הערעור שבכותרת, הוגש כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (תא"ק 09-06-4378, כב' השופטת תמר ניסים שי), מיום 24/6/2013 (להלן: "פסק הדין"). טיעוני הצדדים ופסק דינו של בימ"ש קמא 1.בפסק הדין הכריע בית משפט קמא, כי המערערת (הנתבעת) מחוייבת היתה, עפ"י הוראות סע' 5א' להסכם מכר דירה שנכרת בין הצדדים ביום 22/1/2009 (להלן: "ההסכם"), לשלם למשיב, מוכר הדירה, הפרשי הצמדה לדולר בתוספת לתמורה השקלית שנקבעה בהסכם (ואשר אין חולק כי שולמה במלואה, ובמועדים הקבועים בהסכם). כנגזרת לאמור קבע בימ"ש קמא, כי המערערת שסרבה לשלם את הפרשי ההצמדה האמורים, הפרה בכך את ההסכם בהפרה יסודית, המזכה את המשיב בנוסף לאכיפת תשלום ההצמדה גם בפיצוי המוסכם הקבוע בסע' 10 להסכם. 2.התובע השית את תביעתו על הוראות ההסכם, בדגש לסע' 5א' להסכם האמור והקובע כי "כל התשלומים ע"ח הדירה ישולמו בשקלים חדשים והם יהיו צמודים לדולר ארה"ב, כאשר הדולר לא יפחת משערו היציג של הדולר במועד חתימה הסכם זה". התובע טען, ועל כך לא נחלקו הצדדים כי הפרשי ההצמדה על פי מנגנון ההצמדה הנ"ל הסתכם לסך של 44,416 ₪. משסירבה המערערת לשלם את הפרשי ההצמדה הנ"ל, למועד התשלום האחרון, שלח המשיב התראה ודרישה למערערת, לצד מסירת החזקה בדירה, חרף ההפרה האמורה. משעמדה המערערת בסירובה, הוגשה התביעה הכספית בפני בית משפט קמא, לתשלום הפרשי ההצמדה ולחיוב המערערת בסכום הפיצוי המוסכם, לאור הפרת המערערת את תנאי ההסכם, בהפרה יסודית. 3.המערערת מצידה טענה כי התמורה שסוכמה בין הצדדים עמדה על סכום שקלי כולל וסופי (930,000 ₪) כשבשום שלב לא דובר ולא סוכם בין הצדדים על הצמדת סכום התמורה לשער הדולר. לטענת המערערת הוראת ההצמדה שעוגנה בסעיף 5א' להסכם מקורה בטעות סופר, אשר המשיב מבקש לנצלה לצורך עשית עושר ולא במשפט. בסיכומיה הרחיבה הנתבעת וטענה כי ככל שנכללה הוראת ההצמדה בהסכם שלא מחמת טענות סופר, הרי התנהלות המשיב, אשר עורך דין מטעמו ניסח את ההסכם, היא בגדר התנהלות שלא בתום לב כשהמערערת מצידה חתמה על ההסכם תוך הטעיה. 4. בימ"ש קמא בפסק דינו, שניתן לאחר שמיעת ראיות, הכריע כי תניית ההצמדה בהסכם אינה בגדר טעות סופר, כשבנדון ניתן משקל מכריע לעדות עו"ד סוסן ב"כ המשיב להסכם, אשר ניסח את ההסכם. 5. על אף שבימ"ש קמא סבר כי הטענות החלופיות לשאלת תום הלב וההטעיה, הן בגדר טענות עובדתיות סותרות לטענת טעות הסופר, ראה הוא לבחון גם טענות אלו ולדחותן. 6. בימ"ש קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה טענתה לפיה תנית ההצמדה לא סוכמה מראש. עפ"י בימ"ש קמא, גרסת המערערת נותרה כללית וסתמית. המערערת אף נמנעה מהבאת עדים לתמיכה בגרסתה. בימ"ש קמא הפנה בהקשר הנ"ל לגרסת המשיב לפיה הדברים סוכמו תוך שהבהיר בשלב המו"מ כי הוא נוסע לחו"ל וכל הכסף מוצמד לדולר. תימוכין לגרסת המשיב מצא בימ"ש קמא, גם בעדותו של עו"ד סוסן. בימ"ש קמא ראה בסיס להנחה כי טיוטת ההסכם, טרם חתימתה, הועברה לעיון באת כח המערערת, לרבות בהתחשב בנוהל הרגיל בין צדדים מיוצגים. בנדון נזקפה לחובת המערערת העובדה כי באת הכח מטעמה, לא העידה. 