הוועדה התייחסה למידעים המודיעיניים הקיימים ביחס לעותר, הן למידעים של שירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס"), אשר הוצגו כבר בדיונים שהתקיימו בעתירות בהן נידונה שאלת יציאתו של העותר לחופשות, והן למידעים של משטרת ישראל. ביחס למידעי שב"ס ציינה הוועדה שמדובר במידעים משנת 2012 עד 2013 ב- 3 תחומים - חובות לאסירים, מעורבות בסמים וכדורי סבוטקס, וכי באשר לשני האחרונים, מדובר במידעים מוצלבים מאומתים ובעלי מהימנות רבה. מכאן הגיעה הוועדה למסקנה כי המדובר במידע משמעותי אשר יש בו כדי להוביל למסקנה שהתנהגותו של העותר בכלא אינה ראויה, וכדי להשליך על השאלה האם שחרורו יהא בו כדי לסכן את שלום הציבור. לא התקיימו התנאים המקדמיים שנקבעו בהחלטה הקודמת, תנאים שהינם הבסיס לדיון המחודש בעניינו של העותר. מחוות דעת פסיכולוגית והתייחסות הקיימת בה עולה כי קיים סיכון מן העותר וכי העותר הינו בעל פוטנציאל להתנהגות אלימה. בסופו של דבר, לאור חומרת העבירות בהן הורשעה העותר; עבירות הסמים בהן הורשע ונידון במהלך תקופת מאסר; מידעי שב"ס ומשטרת ישראל; עברו הפלילי טרם ביצוע העבירות; אי החזרתו לסבב חופשות לאחר שאלו נשללו לאחרונה; אי השלמת ההליכים הטיפוליים שהוצעו לו; ועמדת משפחת הקורבן, הרי שחרורו יסכן את שלום הציבור. מכאן העתירה שבפנינו. נימוקי העתירה ותגובת המשיבה 5. ב"כ העותר נימק עתירתו כנגד החלטת הועדה במספר טעמים. לטענתו שגתה הועדה כאשר התבססה על מידעים ונושא היציאה לחופשות, שכן המדובר במידעים אשר הצטברו סמוך לתום המועד לבחינה מחודשת של עניינו של העותר ושלובו בסבב חופשות, כאשר בשלב זה "נבראים" מידעים חדשים. לכך התייחסה הועדה בראשות כב' השופט אברמוביץ ז"ל, כאשר ציינה כי יש להתייחס בזהירות למידעים אשר מועלים בסמוך לכינוסה של ועדת השחרורים. עוד הטעים ב"כ העותר, כי העותר מעולם לא נשפט או נענש על אותם מידעים וזאת חרף הטענה כי מדובר במידעים בעלי מהימנות גבוהה, כי חלק מהמידעים מופרכים, וכי ועדת אסירי עולם ארצית ציינה שהאסיר מתמיד בהתנהגות גלויה חיובית. על כן בלתי סביר כי למרות אותה התנהגות חיובית, המידעים הבודדים יעמדו לו לרועץ בדרך לשחרורו ברישיון. באשר לחוות הדעת הפסיכולוגית צוין, כי אין לקרוא בה את שאמרה הועדה וכי האמירות באשר למסוכנות הינן כלליות ולא קשורות דווקא לעותר. 6. עוד נטען, כי הועדה ייחסה משקל יתר לחומרת העבירות, תוך שהתעלמה מהשינוי הבולט והממשי שחל בעותר, מהליך הגמילה שעבר ומהתנהגותו התקינה והחיובית לאורך שנים. ביחס לבעיית הסמים הודגש כי עבירת הסמים בה הורשע הייתה לפני 10 שנים, כי העותר עבר טיפול גמילה בבעיית הסמים, הוא נקי מסמים, מדריך ב"אתגר" ומתפקד באופן חיובי ולכל אלו לא נתנה הועדה משקל ראוי. 7. באשר להליכים הטיפוליים הטעים ב"כ העותר, כי העותר השלים את כל ההליכים הטיפוליים שהוצעו לו וכי הוכנה לו תוכנית של הרשות לשיקום האסיר (להלן:"רש"א"), תוכנית מפורטת