ג. על בסיס דברי הפקידה, כאמור לעיל, טוענת המערערת בתביעתה , כי מאז שנת 1992 - מועד בו הגישו המערערות בקשות לקבלת פיצוי מאחת הקרנות ("קרן הסיוע"), מקבלת המשיבה מגרמניה קצבה חודשית עבור המערערות, ואינה מעבירה להן את הכסף. לפיכך, תובעות המערערות בתביעתן שהוגשה לבית משפט השלום: 1. קצבה חודשית בסך 300 יורו X 247 חודשים = 74,100 יורו לכל מערערת. 2. תשלום חד פעמי בסך 7,500 יורו מקרן "זכרון, אחריות ועתיד" לכל אחת מן המערערות. 3. 1,450 דולר עבור המערערת מס' 2 בטענה כי מדובר בסכום שלא הועבר לה על אף שאושר על ידי המשיבה. 4. סכום של 200,000 ₪ בגין עגמת נפש. סה"כ סכום התביעה: 1,003,848 ₪. ד. בפני בית משפט קמא העידו המערערת מס' 1 בעצמה, עורך הדין פיינזילבר (שבאמצעותו הגישו המערערות בשנת 1992 תביעה לקבלת פיצוי מקרן הסיוע), ואילו מטעם המשיבה העידו עוה"ד מוזס - יועצה המשפטי של המשיבה. לעיון בית משפט קמא גם הוגשו מסמכים רבים. ה. לאחר סקירת העדויות והמסמכים קבע בית משפט קמא שתביעה שהגישה אמה של המערערת (דהיינו, המערערת מס' 2) לקרן הסיוע אושרה והיא קיבלה בשנת 1996 סך של 5,000 מארק, ואילו תביעת הבת (המערערת) נדחתה סופית על ידי הקרן בשנת 2005 משהתקבלה עמדת רופא הקרן לפיה היא לא הוכיחה נזק בריאות כנדרש לפי תנאי הקרן. המערערת טעתה לחשוב שתוכל לחזור ולהגיש את בקשתה לקרן משימלאו לה 60 שנה, אך לפי כללי הקרן מותרת הגשת בקשה פעם אחת בלבד, דבר שלא נאמר למערערת על ידי עו"ד פיינזילבר שהגיש את הבקשה בשמה. משכך, הגישה המערערת ב-2006 תביעה נגד עו"ד פיינזילבר לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (ת"ק 1266/06) והלה שיגר הודעת צד שלישי נגד קרן הסיוע וטען שהקרן לא פרסמה את הכלל שניצול שואה רשאי להגיש בקשה פעם אחת בלבד. כב' השופט י. פרידמן פסק ביום 8.6.06 שעו"ד פיינזילבר התרשל בכך שלא יידע את המערערת שקיימת זכות להגשת בקשה אחת בלבד לקבלת פיצוי, וקרן הסיוע נושאת באחריות בגין אי פרסום מגבלה מהותית זו. נזקיה של המערערת בפסק הדין הנ"ל הועמדו על 35% מן המענק שניתן היה לקבל. עו"ד פיינזילבר חוייב על ידי בית המשפט לתביעות קטנות בתשלום מלוא הסכום כלפי המערערת, ואילו הקרן חוייבה לשפותו במחצית. ו. בית משפט קמא הוסיף וקבע בפסק דינו, שבשנת 2009 איפשרה ממשלת גרמניה למגישי בקשות שנדחו בעבר על ידי קרן הסיוע, מאחר והיו מתחת לגיל פרישה, ולא הוכיחו נזקי בריאות, להגיש בקשה חוזרת לקרן, לאחר שעברו את גיל הפרישה. המערערת אכן הגישה בקשה לקרן וקיבלה בשנת 2010 פיצוי בסך 2,556 יורו. ז. בית משפט קמא הוסיף וקבע, שהטפסים שמולאו והוגשו על ידי שתי המערערות ב-1992 הם טפסים המיועדים לקבלת פיצוי חד פעמי מקרן הסיוע, ומדובר בקרן שממילא אינה מעניקה קצבה חודשית. גם המערערת ידעה, כך קבע בית משפט קמא, שמדובר בתביעה לקבלת פיצוי חד פעמי, וכך גם עולה, לפי