טען כי לא ניתן לטעון, כי יש להשאירו במשמורת מאחר ואינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל. העותר הגיש בקשה שמטרתה לאפשר לו להישאר בישראל עד לתום הבדיקות והטיפול הרפואיים להם הוא נזקק; כל עוד בקשה זו מצויה בבירור, הרי שהתנהלות העותר הינה מיצוי הליכים לגיטימי בניסיון להישאר בישראל, ויש לראות את העותר כמי שחושש לחייו ובריאותו במידה ויצא מהארץ, בטרם יאובחן ויקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק. הרחקתו - בעוד בקשתו בבירור - אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הנוהל מטעם המשיב, שהיו בתוקף בעת הגשת הבקשה. עמדת המשיב אינה ראויה גם מאחר והוא שעיכב, במשך החודשים בהם מצוי העותר במשמורת, את הבירור הרפואי והטיפול הדרושים לו. באשר להתנהלותו בעבר, טוען העותר כי לא היה טעם בחתימה על מסמכי נסיעה כאשר דרכונו מצוי בידו, ועצם הניסיון להחתימו עליהם בעוד הבקשה למתן מעמד מטעמים רפואיים תלויה ועומדת הינו פסול. כן טוען העותר כי לא עזב את ישראל בעבר בשל גילוי מחלתו; מוסיף הוא, כי ממילא - לאור הפסיקה - ניתן לשחרר ממשמורת גם מי שהפר בעבר את תנאי שחרורו. העותר מוסיף, כי החוק אינו מתנה את הוראת השחרור לאחר ששים יום בכך שבית המשפט שוכנע כי העותר יעזוב את ישראל במידה וידרש לכך. העותר מציין כי מאחר והבקשה כוונה נגד החלטת בית הדין למשמורת מיום 8.9.13 הרי שהיא לא הוגשה בשיהוי. המשיב טוען כי דין העתירה להידחות מאחר ומדובר בעתירה מוקדמת - העותר פנה למשיב בתחילת חודש ספטמבר ועליו להמתין לקבלת תשובה טרם יעתור לביהמ"ש. עוד טוען המשיב, כי ככל שהעתירה מופנית כלפי החלטת בית הדין בעניין המשיב הרי שהיא הוגשה בשיהוי, שכן כבר ביולי 2013 - שלושה חודשים טרם הגשת העתירה - קבע בית הדין למשמורת, כי מצבו הרפואי של העותר אינו עילה לשחרור ממשמורת. המשיב סבור כי דין העתירה להידחות גם לגופה. מצבו הרפואי של העותר, לאור חוות דעתו העדכנית של רופא סהרונים, אינו מצב חירום רפואי; מצבו משביע רצון והבדיקות שבוצעו העלו ממצאים תקינים. משכך, הרי שהעותר מקבל את הטיפול הנחוץ במשמורת ואין לשחררו. עצם הגשת בקשתו לקבלת מעמד בישראל מטעמים רפואיים אין פירושה כי יש לשחררו, לאור הוראת הנוהל הרלוונטי בעניין זה. עוד טוען המשיב, כי העותר אינו משתף פעולה עם הרחקתו, שכן כפי שעולה מהעתירה - העותר מחזיק בדרכון בר תוקף, אך אין בדעתו לעשות בו שימוש; העותר אף סרב לכוונת קונסול גאנה להפיק לו מסמכי נסיעה לארצו. הוראות סעיף 13ו.(א)(4) לחוק הכניסה לישראל מותנות בכך שהעותר ישתף פעולה עם הרחקתו. כמו כן, לאור התנהלות העותר - אשר לא יצא מהארץ לאחר דחיית בקשתו הקודמת - אין ספק כי אם ישוחרר, לא ניתן יהיה לאתרו בשנית. דיון לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים הנוגעים לעניין, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אעיר, כי הצדדים העלו טענות גם באשר למצבו הרפואי של העותר ולעצם בקשתו למתן מעמד זמני בישראל מטעמים רפואיים; אין מקום להביע עמדה בשאלה זו, בנסיבות