שכר טרחת עורך דין בתביעה לגמלה על פי החוק לפיצוי נכי פוליו השופטת רות לבהר שרון בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל, בת.א 31028-10-11, ביום 15.7.13, במסגרתו התקבלה תביעת המערער לתשלום שכר טרחת עו"ד כשכר ראוי באופן חלקי, כאשר המשיבה חוייבה לשלם למערער סך של 25,000 ₪ + מע"מ, וכן הוצאות אגרה ושכר טרחה בסך 2,500 ₪. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המערער ייצג את המשיבה בתביעה לגמלה על פי החוק לפיצוי נכי פוליו, וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 22.9.08 ( להלן: "ההסכם"). 2. מנוסח ההסכם עולה, כי המשיבה התחייבה לשלם למערער 20% בתוספת מע"מ מכל סכום שהיא תקבל בגין הכרתה כזכאית בגין העבר, וכן בגין כל סכום שהמשיבה תוכר כזכאית בעתיד, לתקופה שלא תפחת מ- 7 שנים ממועד חתימת ההסכם. 3. אין חולק כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בסופו של דבר במשיבה כנכה בשיעור של 100%, ובהתאם זיכה אותה בגמלה. המשיבה זכתה בפיצוי חד פעמי בסך 128,011 ₪, וכן בקצבה חודשית לתקופה שמיום 1.1.07 ועד 31.3.09, בסך כולל של 103,104 ₪, הלנה בסך 3,185 ₪ לחודש, והחל מחודש אפריל 2009 - קצבה חודשית בסך 3,964 ₪. 4. בנוסף, טען המערער כי הוא טיפל עבור המשיבה בבקשה נגד עמידר, שלא תפונה מדירתה, וטען כי הקדיש לכך לפחות 20 שעות עבודה עליהם ביקש תשלום בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. אקדים ואציין כי בעניין זה העיד המערער בעצמו כי הסכים מראש שלא לגבות על כך שכ"ט ואין זה ראוי שידרוש עתה שכ"ט, ובצדק דחה בית משפט קמא את התביעה בעניין זה. 5. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי המערער לא קיים את חובתו כלפיה, ולא הסביר לה את משמעות ופרשנות ההסכם שהינו הסכם מורכב, וקבע כי ההסכם אינו משקף את הסכמות הצדדים. עוד קבע בית המשפט, כי שוכנע כי המשיבה הבינה והאמינה שמדובר בהסכמה לתשלום שכר טרחה לפי שעות בלבד, והבינה כי רק אם יתנהלו הליכים משפטיים, רק אז, ישולם שכר הטרחה לפי האחוזים שנקבעו. עוד קבע בית המשפט כי לו ידעה המשיבה שזו כוונת המערער, כלל לא הייתה חותמת על ההסכם. משכך, קבע בית משפט קמא כי יש לקבוע מהו השכר הראוי המגיע למערער, אותו העמיד על סך כולל של 25,000 ₪, בתוספת מע"מ. טענות הצדדים בערעור 6. לטענת המערער, שגה בית המשפט כאשר קבע שההסכם אינו תקף. לטענתו, המשיבה כלל לא טענה כי המערער לא הסביר לה את ההסכם או כי לא הבינה את תוכנו, אלא הודתה כי כלל לא קראה את ההסכם. עוד לטענתו, עצם העובדה שהמשיבה חתמה על ההסכם, מלמדת על הסכמתה לכל תניות ההסכם, גם אם לא קראה אותו. עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא, כשהעמיד את הסכום בו חוייבה המשיבה כשכר ראוי, שלא בהתאם להסכם, וללא כל פירוט ממנו ניתן להבין כיצד הגיע בית משפט קמא לסכום אליו הגיע. לטענתו, משקבע בית משפט קמא שכר ראוי לפי שעות עבודה, מצופה היה שיפורט עבור כמה שעות עבודה זיכה בית המשפט את המערער, וכמובן, לפי איזה תעריף, ובכל מקרה, טעה בית משפט קמא כאשר קבע שמדובר במספר שעות מועט. 7. מנגד, טוענת המשיבה, כי הערעור מבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, כאשר בית משפט קמא קבע במפורש שהמערער לא הסביר לה את הוראות ההסכם, והיא לא הייתה מודעת לתוכנו, ומשכך, ההסכם אינו תקף. לטענתה, מדובר בקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, מה גם