וארוכת טווח שיש בה כדי להבטיח פיקוח מתאים על העותר, וכל אלו יש בהם יחד כדי להוות שינוי של ממש כנדרש על פי דין. אין זה סביר כי אסיר אשר במשך שנים יצא לסבב חופשות, התנהגותו תקינה, השתתף בהליכים טיפוליים, הראה שינוי ממש וקיימת לגביו תוכנית רש"א רצינית, ידחה על ידי הועדה אך בשל חומרת העבירות. לסיכום נטען, כי הרף אותו העמידה הועדה הינו רף גבוה ובלתי סביר שהעותר לא יוכל לעמוד בו ומכאן יש להתערב בהחלטתה ולהורות על שחרורו של העותר. 8. המשיבה בתגובתה הפנתה לחומרת עבירת הרצח בה הורשע על נסיבותיה; לנסיבות ביצוע העבירה החזקת הסם שלא לצריכה עצמית, כאשר מדובר בהחדרת סם מסוג קנבוס והרואין לכלא בחוזרו מחופשה; לעברו הפלילי המכביד; למאסריו הקודמים כאשר מן המאסר הראשון שוחרר ברישיון; להתנהגותו השלילית במהלך מאסרו; למידעים הקיימים לגביו; ולחוות דעת גורמי שב"ס השונים והגורמים הטיפוליים. בהינתן כל אלו הרי הסיכון לשלום הציבור על פי הקריטריונים הקבועים בסעיפים 5, 9 ו- 10 לחוק שחרור על תנאי, תשס"א- 2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי ממאסר" או לעיתים "החוק") ממאסר קיים, והעותר לא עמד בנטל להוכיח כי סיכון זה פחת או כי חל בו שינוי בולט וממשי. עוד ציינה המשיבה בתגובתה, כי אין דין יציאה לחופשות כדין שחרור ברישיון וכי המסוכנות הנובעת מן העותר הינה כזו שאין די בתכנית השיקום כדי לאיינה. על כן החלטת הוועדה הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. דיון 9. העותר מרצה עונש מאסר עולם לאחר שהורשע ברצח שבוצע על רקע כך שהמנוח ואדם נוסף שדדו אותו יום קודם לכן. העותר ירה במנוח שתי יריות כשידיו של המנוח מאחור. המדובר אפוא במעשה רצח מתוכנן ומכוון, כאשר גופת המנוח נמצאה רק לאחר שנים והעותר נמנע מלגלות את מקום המצאה. לכך מצטרפת העובדה כי במהלך מאסרו כפי שצוין לעיל, העותר החדיר לכלא כמות משמעותית של סם מסוכן מסוג הרואין וכן סם מסוג קנבוס (בשנת 2001) ונידון לעונש מאסר חופף, כאשר בשנת 2000 אף החזיק העותר במהלך מאסרו סם מסוכן מסוג הרואין. 10. כאשר עסקינן באסיר עולם קובע חוק שחרור על תנאי ממאסר כי הסמכות לדון בשאלת שחרורו של המשיב אשר הינו אסיר עולם, נתונה לוועדת שחרורים מיוחדת. הרכבה של ועדת השחרורים המיוחדת שונה מהרכבה של ועדת שחרורים הדנה בעניינם של כלל האסירים, וזאת בשים לב למהות העניינים הבאים לפני הועדה המיוחדת. בהצעת החוק צוין בעניין זה כי: "הטעם להקמת הועדה המיוחדת הוא המורכבות והרגישות הציבורית הכרוכים בשחרורם של אסירי עולם והצורך לקבוע מדיניות שתסתמך על תבחינים גלויים, אחידים ושוויוניים" (ה"ח תשס"א, מס' 2979, 518, עמ' 541). 11. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מקנה לוועדת השחרורים סמכות להורות על שחרורו המוקדם של אסיר עוד קודם שריצה את מלוא עונשו. עם זאת כבר נפסק לא אחת, כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור ממאסר וכי נקודת המוצא היא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת המאסר שהושתה עליו וכי עליו הנטל להוכיח כי הוא זכאי לשחרור ברישיון: "כלל נקוט הוא, כי שחרור מוקדם אינו מהווה זכות קנויה הניתנת לאסירים, אלא היא בגדר פריבילגיה, אשר בסמכותה של וועדת השחרורים לשקול אם ראוי להעניקה, בהתאם לאמות המידה הקבועות בסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי. זאת, לאחר שהועדה שוכנעה כי "האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". מן הראוי להדגיש, בהקשר זה, כי את שאלת הסיכון הנשקף מהאסיר לביטחון הציבור, יש לראות כשיקול המרכזי שעל ועדת השחרורים לשקול, בבואה לדון בשחרורו המוקדם של אסיר.." [רע"ב 3227/13 סעיד אלעמור נ' מדינת ישראל (31.07.2013)]. 12. בסעיף 9 לחוק מפורטים השיקולים אשר על וועדת השחרורים לשקול בבואה להורות על שחרור מוקדם של אסיר, בכלל זה על הוועדה לשקול את הסיכון הצפוי משחרורו לציבור, לנפגע העבירה, לביטחון המדינה, וכן את סיכויי שיקומו והתנהגותו בכלא. 13. באשר לאסירים המרצים עונש מאסר עולם, קבע המחוקק הוראות מיוחדות הנוגעות לשאלה מתי ניתן יהא להורות על שחרורו של אסיר מסוג זה, תוך התייחסות לשיקולים הספציפיים שעל ועדת השחרורים המיוחדת לשקול. סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע בעניין זה: "אסיר עולם שעונשו נקצב ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים המיוחדת אסיר עולם כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". הוראה נוספת הנוגעת לאסיר עולם הינה ההוראה הקבועה בסעיף 10(ב) לחוק הנ"ל, לפיה על וועדת השחרורים המיוחדת לשקול, נוסף על השיקולים האחרים המנויים בחוק: "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה". 14. בענייננו, וועדת השחרורים המיוחדת סברה, כי לא ניתן להורות על שחרורו של העותר ברישיון, משהעותר לא הוכיח כי חל בו שינוי בולט וממשי, מסוכנותו לא פחתה במידה ניכרת וכי קיימים מידעים משמעותיים המובילים למסקנה כי התנהגותו איננה ראויה, גם אם מידעים אלו לא נוגעים לפן הגלוי. 15. בחינת טענות העותר אל מול החלטת הוועדה ומכלול החומר שהוצג לנו, מובילה למסקנה כי המדובר בהחלטה סבירה שאין מקום להתערב בה. 16. ראשית יש לזכור כי אופן הבחינה הנעשה על ידי בית משפט זה על החלטות ועדת שחרורים הינו אופן הבחינה באמות המידה של המשפט המנהלי, כאשר אין בית המשפט שם שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הועדה. יפים דבריו של השופט א' שהם ברע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.08.2012): "שיקול הדעת הנתון לועדת השחרורים בעניין זה וגדר שיקוליה, המונחים על-ידי הוראת סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הינם רחבים. על כן, בית המשפט, המעביר את החלטת הוועדה בשבט הביקורת השיפוטית יטה שלא להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה, ויתערב אך במקום בו שוכנע בית המשפט כי נפל פגם בהחלטתה של הועדה, בשל אחת העילות המוכרות במשפט המינהלי, ובכללן חריגה ממשית ממתחם הסבירות. ראה עוד רע"ב 3464/13 אבו רומי חאלד נ' ועדת השחרורים (04.08.2013). 