קביעת בית משפט קמא, מעדותו של עוה"ד פיינזילבר. ח. המערערת, לפי קביעת בית משפט קמא, לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה כי מאז שנת 1992 מקבלת המשיבה קצבה חודשית עבור המערערת ועבור אמה. בית משפט קמא העדיף בענין זה את עדותו של נציג המשיבה, עוה"ד מוזס שאותה הגדיר בית משפט קמא כעדות מהימנה, ומכאן שלא הוכח על ידי המערערות הרכיב העיקרי של התביעה. ט. בהתייחס ל"קרן סעיף 2" קבע בית משפט קמא, שביום 22.10.10 נשלח למערערת מכתב מועידת התביעות בגרמניה לפיו בקשתה לקבלת קצבה חודשית נדחתה מאחר והיא לא עמדה בקריטריונים שנקבעו על ידי ממשלת גרמניה. בשלב מאוחר יותר, עקב משא ומתן בין ממשלת גרמניה לבין המשיבה, הוחלט על הקלה בקריטריונים המזכים ניצולי שואה בקבלת קצבה חודשית של קרן סעיף 2, אך הקלה זו אינה חלה רטרואקטיבית אלא רק מן המועד בו נכנסו ההקלות לתוקף (1.1.13), גם אם הבקשה הוגשה לפני מועד זה, ומה גם שממשלת גרמניה אף קבעה מבחני הכנסה לשם זכאות לקבלת הקצבה. לפי הנטען, המכתב שנשלח למערערת בו התבקשה לפרט הכנסותיה, טרם נענה על ידי המערערת באופן ענייני, ולכן אין המשיבה יכולה לאשר את בקשת המערערת. י. בנוסף שלחה המשיבה מכתב למערערת בו הוסבר לה שנוכח האמור בסעיף 3 לחוק ההטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007, יתכן והמערערת עלולה להפסיד את זכותה לקבלת קצבה לפי חוק ההטבות, הואיל וזו תשולם רק לניצולים שאינם מקבלים קצבה אחרת עקב רדיפות הנאצים, ולכן על המערערת לאשר בכתב האם היא מעוניינת כי יימשך הטיפול בבקשתה חרף הסיכון שתפסיד את הקצבה שהיא מקבלת מן האוצר (לפי חוק ההטבות). י"א. באשר למערערת מס' 2 הרי זו כלל לא הגישה בקשה לקבלת קצבה חודשית לפי קרן סעיף 2, אם כי נוכח הגמשת התנאים כיום קיים סיכוי שתאושר לה קצבה, הגם שהדבר עלול לפגוע בזכאותה לקבלת קצבה גבוהה יותר על פי חוק ההטבות ממשרד האוצר. מסקנת בית משפט קמא היא שעד 1.1.2013 ממילא לא היו המערערות זכאיות לקבל קצבה ולכן דין דרישתן זו - להידחות. י"ב. בית משפט קמא ראה לנכון להוסיף ולהעיר, שמתוך פסק דין שניתן על ידי הועדה בראשות כב' השופט א. שדה בתיק ו"ע 1664-06-09 מיום 14.12.09 עולה שהמערערת לא עמדה בתנאי הבסיס לקבלת הקצבה החודשית (שהייה במחנה ריכוז, גטו או מחנה שבו עבדו עבודות פרך) ולכן למעשה אין המערערת מס' 1 מקבלת קצבה מכח חוק ההטבות. ראוי איפוא שהמערערת מס' 1 תלבן מול המשיבה את זכאותה לקצבה חודשית החל מיום 1.1.13 כמו גם את זכאותה של אמה (המערערת מס' 2) שטרם הגישה תביעה בענין זה. ככל שהמערערות עומדות בתנאים הנדרשים ומבקשות לקבל קצבה הרי שעל המשיבה לפעול בענין זה, אך אין לכך השלכה ביחס לתביעה נשוא הדיון כאן. י"ג. בהתייחס לקרן "זכרון, אחריות ועתיד", קבע בית משפט קמא שתביעתה של המערערת מס' 1 מיום 18.3.01 לקבל פיצוי חד פעמי בגין עבודות