שבית המשפט התרשם מהעדים ומסקנתו מבוססת על התרשמותו של בית המשפט, התרשמות שהיא הפריבילגיה של הערכאה הדיונית ששומעת את העדים ויכולה להתרשם מאמינותם. באשר לסכום בו חוייבה המשיבה, לטענתה, אמנם לא הגישה ערעור שכנגד, אך הסכום בו חוייבה היה בהחלט על הצד הגבוה, בהתחשב בכמות השעות הזעום שהקדיש המערער לעניינה, כפי שקבע בית משפט קמא, קביעה שגם היא קביעה עובדתית. ד י ו ן 8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי טיעוני הצדדים בעל פה, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 9. בכל הקשור לתוקפו של ההסכם, אני סבורה כי אין מנוס מהמסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, ששמע את העדים והתרשם מהעובדות ומהנסיבות, בקובעו כי משמעות ההסכם לא הוסברה למשיבה, שהיא לא הבינה תוכנו, וכי לא ניתן על כן לחייבה בשכר טרחה על פי לשונו של ההסכם, כאשר בית המשפט קבע כי מדובר בהסכם מורכב, הן בסעיף מהות השירות והן בסעיף התמורה, כאשר בית המשפט ציטט את מהות השירות כפי שפורט בהסכם, וציין כי מדובר כאמור בנוסח מורכב שללא הסבר מפורש מצד המערער לגבי תנאי ההסכם ובדיקה כי המשיבה מבינה את התחייבותה - לא ניתן לחייבה לשאת בשכר הטרחה שנקבע בהסכם זה. בית המשפט הוסיף וציין כי המערער לא טען בתביעתו או בתצהירו כי הסביר למשיבה את תנאי ההסכם ומהות ההתקשרות ביניהם, לא הסביר לה מה הם שלבי העבודה שעליו להשקיע לצורך השגת הקצבה מהמל"ל עבורה, ואף לא טען כי הסביר לה את שיעור שכה"ט וכיצד יחושב הסכום. בית המשפט ציין כי רק בחקירתו, העיד המערער כי הסביר למשיבה את המתכונת שבה הוא פועל, ולא טען שהסביר לה כי גם אם כל עבודתו תסתכם בהגשת פסה"ד שהיה חסר לצורך קבלת הגמלה מהמל"ל או בהגשת התביעה אשר הוגשה כבר בעבר על ידי בתה של הנתבעת, היא עדיין תידרש לשלם 20% מכל סכום שתקבל. בית המשפט הוסיף וציין שכפי שנקבע לא אחת אין די בעריכת הסכם שכ"ט עם לקוח, שכן על ההסכם להיות ברור וחד משמעי ככל שניתן, דבר שלא היה בהסכם מושא המחלוקת, ויפים בהקשר זה דברי כב' השופטת ברק-ארז, שפסק הדין שניתן לאחרונה ברע"א 6222/13 משה סטרוגנו עו"ד נ' שלמה שרבט פסיקה ( 17.11.13), כדלקמן: "...לצד העמדה העקרונית - הנכונה כשלעצמה - לפיה על אדם מוטלת אחריות לקרוא או לוודא תוכנו של מסמך שהוא חותם עליו, יש לתת את הדעת גם על הכללים הנוגעים לכך שאדם יכול לסמוך על אדם הקרוב לו או חב כלפיו חובות אמון... אין צריך לומר, כי עורך דין המחתים לקוח על הסכם שכר טרחה... חייב כלפיו בחובה מוגברת לוודא כי הוא יודע ומבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חתום, וזאת מכוח חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי לקוחו ...". 10. בסיכומו של דבר קבע בית משפט כי המערער לא הסביר למשיבה את משמעות ההסכם, וכי המשיבה הבינה והאמינה שמדובר בהסכמה לתשלום שכ"ט לפי שעות, בהתאם לכמות השעות שתושקענה בעבודה המשפטית, ולאור זאת קבע כי ההסכם אינו משקף את ההסכמות בין הצדדים, וכי המערער אינו זכאי לשכ"ט לפי ההסכם. קביעות אלה של בית משפט קמא הן קביעות עובדתיות שאין כל מקום להתערב בהן, ומשכך הנני מותירה על כנה את החלטת בית משפט קמא, כי אין מקום לחייב את המשיבה בתשלום שכה"ט למערער בהתאם להסכם. שכר ראוי 11. לאור קביעתו של בית המשפט כי אין להחיל במקרה זה את הוראות הסכם שכה"ט, קבע בית המשפט שיש לבחון מהו השכר הראוי במקרה זה. 12. המערער טען לשעות עבודה רבות, שנדרשו