בהן בקשתו של העותר עודנה תלויה ועומדת בפני המשיב. עתירה זו נוגעת אך ורק לטענת העותר כי יש לבטל את צו ההרחקה בעניינו ולשחררו ממשמורת עד למיצוי ההליכים בבקשתו למתן מעמד בישראל מטעמים רפואיים. העותר מבקש להסתמך על הוראות סעיף 13ו. לחוק הכניסה לישראל, לפיהן - (א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה: (1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו; (2) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע; (3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה; (4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: (1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל; (...) העותר טען, בקצרה, כי סעיפים קטנים (2) ו - (3) מתקיימים בעניינו; איני סבורה כי יש ממש בטענות אלה. אין די בכך שהעותר מיוצג על ידי עורך דין על מנת להביא למסקנה כי לא יהא קושי באיתורו במידה ולא יצא מישראל במועד שיקבע לו; בפרט, אין מקום למסקנה מעין זו בנסיבות בהן העותר, בעבר - עת היה משוחרר ואף כי דרכון בר תוקף בידו - לא עשה דבר כדי לעזוב את הארץ ואף חדל בשלב מסויים להתייצב ברשויות ההגירה לאחר ששוחרר ממשמורת. כמו כן, התשתית הראייתית שהוצגה אינה תומכת בטענה כי מצבו הרפואי של העותר מהווה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק את שחרורו. גם אם אקבל את עמדת העותר כי המשיב השתהה בעריכת הבדיקות הרפואיות להן נזקק העותר, ואיני רואה לקבוע מסמרות בעניין זה, הרי שהעותרים לא העמידו התשתית הנדרשת לטענה כי בשל שהותו של העותר במשמורת הוחמר מצבו הרפואי או שנמנע ממנו טיפול רפואי מציל חיים לו היה זקוק. עיקר טענותיו של העותר סומכת על הטענה כי יש לשחררו כיוון ששוהה הוא במשמורת מעל לשישים יום ברציפות. אין ספק כי שהעותר ה שוהה במשמורת מאז ה - 15.1.13 - שוהה במשמורת זמן רב מעבר לשישים יום. עם זאת, בנסיבותיו של העותר, אין די בכך על מנת להביא לשחרורו. אמנם, בפסיקת בית המשפט נקבע כי לעיתים, ניתן לשחרר שוהה בלתי חוקי ממשמורת גם אם אינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל, כאשר עושה הוא מאמצים פעילים על מנת להסדיר את מעמדו בישראל ואינו מוכן לעזוב את ישראל עד שימצה מאמצים אלה (כך, נקבע לאחרונה, בעמ"נ (ב"ש) 52290-07-13 איומאן נ' משרד הפנים (11.9.13)). הצדדים חלוקים בשאלה האם ניתן לנהוג כן גם היום, לאור הוראת "נוהל קליטת בקשות ועררים על החלטות בלשכות רשות האוכלוסין" מיום 1.10.13, לפיו עצם הגשת בקשה אינה מונעת הרחקה מישראל או השמה במשמורת. איני נזקקת להכרעה בטענה זו כיוון שאיני סבורה, כי זהו המקרה בו ניתן לשחרר שוהה בלתי חוקי לצורך מיצוי המאמצים להסדרת מעמדו. בית הדין למשמורת בחר, בעבר, ליתן אמון בעותר ולשחררו ממשמורת, והעותר אכן שוחרר בתנאים ביום 2.6.12. עם זאת, העותר הפר את האמון שניתן בו, וגם לאחר שנדחתה בקשתו למתן מעמד של פליט ביום 6.9.12, הוסיף לשהות בישראל שלא כדין וחדל מלהתייצב במשרדי רשות ההגירה. בנסיבות אלה, קיים קושי של ממש ליתן אמון בעותר ולשחררו