במסגרת בקשת רשות הערעור טענה המערערת, כי בית משפט קמא התעלם מנטלי הראיה, לא בחן את העדות שהושמעה מטעמה, לא עמד על חובת המשיב, כיוזם ההליך, להמציא תקינה רלוונטית למועד הרלוונטי, אשר יש בה כדי לבסס את תביעתו, וכמו כן לא נתן כל משקל להתנהלות המשיב אשר רכש את הרכב מחברו, וכאשר עובר לאותו מועד ביקש לעשות שימוש ברכב, כרכב לנוסעים ולא להסעת תלמידים - הבחנה אשר לא נלקחה על ידי בית משפט קמא, במסגרת קביעת שיעור הפיצוי. לעניין הראיה הנוספת, מדגישה המערערת, כי בדיון שנקבע עמדה בעיקר על טענת ההתיישנות וסברה שדי יהיה בטענה זו, כדי לדחות את התביעה. לאור מהות הראיה הנוספת וחשיבותה, עותרת המערערת למתן רשות להציג הראיה. 10. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 8/9/13, הוריתי על מתן תשובה לבקשה, לרבות תגובה לבקשה להבאת הראיה הנוספת. במסגרת אותה החלטה הוצע לשקול קבלת הראיה הנוספת ולהורות על החזרת התיק לבית משפט לתביעות קטנות בחדרה, כדי שיחזור וידון בשאלה באיזו מידה יש בראיה הנוספת שהוגשה כדי לשנות את תוצאות הפסק. 11. המשיב התנגד להצעה וביקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לעמדת המשיב אין מקום להורות על דיון מחדש בתיק בבחינת "משפט חוזר", מה עוד שלא נפלו פגמים בפסק הדין שניתן. דיון ומסקנות: 12. מעיון בפסק הדין, בפרוטוקול בית המשפט ומהראיות שהוצגו בפניו, יש מקום לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שניתן, גם אלמלא הוגשה הבקשה להצגת הראיה הנוספת. בנסיבות העניין, יש גם להיעתר לבקשה להוספת הראיה, ויש להחזיר את השמיעה בתיק מלכתחילה לבית משפט קמא. 13. כאמור, הוכח כי איגיל (הרוכש הראשון) רכש את הרכב לצורך הסעת נוסעים. הרישוי שהוצא על ידי המערערת - לא הוכח כי נפלו בו פגמים. בפועל הרכב קיבל רישוי במשרד התחבורה להסעת נוסעים, ואיגיל עשה בו שימוש ככזה עד למכירתו למשיב. יתר על כן, על פי עדותו של המשיב הוא הודה כי עובר למועד רכישת הרכב, ביקש לעשות בו שימוש לצורך הסעת נוסעים ולא להסעת תלמידים. המשיב הודה במסגרת עדותו כי איגיל אישר בפניו כי לא הייתה כל בעיה עם הרכב במועד עלייתו על הכביש, לצורך הסעת נוסעים (עמ' 2 לפרוט' ש' 10-2). ממילא שאלת המרתו של הרכב להסעת תלמידים לא עמדה בפני המשיב עובר לאותו מועד. בנסיבות אלה - בהתייחס לגובה הפיצוי שנפסק, יש להעיר כבר בשלב זה, שגם אם סבר בית משפט קמא שהמערערת לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה עובר למועד הוצאת הרכב או עובר למועד רישוי הרכב על ידה, הרי שהיה על בית משפט קמא להפריד בין השינויים הנדרשים - ככל שאלה אכן נדרשו - כדי להכשיר את הרכב להסעת נוסעים בלבד - ולא לתת פיצוי מלא לצורך ביצוע השינויים להסעת תלמידים. יתר על כן, לא נבחן כלל קיומו או העדרו של אשם תורם באופן התנהלותו של המשיב, אשר רכש את הרכב מאיגיל, ומבלי שעובר לאותו מועד עמד על התקינה הנדרשת ממשרד הרישוי וממשרד התחבורה, בקשר להמשך שימוש ברכב ככזה. בית משפט קמא גם לא נתן כל משקל לעובדה שבמשך 4 שנים עשה המשיב שימוש ברכב להסעת נוסעים. 14. בנוגע לנטלי הראיה, יש לקבל את טענת המערערת, כי המשיב לא הגיש את התקן עליו ביסס תביעתו, כאשר המועד הרלוונטי היה 2003 וכן מועד רכישת הרכב על-ידי המשיב מהמוכר. ועוד, הסתמכות על מכתבו של מר מלמד והסקת המסקנות, כפי שהוסקו על ידי בית משפט קמא, מבלי שמר מלמד הוזמן להעיד מטעם המשיב, אינן עולות בקנה אחד עם האמור שם. לכל היותר, הסתמכות על אותו מכתב, יכולה הייתה להביא לאיזון בראיות, וגם במקרה כזה, דין התביעה היה להידחות. נטל הראיה העיקרי מוטל היה על המשיב. בסעיף 4 למכתב מיום 28/5/2012, מציין שם