7. עוד קבע בימ"ש קמא כי המערערת שחתמה על ההסכם, לרבות על מכלול עמודיו, מוחזקת כמי שהיתה מודעת להוראותיו, לרבות פיסקת ההצמדה. בימ"ש קמא היה ער לחריגות שבדרך ניסוח ויישום ההסכם, לרבות קביעת מנגנון הצמדה דולרי לחיובים שקליים וכפי עדות עו"ד סוסן בענין, ברם בית המשפט ראה באלו נתונים הנוגעים לטכניקות ביצוע ההסכם ואין בהם להשליך על עצם ההסכמה. 8. משקבע בימ"ש קמא כי המערערת היתה מחויבת לקיים את ההסכם ככתבו, הרי התחייבה לשיטתו המסקנה כי התנהלות המערערת באה בגדר הפרה של ההסכם וכפועל יוצא מהאמור חויבה המערערת לא רק בתשלום הפרשי הצמדה שלא שולמה, אלא גם בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. 9. בנדון הדגיש בימ"ש קמא כי המערערת אף כלל לא נתנה דעתה ולא טענה לסוגיית הפיצוי המוסכם הן בהגנתה הן בתצהיריה והן בסיכומיה. בימ"ש קמא הוסיף כי אי תשלום מלוא התמורה הקבועה בהסכם באה לכדי הפרה יסודית, כקבוע בהוראות ההסכם. עוד הפנה בימ"ש קמא להלכה הפסוקה באשר למידת ההתערבות של בימ"ש בתניית פיצוי מוסכם עליה הסכימו הצדדים, כאשר בימ"ש יורה על הפחתת פיצוי מוסכם רק במקרה חריג בו נמצא שאין כל יחס סביר בין שיעור הפיצוי לבין הנזק אותו יכלו הצדדים לחזות מראש במעמד ההתקשרות. בהעדר טיעון מצד המערערת ומשלא נוכח בימ"ש קמא כי יש תכולה לחריג בענייננו, נפסק לחובת המערערת מלוא שיעור הפיצוי המוסכם, ללא כל התערבות. 10. ב"כ המערערת בטיעוניה בערעור שבה והצביעה על שלל האינדיקציות לטעמה, המלמדות כי מנגנון ההצמדה לא סוכם בין הצדדים מראש. לטענתה הוכח כי המערערת ובאת-כוחה לא ידעו על התוספת שהוספה להסכם, בדמות מנגנון ההצמדה והדברים לא סוכמו עימן. לטענתה הוכח במסגרת הראיות, כי מסקנה זו נלמדת אף מעדויות המשיב ובא-כוחו להסכם המכר. לטענת המערערת שגה בימ"ש קמא בקביעת נטלי ההוכחה, כמו גם משזקף לחובתה, המנעות מהבאת עדים. 11. ב"כ המשיב בטיעוניו תמך בקביעות בימ"ש קמא במסגרת פסק דינו המנומק. לטענת ב"כ המשיב עיקר טענות ב"כ המערערת מתמקדות בניסיון לשנות קביעות עובדה ומהימנות שהוכרעו באופן ממצה בפסק הדין, כשבסוגיות אלו ממילא אין דרך ערכאת הערעור להתערב. 