ללימוד החומר אותו לא הכיר, אך בית המשפט ציין כי הוא קיבל מבתה של המשיבה את טופס התביעה המוכן שהיא הגישה בזמנו למל"ל, וציין כי מעדות המערער עולה כי התביעה הוגשה על סמך אותו מסמך שהכינה בתה של המשיבה, ושהוא רק השלים את המסמך. בית המשפט סקר את כל תיק התביעה במל"ל, וקבע כי המערער לא הציג כל ראיה לפיה פעל לאיתור פסק הדין שהיה חסר ונדרש על ידי המ"ל. משכך, ומרגע שהמערער אישר שמשרדו מתמחה בתחום זה של תביעות נגד המל"ל, בצדק קבע בית משפט כי לא היה כל מקום לטעון להשקעה של 30 שעות עבודה בלימוד החומר, כאשר טופס התביעה היה כאמור כבר מוכן ברובו. לגבי הטיפול מול עמידר, בית המשפט ציין כי "אין כל היגיון בטענתו לשעות עבודה רבות לתיאום פגישה עם נציג עמידר", כאשר בעניין זה הודה המערער שסוכם כי הוא לא יקבל שכ"ט נוסף. 13. בכל הקשור לקביעת השכר הראוי אני סבורה שהמערער לא הרים את הנטל להוכחת שכר ראוי מעבר לסכום אשר פסק לו בית משפט קמא. בית משפט קמא דחה את טענות המערער בעניין שעות העבודה שהשקיע, וקבע את שכרו של המערער על דרך האומדנא, על בסיס התרשמותו מהיקף העבודה שהשקיע המערער בטיפול בענייני המשיבה בהתאם לראיות שהובאו בפניו והתרשמותו מהן. ויודגש, מרגע שמדובר בשכר ראוי ובאומדנא של בית משפט קמא, הרי שגם אם ייתכן ולו שמעתי את הצדדים הייתי מעריכה את גובה השכר הראוי בסכום שונה במידת מה, עדיין אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. כידוע, קביעת השכר הראוי תעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו, כאשר שיעור השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ויש לקבוע אותו על יסוד חומר הראיות המצוי בפני בית המשפט [ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נח (5) 20; ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מ"ז (5) 114, בעמ' 125 - 126 (1993)]. שכר הטרחה יכול להיקבע לפי שיטות שונות, ויכול להסתמך, בין השאר, על חוות דעת מומחים (ע"א 9282/02 הנ"ל וההפניות שם), או במקרים מסויימים יכול השכר הראוי להיקבע בדרך של "אומדן גלובלי" בהתאם למכלול הנסיבות, ובתוך כך היקף העבודה - כפי שעשה בית משפט קמא בענייננו, ודרך זו אושרה גם על ידי בית המשפט העליון [רע"א 5053/10 זאב גורה נ' עו"ד רנה שבולת ( 02.09.10)]. העולה מהאמור הינו כי השכר הראוי נפסק בהתאם לראיות שהובאו ונשמעו על ידי הערכאה הדיונית גם על דרך האומדנה, כפי שהדבר גם בענייננו, ועל כן ככלל לא ראוי שערכאת הערעור תתערב בקביעה זו. מעבר לנדרש יצוין, כי בימ"ש קמא בא למעשה לקראתו של המערער שכן המערער לא עתר בכתב תביעתו, ולו כטענה חלופית לשכר ראוי, ולכאורה, משנקבע שההסכם בין הצדדים אינו יכול לחייב את המשיבה, היה מקום לדחות את תביעתו, אלא שבית המשפט, למעשה הלך לקראת המערער, כאשר פסק לו שכר ראוי, ולטעמי בצדק, שכן אין מחלוקת שאכן המערער העניק למשיבה שירות משפטי עבור הטיפול בענייניה, ואין חולק שמטרת הטיפול הושגה. בנסיבות אלה אני סבורה שאין כל מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לרבות באומדנת השכר הראוי כפי שנקבעה על ידי בימ"ש קמא. סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה. הנני מחייבת את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. הפיקדון שהפקיד המערער, יועבר למשיבה, באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות הנ"ל. עורך דיןפיצוייםשכר טרחת עורך דיןפוליושכר טרחה