כתב התביעה נמסר לבנו, פסק הדין ניתן בהעדר הגנה 4. המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש בקשה לביטולו. לבקשה לא צורף תצהיר לאימות העובדות, ובעיקר לכך שאין המערער בעלים של העסק. בבקשה טען המערער כי בנו מסר לו את כתב התביעה בסמוך ליום 20/11/12 מבלי שיידע אותו על המועד שבו קיבל אותו; ביום 4/12/12, כשביקש להגיש את כתב הגנתו, התברר לו כי כבר ניתן פסק הדין. המערער הוסיף וטען, שההמצאה לבן איננה המצאה כדין, שכן הבן לא התגורר עמו באותו מועד. עוד נטען כי בזמן מסירת כתב התביעה המערער שהה בחו"ל. 5. בהחלטה מפורטת (ההחלטה הראשונה), לאחר שבית משפט קמא שקל את מכלול הדברים - סיכויי המערער וטענותיו הכלליות שלא נתמכו בתצהיר, אל מול סיכויי המשיבה וטענותיה המפורטות - קבע בית המשפט תנאי לביטול פסק הדין, הפקדה של 20,000 ₪ תוך שלושה חודשים, דהיינו עד ליום 1/6/13. יודגש כי החלטתו של בית משפט קמא לא קבעה שיש לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק", שכן בית משפט לא שוכנע שהמסירה למערער לא התבצעה, אלא בשל "העדר זיקה ישירה בין מסמכי התביעה לבין הנתבע מחד והחוסר בפירוט נדרש של טענות הגנה שלא נתמכו בתצהיר מאידך, מצדיקים ביטול של פסק הדין בכפוף להפקדת 20,000 ₪ בקופת בית המשפט". ההחלטה ניתנה, כאמור, ביום 25/2/13 כאשר בסייפא לה צויין כי למערער 30 ימים להגיש בקשה למתן רשות ערעור עליה עד ליום 25/3/13. 6. לאחר שחלף המועד להפקדת הערובה, והמערער לא הפקידה, נתנה ביום 9/6/13 ההחלטה השניה לפיה פסק הדין נותר על כנו, וכי המשיבה רשאית להמשיך ולפעול לביצועו. 7. כאמור, המערער הגיש לבית משפט קמא בקשה לביטול ההחלטה השניה ופסק הדין, וביום 10/7/13 ניתנה ההחלטה השלישית. נרשם בה כי "החלטתי מיום 9/6/13 רק יישמה את החלטתי החלוטה מיום 25/2/13 אשר ניתנה לאחר שקילת טיעוני שני הצדדים. שינוי אותה החלטה משמעותו התמשכות ההליכים בתיק ללא כל גבול, על חשבון בעלי דין אחרים שטרם קיבלו את יומם. על כן הבקשה נדחית". 8. ביום 28/7/13 הגיש המערער הודעת ערעור על פסק הדין ועל שלוש ההחלטות. טענות הצדדים- 9. לטענת המערער, הערעור הוגש במסגרת הזמנים שנקבעו בדין: פסק הדין עוכב עד למתן ההחלטה השנייה שניתנה ביום 9/6/13 לפיכך זהו המועד ממנו מתחיל מרוץ הזמן להגשת הערעור. 10. המערער חזר על האמור בכתב ההגנה, ביקש את יומו בבית המשפט; נטען שאין לראות במסירה לבן כהמצאה כדין; שהמערער לא הצליח לגייס את סכום הערובה; שהיה על בית משפט קמא להעתר לבקשה ולהעמיד את סכום הערובה על סך של 10,000 ₪ בלבד, ויהיה זה בלתי צודק ששערי בית המשפט יינעלו לפני המבקש בשל חסרון כיס. 11. לגופו של כתב ההגנה, המערער הכחיש שקיבל את הסחורה וטען שלא חתם על החשבוניות לאישור קבלתה. 12. המערער ביקש בערעורו לבטל את פסק הדין ללא תשלום ערובה, ולחלופין להעמידה על 10,000 ₪ . 13. המשיבה טענה, כי המערער לא הגיש בקשת רשות ערעור במועדים שנקבעו ולכן ההחלטות הפכו להיות חלוטות. החלטותיו של בית משפט הן מנומקות וסבירות. דיון והכרעה 14. לדעתי דין הערעור להדחות הן בשל איחור בהגשתו והן עקב העדר הצדקה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. 