כפיה נדחתה. המערערת לא הגישה ערעור והקרן סיימה פעילותה ביום 31.12.06, ואילו תביעתה של אמה, המערערת מס' 2 אושרה, והועברו לחשבונה שני תשלומים בסך כולל של 2,556 יורו, ולפיכך, דחה בית משפט קמא את טענותיהן של המערערות בקשר לאי-קבלת כספים מקרן זו. י"ד. טענה נוספת שהועלתה בתביעה היתה שהמענק מכח הסדר הבנקים השוויצריים למערערת מס' 2 לא הועבר לחשבונה של המערערת מס' 2, ואולם, הוכח במסמכי המשיבה שהתשלום בוצע למערערת מס' 2 בהמחאה לפקודתה מיום 24.12.04, ומשהתברר למשיבה שהמערערת מס' 2 לא הפקידה את ההמחאה הועבר התשלום (שווה ערך ל-1,450 דולר ארה"ב) לחשבון הבנק של המערערת מס' 2. ט"ו. טענה נוספת שהועלתה התייחסה לביטוח הסוציאלי הגרמני. נקבע בפסק הדין שלמשיבה אין כל קשר לקבלת קצבה זו הואיל והטיפול בקבלת קצבה סוציאלית מממשלת גרמניה מתבצע על ידי המוסד לביטוח לאומי בישראל או באופן ישיר מול המוסד לביטוח לאומי בגרמניה. ט"ז. על יסוד כל המפורט בפסק דינו המנומק הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה דין התביעה להידחות. במקביל ביקש בית משפט קמא, שנציגי המשיבה יבחנו את זכאותן של המערערות לקבלת קצבה חודשית מכח קרן סעיף 2 החל מיום 1.1.13 ולסיים את הטיפול בענין, בפרט בהתחשב בעובדה שהמערערת מס' 1 אינה מקבלת קצבה לפי חוק ההטבות. בית משפט קמא גם ראה לנכון להבהיר למערערת מס' 1 כי עליה לשתף פעולה עם המשיבה ולהעביר לה את פירוט הכנסותיה כנדרש או כל מסמך אחר שתתבקש להעביר. עד כאן תמצית פסק דינו של בית משפט קמא. י"ז. המערערות ממאנות להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורן מונח בפנינו. בערעור זה חוזרות המערערות ומפרטות את השתלשלות העניינים העובדתית, וחוזרות על דרישותיהן הכספיות, המסתכמות לפי חישובן בערעור ב-2,640,000 ₪. י"ח. נטען בערעור, כי בית משפט קמא שגה בפסק דינו בכך שהתעלם מטענתן, שה- Claims Conference התל אביבי זייף מסמכים בשמו של ה- Claims Conference של פרנקפורט על נהר המיין, ואין אף מסמך שמולא על גבי טופס רשמי מגרמניה, ואין אף מסמך רשמי שחתום על ידי ממלא תפקיד אחראי. כמו כן טוענות המערערות שהמשיבה העלימה את מספר רישום הקיצבה של המערערת מגרמניה והעניקה לה מספר חדש. י"ט. כמו כן נטען בערעור, שממשרדו של עו"ד פיינזילבר ( שטיפל בזמנו בעניינן של המערערות) נעלמו התיקים האישיים של המערערות, ומזכירתו של עוה"ד צעקה: "שרפתי את המסמכים שלכן מכיוון שהם לא היה בם צורך!". לטעמן של המערערות שופטת קמא לא ראתה קשר בין גניבת הקצבאות שלהן והפנסיה הסוציאלית בגין עבודות כפיה, לבין שריפת המסמכים שלהן. כ. עוד טענו המערערות, שבית משפט קמא האמין לכל דבריו של נציג המשיבה עוה"ד מוזס. נטען על ידי המערערות, שאלמלא היתה המשיבה גוזלת את כספי הקצבאות שלהן הן היו יכולות לעמוד בתשלומי משכנתא ולרכוש דירה משלהן במקום לנדוד בין