מר מלמד כי: "כל עוד האוטובוס נסע באותם תנאי רישוי כפי שהיו בעת רישומו הראשוני, הרכב מאושר לנסיעה באותם תנאים" (ההדגשה אינה במקור - ש' ו'). אמנם בסעיף ב(2) למכתבו אומר מר מלמד, כי גם ב-25/9/03 היה על הרכב לעמוד בדרישות של משרד התחבורה, ואולם מר מלמד הוסיף ומפרט שם בס"ק (3) שבשנת 2003 איפשר משרד התחבורה בדיקה, אישור ורישום של אוטובוסים זעירים על ידי גופים אחרים והוא עשה כן, גם לאחר שידע על חריגות מדרישות המשרד. יתר על כן משרד התחבורה אף התיר להמשיך ולנסוע על-פי אותם תנאי אישור ורישוי, גם לגבי אוטובוסים שגובהם הפנימי נמוך מ-150 ס"מ, והוא עשה זאת למשך שנים, כאשר משרד הרישוי הוסיף ואישר הסעת נוסעים באותם כלי רכב. הפועל היוצא מן האמור, לכאורה, שגם על פי מכתבו של מר מלמד, כפי שהיה בפני בית משפט קמא, לא ניתן היה להסיק על קיום אחריות על המערערת והפרתה באופן המחייב פיצוי. 15. יתר על כן, משלא הופיע מר מלמד להעיד ומשהועלתה הטענה כי עובר לשנת 2003 לא הייתה תקינה להסעת תלמידים, וכי הדרישות לגבי הסעת נוסעים נשמרה על ידי המערערת, הרי שהיה מקום להתיר לשני הצדדים, להביא ראיות נוספות, גם אם מדובר בתביעה בפני בית משפט לתביעות קטנות. לא היה מקום להתעלם לחלוטין מעדות נציג צ'מפיון לפיה בשנת 2003 עמד הרכב בכל התקינה של משרד התחבורה וטענה זו תואמת במידה רבה לסעיף 4 במכתבו של מלמד. עדות זו גם אינה עומדת בסתירה לעדות המשיב עצמו, שהודה כי מי שמכר לו את הרכב ציין בפניו שלא הייתה לו כול בעיה עם הרכב במועד עלייתו על הכביש (עמ' 2 ש' 10-9), והוא עצמו המשיך לעשות שימוש ברכב במשך 4 שנים להסעת נוסעים. 16. מן הטעמים המפורטים לעיל, יש מקום לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא, ולהורות על שמיעת הראיות המחדש. 17. כדי לאפשר לשני הצדדים להציג את מלוא ראיותיהם, יש גם להתיר הגשת הראיה הנוספת. במהלך עדותה של גב' קרן זוהר מטעם צ'מפיון בבית משפט קמא, הועלתה בבירור הבקשה להביא אסמכתא ולהראות כי הוצאת הרכב על ידי המערערת בשנת 2003 לצורך נסיעה בכביש, הייתה על פי תקינה של משרד הרישוי והאוטו עבר רישוי וקיבל חותמת של מכון מוסמך של משרד הרישוי ולכן לא ניתן לומר שהוא לא עמד בתקינה עובר למועד הוצאתו לכביש (עמ' 3 ש' 15-13 לפרוט'). עוד נטען, כי לא הייתה תקינה של הסעת תלמידים בשנת 2003, וגם לא להסעת נוסעים, אלא לאחר שהרכב עלה על הכביש. הדברים נאמרו על ידי העדה תוך כדי התייחסות למכתבו של מר מלמד. 18. הראיה החדשה שמבקשת המערערת להציג היא, מכתב נוסף שהוציא מר נתן מלמד, סגן ראש תחום תקינה במשרד התחבורה. לאחר שהחלטתי כי יש להגישה, חזרתי ועיינתי בתוכנה. יש התייחסות לנושאים מהותיים שבמחלוקת. עדותו של עד זה חיונית. אשר על כן, אני מורה על קבלת הראיה הנוספת - מכתב מיום 24/7/13 החתום על ידי מר נתן מלמד, סגן ראש תחום תקינה, שסומן על ידי ע/1, שיהווה ראיה נוספת בפני בית משפט קמא. 19. המערערת ביקשה להעביר את התיק לבית משפט השלום. בקשה זו לא הוגשה בבית משפט קמא במהלך הדיון שם, ואין אני רואה לנכון לקבל הבקשה במסגרת הערעור. התוצאה: 20. אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא ביום 2/7/13 לרבות החיוב בהוצאות - בטלים. הראיה הנוספת שהתקבל ע/1 תוצג כראיה מטעם המערערת בבית משפט קמא. התיק מוחזר לבית משפט לתביעות קטנות בחדרה לשמיעתו מחדש, ואולם הראיות שהוצגו בדיון הקודם, יהיו חלק מן הראיות בתיק. המשיב ישלם למערערת הוצאות הערעור, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 1,000 ₪, בתוך 30 ימים מהיום. העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא כוחו. נטל הראיה / נטל הבאת הראיות