12. לטעמו עסקינן בסופו של יום במקרה פשוט בו נכרת הסכם בין שני צדדים מיוצגים. הצדדים חתמו על ההסכם, כולל הוראת ההצמדה המפורשת הקבועה בו, ברם צד אחד להסכם בחר להתנער מחיוביו עפ"י ההסכם, תוך הפרה יסודית. ב"כ המשיב מדגיש כי הציטוטים שראתה ב"כ המערערת לצטט מתוך העדויות היו חלקיים בלבד ויש בהם לסלף את מכלול הגרסה, בדגש לעדות הברורה של המשיב לפיה מנגנון ההצמדה סוכם בין הצדדים טרם החתימה על ההסכם. לטענת ב"כ המשיב, טענות המערערת הן בבחינת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב כשהנטל המוטל על הטוען להן כבד ביותר ובו לא עמדה המערערת. לטענתו בדין זקף בימ"ש קמא לחובת המערערת את דבר הימנעותה מהבאת עדים חיוניים לשיטתה, לרבות זימון באת -הכח מטעמה לעדות, הגם שהאחרונה ראתה לייצג גם בהליך בפני בימ"ש קמא. 13. ב"כ המשיב מדגיש את משקל החזקה שנקבעה בהלכה הפסוקה ולפיה חתימת צד על הסכם מלמדת על הסכמה לכל האמור בהסכם. עפ"י המשיב, ככל שלמערערת טענות בכל הנוגע להתקשרות עם המשיב, טענות אלו צריכות להיות מופנות לבאת - כוחה וכנגדה בלבד. ב"כ המשיב מעלה על נס את דרך התנהלות המשיב, אשר למרות הפרות המערערת, לא נמנע ממסירת החזקה, תוך שהוא פועל כמתחייב להקטנת נזקים. 14. בדיון שנתקיים בפני ביום 10/12/2013 עשיתי ניסיון לסיים את המחלוקות בדרכי פשרה, כפי שלהבנתי נתחייב בפרט בנסיבות תיק זה, ברם משב"כ המשיב התנגד להצעות, לא נותר אלא לפנות להכרעה בערעור שבפניי. דיון והכרעה 15. בחנתי לעומק את הראיות, העדויות והטענות מטעם הצדדים, כמו גם את נימוקי בית משפט קמא בפסק דינו. לאחר אלו נוכחתי כי שורת הצדק מחייבת התערבות בפסק הדין; 16. בראיות ובעדויות שהובא בפני בית משפט קמא יש אינדיקציות לא מבוטלות, אשר יש בהן בנפרד ובמצטבר ללמד כי המערערת והמשיב, עת גמרו בדעתם להתקשר בהסכם ביניהם למכירת דירת המשיב, סיכמו על תמורה שיקלית וללא מנגנון הצמדה. למצער ולחילופין נכון לקבוע כי המערערת לא הסכימה טרם החתימה על ההסכם, על הצמדת התמורה השקלית שסוכמה למנגנון הצמדה לדולר. 17. אמנם וכעולה מעדות ב"כ המשיב להסכם (עו"ד סוסן), אותה אימץ בימ"ש קמא, מנגנון ההצמדה לדולר שבהסכם (סע' 5א') אינו בגדר טעות סופר מצידו, כמנסח ההסכם, בניגוד לטענת המערערת בעניין. בהקשר זה העיד עו"ד סוסן כי מנגנון ההצמדה לדולר שהוסף על ידו לנוסח הסופי של ההסכם, הוסף לבקשת המשיב ובכוונת מכוון. 18. כאן המקום להוסיף כי בחינה כוללת של עדות עו"ד סוסן (לרבות קריאה "בין השורות", תוך מודעות למגבלות העד מתוקף תפקידו ומעמדו בהתקשרות שבין הצדדים וכמנסח ההסכם), מותירה רושם ממשי לפיו הוא עצמו הסיק והניח בדיעבד, כי מנגנון ההצמדה שהוסף להסכם כאמור, לבקשת המשיב, היה על דעת האחרון בלבד ומבלי שעו"ד סוסן נוכח והשתכנע כי הדברים סוכמו עם המערערת, לא מראש ולא בדיעבד במעמד החתימה על ההסכם. (לדוגמא ראה עדותו עמ' 11 ש' 1 ו- ש' 13, עמ' 12 ש' 6 ו - ש' 29). 