דירות שכורות ולשלם דמי שכירות גבוהים. כ"א. כמו כן מצביעות המערערות על "טרטורים של דיונים משפטיים" עם עו"ד פיינזילבר, וועדות הערעור של משרד האוצר, וועידת התביעות. לטענת המערערות פסק דינו של בית משפט קמא אינו צודק, ומזה שנים ארוכות מקבלת המשיבה את הקצבה הסוציאלית של המערערת מס' 2, ומאז 31.12.10 גם את הקצבה עבור עבודות פרך. כ"ב. המשיבה מצדה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא והגישה בפנינו עיקרי טיעון, ותיק מוצגים. כ"ג. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 5.11.13, שמענו בהרחבה את טיעוניה בעל פה של המערערת מס' 1 בשפה הרוסית, באמצעות תרגום בתה. כמו כן הגישה המערערת לעיוננו במהלך טיעוניה, שורה של מסמכים לחיזוק טענותיה, ואילו ב"כ המשיבה חזר על האמור בעיקרי הטיעון, ועל עמדתו לפיה אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. כ"ד. לאחר שעיינו בתיקו של בית משפט השלום, לרבות פסק דינו של בית משפט קמא, ולאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של שני הצדדים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. כ"ה. בית משפט קמא בחן, בירר, ובדק לעומק את כל הטענות שהעלתה בפניו המערערת מס' 1 (בשם שתי המערערות). בנוסף עמדו בפניו גם עדות עו"ד פיינזילבר (שטיפל בזמנו בעניינן של המערערות), ועדות נציג המשיבה עוה"ד מוזס. בית משפט קמא גם עיין בשורה של מסמכים שהוגשו לעיונו וקבע חד משמעית, שלא עלה בידי המערערות להוכיח את תביעתן, תוך התייחסות פרטנית לדרישות ולתביעות של המערערות לגבי כל אחת ואחת מן הקרנות (ולרבות הסדר הבנקים השוייצריים והביטוח הסוציאלי הגרמני). כ"ו. נתנו דעתנו לטענות המפורטות שהועלו בערעור המונח בפנינו ולרבות טיעוניה בעל פה של המערערת מס' 1 בישיבה מיום 5.11.13, שרובן ככולן הינן טענות עובדתיות שנדונו בהרחבה במסגרת הדיון שהתנהל בפני בית משפט קמא אשר נתן דעתו לטענות אלה במסגרת פסק דינו, ואין כל עילה להתערבותנו בפסק הדין של בית משפט קמא. בית משפט קמא פירט ונימק היטב את קביעותיו ומסקנותיו, המעוגנות כראוי בתשתית הראייתית שהונחה בפניו, ובמסמכים השונים שהוגשו. לא שוכנענו כי נפלה טעות כלשהיא בפסק דינו של בית משפט קמא, ואין כל הצדקה להתערבותנו בפסק דינו. כ"ז. לפיכך, אין בידינו אלא לאשר את הקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, וכך אנו אכן מחליטים. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מורים בזאת על דחייתו של הערעור. [כפי שכותב בית משפט קמא בסיפא לפסק דינו כך מבקשים גם אנו מנציגי המשיבה לעשות את כל הדרוש על מנת לבחון את זכאות המערערות לקבלת קצבה חודשית מכח קרן סעיף 2 החל מיום 1.1.13, הכל כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא]. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. שינייםניצולי שואהמימון