15. אפתח בכך שלא יכולה להיות מחלוקת כי בעת הגשת הערעור ביום 28/7/13, המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 3/12/12 חלף עבר מזה זמן רב. למערער הומצא כתב התביעה כבר ביום 30/10/12 והוא נדרש להשיב בכתב הגנה תוך 30 ימים, דהיינו עד 30/11/12. משלא עשה כן, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 3/12/12 נעתר בית משפט קמא לבקשה ונתן פסק דין. מנגד, תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שנוסחה להלן, מאריכה את המועד להגשת ערעור, כאשר הוגשה בקשה לבטל פסק דין או החלטה שניתנו בהעדר עד למועד ההחלטה בבקשה: "המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד [תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ז (מס' 2)]: 398א. (א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה). (ב) מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה". יש לזכור כי ההחלטה על הבקשה לביטול פסק הדין היא ההחלטה הראשונה מיום 25/2/13. 16. כל שלוש ההחלטות הן בבחינת "החלטה אחרת". בע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור המנוח רפאלי שמואל ז"ל , ניתן ביום 15/12/10 (להלן - "פסק דין מרסל") נכתב לענייננו: "יש לציין כי ההליך היה צריך להיות מוגש כבקשת רשות ערעור, מאחר שהחלטה בבקשה לביטול פסק דין הינה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 377-376 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי)]". 17. עם קבלת ההחלטה הראשונה מיום 25/2/13 באשר לתנאי לביטול פסק הדין, רשאי היה המערער להגיש בקשת רשות לערער, ככל שההחלטה שעליו להפקיד 20,000 ₪, לא מצאה חן בעיניו, והוא לא פעל כך. ונא דוק, אין במתן האורכה להפקדת הערובה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו וראו א. גורן ,סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), עמ' 646, אף כי שם הדברים נאמרו לעניין הוראת פסק הדין, הדברים גם יפים להוראת עיכוב ביצועו של פסק הדין על פי ההחלטה הראשונה: "הוראה בפסק הדין, כי הוא ייכנס לתוקפו כעבור תקופה מסוימת, משמעה דחיית ביצועו של פסק הדין לתקופה הנ"ל. אולם החלטה בדבר דחיית ביצוע אינה מעכבת את מניין הימים להגשת ערעור" 18. לא יכולה להיות מחלוקת כי בתום 30 ימים, הוא המועד להגשת בקשת הרשות לערער, הפכה ההחלטה הראשונה מיום 25/2/13 לחלוטה, דהיינו ביום 25/3/13, ואילו המועד להגשת ערעור בזכות על פסק הדין תם ביום 17/1/13 (שכן להגשת ערעור בזכות עומדים 45 ימים). 19. המערער הגיש בקשה נוספת, שניה, ביום 10/7/13 עליה ניתנה ההחלטה השלישית עוד באותו היום. החלטה זו דחתה את בקשתו להקטין את סכום ההפקדה ל-10,000 ₪ במקום 20,000 ₪. דחיית בקשה זו, לא הקימה למערער מועד חדש לערער על ההחלטה מיום 25/2/13, כמו גם על פסק הדין. אוסיף כי המערער צריך היה להגיש בקשת רשות ערעור, והגשתה כמו גם הגשת הערעור, לא האריכה את המועד להגיש ערעור על פסק הדין או על ההחלטות שקדמו לה. 21. כאמור, המערער לא הגיש בקשת רשות ערעור, אלא ערעור, וזאת ביום 28/7/13. מאחר שהמערער הגיש את הערעור בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור, מוצע להרכב של א להקפיד בעניין זה עם המערער, לראות בערעור כבקשת ערעור ולדון בה כבערעור. ונא דוק - הכוונה היא לדיון