19. יתרה מזאת, מעדות עו"ד סוסן גם עולה שהמשיב תחילה הנחה אותו לקבוע בהסכם כמנסחו, תמורה שקלית נקובה בלבד במשולב לפריסת תשלומים מוגדרת וסופית. הדרישה להוספת מנגנון ההצמדה באה מצד המשיב עצמו, רק בשלב מאוחר יותר כשמבחינת עו"ד סוסן, היה הדבר בבחינת בקשה להוספת "טלאי" להסכם שהוכן. (ראה עדותו עמ' 9 ש' 25, עמ' 10 ש' 3 ואילך). בנדון אינני שותף לעמדת בימ"ש קמא לפיה המתואר באשר לדרך ולעיתוי בהוספת מנגנון ההצמדה, בא בגדר תיאור היבטים מעין טכניים בלבד באשר לדרך ניסוחו של ההסכם. להבנתי לאמור בהחלט השלכה מצטברת לבחינת שאלות המהות, בדגש לשאלת גמירות הדעת שבדיון, היתה או לא היתה. 20. עו"ד סוסן בעדותו גם לא חלק כי לא הועברה טיוטה של ההסכם למערערת ו/או לבאת - כוחה, זאת טרם מעמד החתימה עצמו. בנקודה זו אף ראה מיוזמתו ובפתח הדיון להבהיר את הדברים. (ראה עדותו עמ' 9 ש' 12 ואילך). 21. סירוב עו"ד סוסן לייצג את המשיב, כבר משלב משלוח מכתב הדרישה לתשלום הפרשי ההצמדה, מחזק גם הוא את התמונה המפורטת. 22. גרסתה הנחרצת של המערערת (לרבות ראה חקירתה הנגדית בעמ' 22 ש' 27, עמ' 23 ש' 15 ואילך), על כי כלל לא הסכימה למנגנון ההצמדה ולא ידעה על קיומו עד שהועלתה הדרישה בענין במעמד התשלום האחרון (כשזו במשתמע גם גרסת באת - כוחה, על אף שלא העידה), לא רק שלא נסתרה מכל וכל, אלא לגרסה זו נמצאו אף תימוכין בראיות חיצוניות לרבות במשתמע בעדותו של עו"ד סוסן, כמפורט. 23. מכל מקום, גם המשיב בגרסתו העובדתית, לכל היותר טען כי עמדתו לגבי מנגנון הצמדה לדולר, אוזכרה על ידו, בשלבי המו"מ בינו למערערת, עת ציין בפני המערערת בארבע עיניים כי "הוא נוסע לחו"ל וכי כל הכסף מוצמד לדולר". הדברים לשיטתו נאמרו ב- 4 עיניים. מעבר לאמור, גם על פי גרסת המשיב עצמו, לא היה כל דין ודברים בינו למערערת, הנוגע למנגנון ההצמדה של התמורה שסוכמה. (ראה עדות המשיב, עמ' 17 ש' 24 ואילך, עמ' 18 ש' 19 ואילך, עמ' 19 ש' 30 ואילך, עמ' 20 ש' 6 ואילך). 24. יתר על כן, המשיב אישר, במשתמע לפחות, כי התמורה שסוכמה סוכמה על צד העיקר כתמורה שקלית נקובה וברורה, כשהמנגנון הוסף רק בניסוח ההסכם, כחלק מתפקידו של עוה"ד, עפ"י תפיסתו. (ראה עדותו עמ' 17 ש' 13 ואילך וכן עמ' 18 ש' 19 ואילך). 25. ראוי לציין כי המערערת אישרה ולא חלקה על כי המשיב סיפר לה שהוא עוזב לחו"ל. אני לדידי אינני סבור כי נתון זה יש בו להוסיף או להוריד לשאלה האם הצדדים הסכימו על מנגנון הצמדה, או כדי להקים הנחה כי מנגנון כזה מתחייב יותר מבעסקאות אחרות. (לציין בנדון כי עוד אינני משוכנע כי בהסכם מכר כאמור, על התמורה ולוח הזמנים, שאינו חריג, הקבועים בו, מחוייב מנגנון הצמדה, כפי שראה לקבוע בימ"ש קמא). 26. המשיב אישר כי סוגיית הצמדת התמורה לא עלתה יותר בין הצדדים ובכלל (למעט בשלב המו"מ כפי שצוין), זאת עד אשר עלתה הדרישה מצידו בענין, במעמד התשלום האחרון. (ראה עמ' 18 ש' 19 ואילך, עמ' 19 ש' 16 ואילך, ש' 30 ואילך). 27. המשיב עוד אישר כי לא ראה לדרוש את הפרשי ההצמדה ביחס לכל תשלום ותשלום, למרות שהיה מודע להוראות ההסכם בענין. לשיטתו פעל בענין עפ"י עצת בא-כוחו, מבלי לפנות בענין כלל למערערת. (ראה עדותו עמ' 17 ש' 30 ואילך, עמ' 19 ש' 4 ואילך, ש' 19 ואילך). 28. המשיב בחקירתו הנגדית, לכל הפחות, לא שלל שהמערערת אכן הופתעה מדרישתו לתשלום הפרשי ההצמדה, עת העלה דרישה זו לראשונה בתשלום האחרון. לדידו ככל שהמערערת לא היתה ערה למנגנון ההצמדה עליו חתמה בהסכם, לכל היותר אין לה להלין בענין אלא על באת-כוחה. (ראה עמ' 20 ש' 10 ואילך, עמ' 21 ש' 1 ואילך, כמו כן עמ' 22 ש' 4 ואילך). 29. להדגיש כי בימ"ש קמא עצמו, לא קבע פוזיטיבית בפסק דינו כי הוא מעדיף גרסה אחת על פני רעותה. בימ"ש קמא גם לא הכריע כי השתכנע שהצדדים גמרו בדעתם, עובר לחתימה על ההסכם, לכלול מנגנון הצמדה לתשלום התמורה. 30. בנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל, חזית המחלוקת העובדתית הצרה שעמדה במחלוקת התמקדה בבירור השאלה האם, בשלב כל שהוא במהלך המו"מ וב- 4 עיניים איזכר המשיב כי הוא דורש שכל הכסף יוצמד לדולר, אם לאו, ומה המשמעות שייחסו הצדדים לאמירה זו, אם נאמרה, בהקשר להיבטי גמירות הדעת. 31. על רקע חזית המחלוקת האמורה, לא היה מקום לזקוף לחובת המערערת, למצער כמשקל מכריע לחובת המערערת, את העובדה שלא הביאה לעדות עדים כאלה ואחרים שלכאורה היו ככלל מעורבים בהליכי המו"מ שבין הצדדים, קודם ובמהלך ההתקשרות ביניהם ואשר ספק רב אם יכלו לשפוך אור על השאלה הנקודתית המצומצמת שבמחלוקת, כמפורט לעיל. 32. מכל מקום, נדמה כי לא יהיה זה מרחיק לכת להניח, כי המקרה דנן אינו המקרה הנכון, להפעלת הכלל הראייתי הנקוט בדבר הימנעות מהבאת עד, והנגזר ממנו לחובת הצד הנמנע מהבאת ראיה רלבנטית. בנדון אינני רואה צורך להרחיב ולפרט בענין, תוך התייחסות לכל עד פוטנציאלי תוך פרוט תיאורטי בשאלה אם יכל עד כזה או אחר, לשפוך אור כל שהוא לשאלות האמיתיות שבמחלוקת. גם באשר לעו"ד אזרד (אשר בחרה שלא להעיד, לא מן הנמנע לאור הסרבול הכרוך בכך במעמדה כמייצגת), נכון היה להניח כי עדותה לכל היותר יכלה להאיר על הלך הרוח ועל אשר ידעה המערערת עובר ולאחר החתימה על ההסכם. ברם, על כל פנים נדמה שהגרסה העובדתית בענין כפי שהציגה אותה המערערת, נתמכה על כל פנים ולכל הפחות במקורות עקיפים נוספים כפי שפורט לעיל, ועל כן לא היה מקום להחמיר עם המערערת גם בענין זה. 33. מנגנון ההצמדה לרבות דרך שילובו בתנאי ההסכם, היו בבחינת חריג. קביעת תמורה ותשלומים שקליים לצד מנגנון דולרי, כפי שהעיד בענין גם עו"ד סוסן, אף חורג מהנוסחים ההסכמיים המקובלים השונים של עו"ד סוסן. (ראה עדותו עמ' 13 ש' 30-32, עמ' 14 ש' 26). האמור מוסיף גם הוא לגרסת המערערת דווקא. 