בתנאים מגבילים, שכן קשה להניח - לאור התנהלותו בעבר - כי העותר ישתף פעולה עם רשויות המדינה ויעזוב את ישראל מרצונו במידה ויידרש לכך (בר"מ 5477/11 פלונית נ' מדינת ישראל, עמ' 7 (15.3.12); עת"מ (מרכז) 3248097-10 וילמור נ' משרד הפנים, עמ' 5 (4.8.10); בש"א 32298/03 אנאתולי נ' מדינת ישראל, סעיפים 12-13 לפסק הדין (12.1.04). יש יותר מממש בחששו של המשיב כי במידה וישוחרר העותר כעת, לא ניתן יהיה לאתרו בעתיד היה ובקשתו למתן מעמד בישראל מתוקף מצבו הרפואי - תדחה. אמנם, ישנם מצבים בהם מוצא בית המשפט נימוקים בשלהם ניתן ליתן אמון בשוהה שלא כדין ולשחררו, על אף שהפר בעבר את תנאי שחרורו, אולם נימוקים מעין אלה אינם בנמצא כאן. אוסיף עוד, כי החשש לפיו לא ניתן ליתן אמון בעותר כי ישתף פעולה עם הרשויות ויעזוב את ישראל במידה וידרש לכך, מתחזק לאור העובדה כי עד היום, על אף הצהרותיו בעניין זה, מוסיף העותר להסתיר את הדרכון המצוי בידו, ובכך אינו מאפשר את הרחקתו מישראל. בא כוחו של העותר הצהיר, אמנם, כי הדרכון בידו וימסר במידה וידרש לכך; עם זאת, באותה נשימה הוסיף וטען כי אינו מוכן למסור אותו אם משמעות המסירה היא כי העותר יורחק מישראל בעוד בקשתו תלויה ועומדת (עמ' 3 לפרוטוקול). לא רק שהעותר סרב להציג את דרכונו, אלא גם סרב הוא כי קונסול גאנה ימציא לו מסמכי נסיעה לארצו, עת נפגש עימו. העותר טוען, כי החוק מונה חריגים ספציפיים אשר בהתקיימם ניתן שלא לשחרר שוהה שלא כדין ממשמורת בתום 60 יום - החשש כי לא ניתן יהיה לאתרו לאחר מכן, אינו אחד מחריגים אלה. אין בידי לקבל טענה זו. כעולה מבר"ם 173/03 משרד הפנים נ' סלאמה, עמ' 8-9 (9.5.05), מלשונו של חוק הכניסה לישראל עולה כי הממונה על ביקורת הגבולות "רשאי" לשחרר שוהה שלא כדין בחלוף ששים יום לשהותו במשמורת, ולא כי הוא חייב לעשות כן; משכך, רשאי הממונה להפעיל שיקול דעת ולא לשחרר את השוהה במשמורת גם בחלוף שישים יום, בהעדר קיום החריגים לשחרור, כאשר מתקיים אינטרס ציבורי המצדיק זאת ולתקופה שאינה חורגת מהסביר. בנסיבות העניין, החשש המבוסס כי העותר לא יאותר במידה וישוחרר, די בו - לעת הזאת - על מנת שלא לאפשר את שחרורו של העותר על אף חלוף ששים היום של השהות במשמורת, במיוחד בהתחשב בכך שלאור הזמן שחלף מאז הוגשה בקשת העותר למתן מעמד מטעמים רפואיים, יש להניח כי מועד ההכרעה בה אינו רחוק. יחד עם זאת, ככל שלא תינתן החלטה בבקשת העותר למתן מעמד מטעמים הומניטריים, תוך 60 יום, יהיה מקום לשוב לביה"ד למשמורת בבקשה לשקול שוב את שחרורו של העותר. מאחר וסברתי כי דין העתירה להידחות לגופה, לא ראיתי להידרש לטענות הסף שהועלו על ידי המשיב; מה עוד, שממילא לטעמי אין בהן ממש. סוף דבר, אין להתערב בהחלטת בית הדין למשמורת שלא לשחרר את העותר ממשמורת. אני מורה כי העותר לא יגורש מישראל בניגוד לרצונו עד למתן החלטה בבקשה שהוגשה על ידו למתן מעמד בישראל מטעמים רפואיים. בכפוף לסייג זה, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 1 משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצר