפרשו על פני שנתיים, אך לא מצאתי כי בקביעת המתחם היתה התייחסות לכל עבירה ועבירה. יצוין כי כתב האישום לא פרט את מועדי העבירות, אם כי צוין החודש והשנה בהם התחיל המשיב לבצע את העבירות ועד למועד תפיסתו. עיינתי בפסיקה שהצדדים הפנו אליה, בפסיקה נוספת ואחרת ואכן ניתן למצוא פסיקה מחמירה ופסיקה מקלה, כך שמתחם הענישה העולה מהפסיקה הוא רחב מאוד. יחד עם זאת ראוי להזכיר כי המערערת טענה למתחם ענישה של 18 חודשים ועד ל - 36 חודשים - עמ' 11 לפרוטוקול מים 2.6.13. תיקון 113 מקבל בימים אלו התייחסות מרובה של בתי המשפט ובעיקר יש להפנות בעניין זה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין רך חסן שהובא על ידי חברתי השופטת ת. נתנאל שרון ולאחרונה ניתן פסק דין בע"פ 8641/12, 8678 מדינת ישראל נגד סעד, (ניתן ביום 5.8.13 - להלן "פס"ד בעניין סעד"). פסקי דין אלו עסקו במהות מתחם הענישה והצורך בקביעת סטנדרטים וכלים שלא יפגעו באפקטיביות ובתכלית החתירה לקביעת עונש הולם. עוד יש לזכור כי אנו כערכאת ערעור, בוחנים את העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מבלי להיכנס לנעליה ולנסות לקבוע את העונש ההולם כפי שעושה זאת הערכאה הראשונה. ערכאת הערעור תבחן אם העונש חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים או אם נפלה טעות בגזר הדין וכי רק אז תתערב, אם כי ההתערבות צריכה להיות מצומצמת ובמקרים החריגים בלבד - ראו ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.4.09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.4.09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09). לטעמי, בימ"ש השלום הנכבד יצר איזון ברכיבי הענישה השונים, כך שגם אם הוא חרג לקולה ברכיב אחד איזן זאת ברכיב אחר, והגם שהטיל עונש מאסר בפועל שניתן לרצותו במסגרת עבודות שירות, עדיין לא ניתן לומר כי הוא חרג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, חריגה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. השופטת נתנאל שרון מציעה לחייב את המשיב להחזיר לחברת הדלק - המעסיק, את כל הסכום שהמשיב שלשל לכיסו ולא רק הסכום של 50,000 ₪ - (ראו סעיף 8 לחוות דעתה פיסקה אחרונה), ועל כך אנו תמימי דעים. כעולה מהתסקיר המשיב בן למשפחה קשת יום, חרף זאת ההורים גדלו ילדים וחינכו אותם לשרת את הציבור. הן האב והן ילדיו שירתו בצה"ל בשירות חובה ועשו כמיטב יכולתם - ראו עדות האב בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 2.6.13. הילדים וביניהם המשיב, התנהלו לאחר שחרורם מהצבא ככל אזרח מן הישוב. הם עבדו לפרנסתם בכבוד עד שמשפחת המשיב נקלעה למצוקה כלכלית בשל החובות הכבדים, כי אז נחלץ לסייע למשפחתו בדרכו הפסולה של נטילת כספי המעסיק, וכמובן שאין לקבל זאת כדרך פעולה ראויה ונכונה. המחלוקת בין חברי תעיד על הקושי שמעורר עניינו של המשיב וההתלבטות הרבה שמעורר עניינו. מחד הוא חטא במעשה אסור וחמור כשהוא חוזר חלילה וחוטא שוב ושוב על פני תקופה לא קצרה - כשנתיים, ומאידך, המשיב התנהל ככלל כאדם נורמטיבי, אין לו עבר פלילי, הביע חרטה כנה ואמתית, עושה הכל, חרף קשייו הכלכליים להסיר את המחדל ולהחזיר את הסכום שנטל מהמעסיק כדי לתקן את הנזק שגרם. המשיב מצוי בתהליך שיקומי שסמניו חיוביים וביחד עם נסיבות העניין, לרבות, העובדה שהסכנה להישנות המעשים נמוכה ביותר - ראו גזר הדין של בית משפט השלום הנכבד, כל זה, מביא להעדפת התהליך השיקומי על פני הענישה הממשית שיכולה להביא לשיבוש תהליך זה ואף לחשיפת המשיב לנורמות עברייניות, כי הרי אם המשיב לא יחזור לסורו: " ... ייהנה מכך לא רק הוא אלא גם הכלל ...", - ראו פסה"ד בעניין סעד. מכל אלה אני בדעה שלמעט חיוב המשיב בהחזרת כל הסכום שנטל מהמתלוננת - חברת הדלק, כפי שמציעה השופטת ת. נתנאל שרון, אין להתערב בגזר דינו של בימ"ש השלום הנכבד, כי הרי הכלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם, ובענייננו המשיב -ראו ע"פ 7348/11 מדינת ישראל נ' שמעון אוזן (ניתן 26.12.2011)) וע"פ 6346/11 מדינת ישראל נגד יוסף שמואלי (ניתן ביום 7.2.12). על כן, מצרף אני את דעתי לדעתה של השופטת ת. נתנאל שרון בהקשר לתוצאה הראויה בערעור זה. כמאל סעב, שופט אשר על כן הוחלט ברוב דעות השופטים כמאל סעב ותמר שרון-נתנאל כנגד דעתו החולקת של אב בית הדין השופט עודד גרשון, כאמור בחוות דעתה של השופטת תמר שרון-נתנאל. משפט פליליחוק העונשיןגניבה