34. הימנעות המשיב מלאזכר ולדרוש את חיובי ההצמדה, בפני המערערת, לכל המאוחר במסגרת כל תשלום ותשלום ששילמה המערערת על חשבון התמורה, ובניגוד להוראת תניית ההצמדה בענין, מחזקת, לכל הפחות, את המסקנה כי המדובר בתנייה שהמשיב לא היה "גאה" בה ולא היה משוכנע כי היא בידיעת המערערת. בהתאם יש רגליים להנחה כי המנעותו מאזכור הדרישה, כבר בשלבי התשלום הראשוניים נבעה, כנראה, מהחשש כי העלאת הנושא בשלב מוקדם, תפתח מחלוקת נוקבת לבירור וליבון בין הצדדים ותסכן, מנקודת מבטו, את גורל ההתקשרות ו/או את קבלת התמורה ללא עיכוב. 35. החלטת המשיב למסור את החזקה בדירה על אף הסירוב הנחרץ מצד המערערת לתשלום הפרשי ההצמדה, טרם מועד המסירה, יכול להתיישב גם הוא, במובן מה ובזהירות המתחייבת, עם הלך הרוח כאמור. הסברי המשיב ועו"ד סוסן, על שום מה בחרו, בינם לבינם, להמנע מלדרוש את הפרשי ההצמדה כבר בשלב התשלום הראשון כפי שקובע ההסכם בענין וכנימוק נגד לטענה שהועלתה כלפיהם כי ויתרו על מנגנון ההצמדה, לא נעלמו מעיני. ברם לא מצאתי באלו כדי לאיין את משקל ההנחות שהוצגו לעיל. 36. הניתוח המפורט עד כה, מוביל למסקנה כי לחובת המערערת יש לזקוף, ועל צד העיקר, רק את העובדה כי חתמה על ההסכם, הכולל כאמור את מנגנון ההצמדה, על המשקל העצמאי שיש לייחס לחתימה כזו, משקל המתבסס על החזקה לפיה אדם קורא מסמך לפני חתימתו ומשחתם יש לראותו כמי שהסכים לתנאים עליהם חתם והוא אינו יכול להתנער מחיוביו על פיהם בנקל. 37. בהקשר לחזקה האמורה, יש לזכור כי עסקינן סוף סוף בחזקה שבעובדה הניתנת לסתירה. 38. בענייננו די שאוסיף כי אילו היינו עוסקים בנסיבות בהן לא היתה המערערת מיוצגת בהתקשרות, הייתי ככל הנראה רואה להתערב בקביעה המחייבת את המערערת למנגנון ההצמדה, ועל אף החזקה האמורה, זאת על רקע התשתית העובדתית שנפרשה לעיל, ויחודה. 39. דא עקא, משעסקינן בצד להסכם, אשר היה מיוצג על יד עורך דין, הרי מתחייבת זהירות יתרה, טרם שתתקבל עמדת צד, המבקש להתנער מהוראה חוזית עליה חתם, בטענה כי לא היה מודע להוראה הכתובה בהסכם והוא לא הבחין בה, עובר לחתימה, זאת שעה כשהוא מלווה באיש מקצוע, על הנגזר מכך מכח תפקידו של עורך הדין המלווה. 40. לצד הזהירות היתרה האמורה, יהיה זה בהכרח מלאכותי להוציא מכלל אפשרות כי תקלה כאמור יכול ותתרחש, ואף לא בהכרח מטעמים של רשלנות מקצועית מטעם עורך הדין, גם שעה שאדם מיוצג. סוף סוף יש לזכור כי אל מול חובתו של צד לקרוא את תנאי ההסכם עליו הוא חותם, כמו גם הציפייה שעורך דין כגורם מקצועי יקפיד, יבדוק, יחשוד וייזהר, טרם שיאשר למרשו לחתום על הסכם, עומדת חובה נגדית, מוגברת לא פחות, של הצד המנסח לנהוג בשקיפות ובתום לב ולכל הפחות להפנות לתנאים כאלו ואחרים אשר ספק אם לובנו עד תום, לרבות על בסיס ההנחה כי ניסוח, כמו גם שורה כזו או אחרת בהסכם, חמקו מעיני הבודק. 