אך ורק על ההחלטה השלישית, שלגביה הוגש הערעור בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור. 22. בדקתי את החלטתו של בית משפט קמא שלא לשנות את החלטתו לחייב בהפקדה של 20,000 ₪ ושלא להפחית את ההפקדה לסכום של 10,000 ש"ח, לא מצאתי סיבה להתערבותנו. התביעה היתה בסכום של כ-400,000 ₪. חיוב בהפקדת ערובה בסכום של 20,000 ש"ח היא, בנסיבות, סבירה ומאוזנת. טענות בעלמא שהמערער לא יכול היה לגייס סכום זה מבלי להסביר בתצהיר מהו מצבו הכלכלי, דינן להדחות. יצויין כי למערער ניתנה שהות של כשלושה חודשים לגייס את הסכום של 20,000 ₪. בנסיבות אלו, דעתי היא שיש להשאיר את ההחלטה השלישית על כנה, ובכך חזרו כל ההחלטות הקודמות להיות חלוטות. 23. מעל לנדרש אוסיף, שאף אם היה מוסר המחסום של איחור בהגשת הערעור ככל שהוא מתייחס להחלטה הראשונה, הרי בחנתי אותה, ולא מצאתי עילה לשנות ממסקנותיו של בית משפט קמא, לפיהן הביטול של פסק הדין היה אמור להיות שלא בשל "חובת הצדק" אלא על פי שיקול דעתו של בית המשפט, ותוך התחשבות מחד גיסא לתת למערער את יומו בבית המשפט ולשכנע שטיעוניו, אשר נראו בלתי מהימנים, הם נכונים ומאידך גיסא לשמור על האינטרסים של המשיב ולהורות לפיכך על הפקדת ערובה. 24. אוסיף שתי הערות: הראשונה - המערער לא הגיש בקשה להורות על הארכת המועד לתשלום הערובה של 20,000 ₪, ולפיכך לא עמדה בקשה כזו לדיון לפנינו. השניה - בישיבה שהתקיימה לפנינו ביום 21/1/14 טען ב"כ המבקש כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום", כדבריו המצוטטים רבות של השופט ברנזון בע"א 189/66 ששון נ' קדימה בע"מ פ"ד כ (3) 477: "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה" ברם, אין להתעלם מהמשך דבריו של השופט ברנזון באותו פסק דין, לפיהם יש לקחת בחשבון גם את הזכויות של הצד האחר: "זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול". ברוח זו כתב גם השופט דנצינגר בפסק דין מרסל שהפנה לדברי השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין ברע"א 1643/00, המובאים כאן: "אין להקל ראש באי עמידה בלוחות זמנים להגשת כתבי בי דין נוכח חשיבותם. לעניין זה יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה - ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201 (2001): '... אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב'". כתב התביעה הוגש ב-20/3/12. פסק הדין ניתן ביום 3/12/12, ויש לקחת בחשבון את הזמן שחלף, בשל התרשלותו או התנהלותו של התובע, כפוגע בזכויותיה של התובעת. לסיכום: 25. בהתאם למסקנותי דלעיל, מוצע לחברי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 8,000 ₪ כולל מע"מ. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת ברכה בר-זין אני מסכימה ב. בר-זיו, שופטת השופט דר' עדי זרנקין אני מסכים ע. זרנקין, שופט לפיכך הערעור נדחה. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב את הוצאותיו ושכר טרחתו של עורך דינו בערעור בסכום של 8,000 + מע"מ. הסכום שהפקיד המערער בבית המשפט, להבטחת הוצאות המשיבה בערעור, יעבור למשיבה, אשר תפרע ממנו על חשבון ההוצאות שפסקנו, והיתרה, ככל שתוותר, תשמש אותה לפרעון חובו של המערער . כתב תביעהמסמכים