הפקח רשם בהערותיו על הדו"ח כי הרכב חנה בניגוד לתמרור "אין עצירה" וכי מדובר בכביש דו סטרי והרכב חסם נתיב נסיעה. 3. המערערת ביקשה להישפט. בישיבת ההקראה לא כפרה בנוכחות הרכב במקום שיוחס לו בהודעת הקנס אך טענה באמצעות בא כוחה, כי הרכב חנה כדין במקום מוסדר וכי היא כופרת בביצוע העבירה והתיק נקבע להוכחות. 4. בית משפט שמע את עדות המפקח מטעם המאשימה ממנה עלה, כי בעת האירוע היה מוצב במקום תמרור "אין עצירה" וכן הוגשה תעודת עובד ציבור (ת/6) לגבי מועד הרחבת התמרורים - המדבר על מועד התקנת התמרורים ותקפותם לגבי הרחוב. כמו כן שמע ביהמ"ש את עדות הנאשמת, אשר טענה כי המקום שנכתב בדוח "כיכר קדומים" אינו המקום שבו חנתה. כאשר נשאלה בחקירה הנגדית: "ש. בהקראה אומרת כי הרכב חנה במקום". השיבה: "רוב הסיכויים שהייתי במקום זה, אבל אין לי זיכרון של 100 אחוזים" ( עמ' 6 שורות 11 - 12 לפרוטוקול). למרות שטענה, כי חנתה במקום מוסדר, בניגוד לעדות הפקח, כל שהשיבה בעניין זה היה: "אני חניתי במקום מוסדר. אין לי זיכרון של אירועי היום הזה". (עמ' 6 שורה 23 לפרוטוקול). היא העידה כי באותו רחוב יש מקומות בהם אפשר לחנות באופן מסודר ולטענתה היא חנתה שם למרות שאינה זוכרת ספציפית את אירועי אותו יום. (עמ' 7 שורות 13 - 15 לפרוטוקול). בית משפט האמין לעדותו של הפקח אשר נתמכה בתמונות (שלא צולמו בזמן אמת - והפקח הסביר מדוע), ומצא לנכון שלא להאמין לעדות הנאשמת, אשר "לא ברור עד היום מה בדיוק גרסתה" והשית עליה קנס בסך 800 ₪. 5. בהודעת הערעור המשתרעת על 14 עמודים צפופים ו- 63 סעיפים (ביחס להכרעת דין המשתרעת על כ- 2 עמודים וגזר דין המשתרע על עמוד אחד בלבד), מעלה המערערת טענות רבות ביחס לפסק הדין. לטענתה, בימ"ש הרשיע אותה למרות שהמאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה. בית משפט לא היה צריך להסתמך על תמונות האזור שצולמו באופן מגמתי כ- 3 ימים עובר לישיבת ההוכחות ואף תעודת עובד הציבור לא יכלה לסייע למאשימה. לטענתה, עדותה היתה ברורה, מהימנה ואחידה מה שלא ניתן לאמר לגבי עדות המפקח. בדיון שהתקיים לפני טענה המערערת, כי היא ביקשה לצרף בבימ"ש קמא תקליטור ובו תמונות הבניינים שבאותו רחוב. יצוין, כי המערערת היא עורכת דין במקצועה ועיסוקה, והיא יודעת (או אמורה לדעת) כי כאשר סבורים שפרוטוקול דיון אינו משקף הנאמר בדיון או שנפלה טעות בפרוטוקול, ניתן לבקש לתקנו בהתאם להוראות כל דין. בענייננו, אין חולק על כך, כי לא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול. כאשר אני בוחנת את הנאמר ואת שהתרחש בדיון ביום 11/6/13, אני מסתמכת על הפרוטוקול הקיים, ומשלא מצויין בפרוטוקול, כי המערערת ביקשה להגיש תקליטור שכזה, ממילא מבחינתי, לא היתה כלל בקשה בבית משפט קמא להגיש תקליטור או תמונות שכאלה. אציין, כי כל שביקשה המערערת להגיש בבית משפט קמא, היו מסמכים שנלקחו מאתר של ערוץ 2 בנושא "מכסות" של דוחות אותם צריכים הפקחים למלא. מסמכים שכאלו, שאכן אינם רלוונטיים לענייננו, לא הותרו להגשה כראיה (ראה עמ' 4 ו-5 לפרוטוקול מיום 11/6/13) וממילא, הפקח העיד, כי לא היתה לו מכסה קצובה של דוחות שהוא היה צריך למלא באותו יום והוא חזר והעיד, כי הרכב חנה במקום המיוחס לו וביצע עבירת תנועה. (עמ' 5 שורות 10 - 11 לפרוטוקול). 6. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, תיק בית משפט קמא ושמעתי באריכות את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) הכרעת הדין מבוססת על ממצאי אמינות ומהימנות שאין מקום להתערב בהם. ככלל, בית משפט של ערעור לא בנקל מתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר הופקדה על קביעת ממצאים עובדתיים ובוודאי כאשר מדובר בנושא של מהימנות עדים והתרשמות מכלל הגורמים המעורבים בעניין, אלא במקרים חריגים ויוצא דופן. ראה למשל: ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.05.09); ע"פ 111/99; ע"פ 190/82 מרקוס נגד מדינת ישראל פ"ד לז (1) 225, 234 (1983); ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני 1.9.08; ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.09); עפ"ת (מח' חי') 22197-05-11 יוסף דכוור נ' מדינת ישראל, ב) בענייננו, אין כל סיבה להחיל את החריג. עדותו של הפקח היתה ברורה ועקבית, ומולו היתה עדותה של המערערת אשר לא זוכרת כלל, מה היה באותו יום שבו ניתן לה הדו"ח. היא יוצאת מנקודת מוצא ולפיה, לא היתה חונה במקום שבו החניה אסורה, אך אין לה כל ידיעה פוזיטיבית בדבר האפשרות החוקית לחנות במקום שבו חנתה במועד האירוע. ג) בנסיבות אלו, ומשעמדה המאשימה בנטל המוטל עליה, והמערערת לא הראתה ולו לכאורה, כי ניתן היה לחנות במקום שבו ניתן הדו"ח, ממילא היה צריך בית המשפט קמא להרשיע אותה. גזר הדין במסגרתו הוטל על המערערת קנס בסך 800 ₪ הוא קנס הולם. זכותו של כל נאשם לנהל הליך הוכחות על מנת להוכיח את חפותו, אך משמצא בית המשפט כי לא היה מקום לנהל את הדיון, הוא היה רשאי שלא להותיר את סכום הקנס המקורי בעינו. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, אין מקום לקבל את הערעור ודינו להידחות. משפט תעבורהתמרוריםרשםכביש