41. כאן המקום לציין כי אינני שותף לעמדת בימ"ש קמא לפיה טענת המערערת לפיה פיסקת ההצמדה הוספה כטעות סופר, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה שהפיסקה הוספה לחילופין מחמת חוסר תום לב ותוך הטעיה, בהיות הטענות הנ"ל בבחינת טענות עובדתיות סותרות. בהקשר זה המערערת בטיעוניה מבקשת להתחקות אחר ההתנהלות של המשיב עצמו, אשר הוסיף את הפיסקה כשהלך רוחו והמניעים בהתנהלותו אינם בידיעתה, זאת מעבר לכך שהפיסקה לשיטתה סוכמה עימה; בהתאם לכך טוענת המערערת (בנימוס ובהנחה המיטיבה עם המשיב) כי מנגנון ההצמדה שהוסף באופן חד צדדי, מקורו "בטעות סופר" מצד המנסח. לחילופין, וככל שאין מדובר בטעות סופר אלא בהוספה מכוונת, הרי בפנינו ולשיטתה של המערערת התנהלות שלא בתום לב מצד המשיב, אשר גם פעל להטעות את המערערת ולהחתימה על תנאים שלא סוכמו ביניהם. 42. לדידי, הנסיבות בעניננו כפי שנותחו לעיל, לכאורה מותירת ספק האם נכון היה כי הערכאה הדיונית תכפה על המערערת את תנאי ההצמדה בהסכם, על אף חריגותה של הכרעה המשחררת צד מיוצג שחתם על הסכם, מתניה מפורשת עליה חתם, כאמור. 43. על כל פנים משראה בימ"ש קמא לקבוע כפי שקבע, לענין משקלה של "חזקת החתימה", ראיתי לנכון כערכאת ערעור, על האיפוק והריסון המתחייב בענין, לרבות על רקע היתרון הבלתי אמצעי של הערכאה הדיונית - לא להתערב בקביעתו הנ"ל של בימ"ש קמא זאת על אף הגבוליות שאני רואה בהכרעה כאמור, בנסיבות. 44. גם המדיניות המשפטית, המחייבת צד להתקשרות לשאת בתוצאות מסמך עליו חתם, ובפרט שעה שהוא מיוצג, תומכת באמור. 45. אולם, על רקע מכלול הנסיבות שפורטו לעיל לא ראיתי מקום והצדקה להטיל על המערערת, כל חיוב כספי נוסף מעבר לחיובי ההצמדה לדולר וכפי שנקבעו; בנסיבות, אני סבור כי חיוב המערערת, בנוסף גם בשיעור הפיצוי המוסכם (העומד על כ- 100,000 ₪), בא בגדר תוצאה לא צודקת ולא מאוזנת. 46. בהקשר זה ער אני לכך ומלין אני על כך שב"כ המערערת ללא כל נימוק ראוי, נמנעה הן בפני בימ"ש קמא והן בהליך שבפניי (על אף הערות בימ"ש קמא בפסק הדין בענין) מלטעון, לחילופין, לסוגיית הפיצוי המוסכם - הן לעצם ההצדקה להטלתו והן לסמכות להפחיתו, תוך שהיא תולה את כל יהבה בטענה כי לא הסכימה לתניית ההצמדה. מחדל זה בנסיבות אחרות, די היה בו על מנת לייתר כל דיון בסוגיות הפיצוי המוסכם שהוטל, זאת משלא הועלו כל טיעונים בענין במסגרת כתב הערעור. ברם, משיקולי הצדק והאיזון אליהם התייחסתי לעיל, ראיתי בביטול הפיצוי המוסכם שנפסק, על אף המחדלים האמורים הכרח. על כן, ועל פי סמכותו הטבועה של בימ"ש זה, ראיתי לשמש למערערת לפה בסוגייה זו. [להבהיר כי החלופה לפיה הייתי מתערב בתוקף תניית ההצמדה, עפ"י הספקות שפורטו בדיון בפרק הקודם לפסק דיני זה, וכפועל יוצא מכך היה מתבטל החיוב בפיצוי המוסכם, היתה אמנם מאפשרת מחד התערבות, בהתבסס על מסגרת הטיעונים בערעור, ברם מאידך היתה נמנעת תוצאה מאוזנת, עפ"י המתחייב בנסיבות תיק זה ובבחינת תיקון תקלה בתקלה אחרת, כשלא לכך כיוונתי כמובן]. 47. מכל מקום, למסקנה לפיה אין מקום להטיל על המערערת פיצוי מוסכם בנסיבות ניתן להגיע במספר דרכים, חלופיות ו/או מצטברות, הגם שחלקן לטעמי ואני מודה בכך, מעט מלאכותיות; - על צד העיקר, הספק באשר לעצם גמירות דעת הצדדים למנגנון ההצמדה בהסכם, מצדיק שלא לחייב את המערערת גם בפיצוי המוסכם בנסיבות. - סימני השאלה והספקות באשר לעצם תוקפה של תניית ההצמדה, ולמצער מהיבטים של גמירות דעת הצדדים, מלמדים כי ספק האם סירוב המערערת לשלם את הפרשי ההצמדה, עד להכרעה שיפוטית, הוא בבחינת הפרה יסודית של הסכם המכר שבין הצדדים. - "הגמישות" שגילו הצדדים באשר לאי אכיפת מנגנון ההצמדה, בכל תשלום ותשלום, על אף הוראת תניית ההצמדה בענין, מחזקים את המסקנה המפורטת. - העובדה כי תביעת המשיב הוגשה כבר ימים מספר, לאחר המועד בו שולם התשלום האחרון ואף מוקדם לחלוף 30 היום אותם מונה ההסכם, להפיכת הפרה להפרה יסודית, תומכים במפורט זאת במצורף להנחה כי משהובאה סוגיית ההצמדה לפתחו של בית משפט, מיד עם פרוץ המחלוקת, הרי אין ב"המתנה" להכרעה השיפוטית, בבחינת הפרה יסודית, בנסיבות הייחודיות של ענייננו. 48. בנסיבות הכוללות שפורטו בפסק דין זה, אכיפת מנגנון הפיצוי המוסכם, על תשלומי ההצמדה שבמחלוקת והאיחור בתשלום, היא בבחינת עמידה שלא בתום לב על תנאי דווקני בהסכם, אשר אל לו לבית משפט ליתן לכך יד. 49. התנהלות המשיב עצמו, אשר למעשה רק "בשפה רפה" עמד על אכיפת מנגנון ההצמדה, אל מול התנהלותה תמת הלב של המערערת, לרבות בקיום מכלול חיוביה, מחזקים את המסקנה כי גם ככל שהפרה המערערת את ההסכם (בסירובה לשלם את ההצמדה), הרי אין המדובר בנסיבות בהפרה יסודית המצדיקה את חיובה בפיצוי המוסכם. 50. מכלול הנסיבות שפורטו, שיעור הפיצוי שנקבע שהינו גבוה וחריג להיבטי ההפרה שבדיון, גם על פי אומד דעת הצדדים כפי שניתן להניחו למועד ההתקשרות, מצדיקים לחילופין את הפחתת שיעור הפיצוי, עד למלוא שיעורו בנסיבות, וכפי סמכות בימ"ש בסע' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"ה - 1970. כפי שפירטתי בפתח פרק זה, הימנעות המערערת מלטעון לנימוקים המצדיקים את הפחתת הפיצוי המוסכם, אין בהם להכריע את הכף כנגדה גם בנקודה זו, בנסיבות. 51. לסיכום ועפ"י מכלול המקובץ, אני מותיר על כנו את חיוב המערערת בתשלום הפרשי ההצמדה לדולר, בשיעור אותם קבע בימ"ש קמא ובסך - 44,416 ₪. מנגד אני מבטל את חיוב המערערת בשיעור הפיצוי המוסכם בסך 93,000 ₪. 52. בנסיבות תיק זה ראיתי עוד, לבטל את חיוב ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסק בבימ"ש קמא. מנגד לא ראיתי לעשות צו להוצאות בהליך שבפניי, זאת על אף התוצאות בשני ההליכים. מכירת דירהחוזהריבית והצמדהמקרקעיןהסכם מכרחוזה דירה