17. שנית, לגופם של דברים, כאשר מדובר באסיר עולם, כפי העותר שבפנינו, הרי רמת השכנוע הנדרשת מאסיר כזה ביחס לכך ששחרורו לא יסכן את שלום הציבור, הינה רבה יותר, זאת לאור הסיכון הקיים בו. אכן, חומרת המעשים בהם הורשע האסיר אינה חזות הכל, כאשר על ועדת השחרורים לשקול מכלול שיקולים בבואה לבחון האם יש מקום להורות על שחרורו של אסיר עולם. בכלל שיקולים אלו תבוא התנהגותו לאורך מאסרו, הליכים טיפוליים בהם נטל חלק, חוות הדעת של הגורמים השונים הקיימות לגביו, תוכנית רש"א במידה וזו קיימת וכיו"ב. עדיין, השיקול הנוגע למעשים עצמם ורמת המסוכנות העולה מהם הינו שיקול משמעותי, אף בחלוף שנים כפי שקורה מטבע הדברים כאשר מדובר באסיר עולם. ודוק, אין דינו של אסיר עולם בהתייחס למידת השכנוע שהוא מחויב לעמוד בה, הנטל המוטל עליו וגובה המשוכה שעליו לעבור על מנת להוכיח ששחרורו לא יסכן את שלום הציבור, כדינו של מי שמרצה מאסר בגין עבירות קלות יותר. 18. בהינתן כל האמור, עלינו לבחון האם באמת הציבה הועדה בפני העותר רף בלתי עביר בדרך לשחרורו ברישיון, בעוד שהעותר עשה כל שנדרש ממנו על מנת לחצות את הרף ומכאן יש מקום להתערב בהחלטת הועדה; או שמא מדובר בהחלטה סבירה וברף שהוא אכן גבוה, אך מחויב לאור נסיבות המעשה ונסיבות העושה, רף אשר העותר לא הצליח לעמוד בו בשל התנהגותו במהלך המאסר, הרשעותיו הנוספות במהלך המאסר והמידעים הקיימים לגביו. 19. בעניינו של העותר הנטל המוטל עליו מוגבר עוד יותר בשים לב לשילוב נתונים נוספים שאף בהם יש כדי ללמד על מסוכנותו, המתווספים ומצטברים לעבירת הרצח בגינה הוא מרצה מאסר עולם. מכאן לטעמי בדין קבעה הועדה שהעותר לא הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע כי יש מקום לשחרורו המוקדם. 20. אפרט: המדובר בעותר שלמרות גילו הצעיר במועד ביצוע עבירת הרצח (בה היה כבן 27), צבר לחובתו הרשעות קודמות רבות בפלילים (26 רישומים פליליים) הכוללות עבירות אלימות, גרימת חבלה, עבירות רכוש רבות ועוד, כאשר העותר אף ריצה עונשי מאסר קודמים. בכל אלו יש כדי ללמד כי העותר ניהל אורח חיים עברייני עוד טרם מאסרו הנוכחי. 21. נתון נוסף המציב את המשוכה העומדת בפני העותר ברף גבוה, הינו העובדה שבמהלך מאסרו הורשע העותר בהחדרת סמים מסוג הרואין וקנביס בכמות משמעותית לתוך הכלא, זאת כשחזר מחופשה ותוך הפרה בוטה של האמון שניתן בו על ידי רשויות שב"ס. יתרה מכך, קיימים מידעים רבים הנוגעים לעותר, כאשר לא מדובר במידע בודד אלא במספר לא מועט של מידעים מוצלבים המאמתים זה את זה ומתפרשים על פני תקופה לא קצרה- מידעים המעידים על כך שהעותר ממשיך במהלך מאסרו, גם בעת האחרונה, בפעילות שלילית ובמעורבות בסמים. ביחס לאלו חזר ב"כ העותר וטען, כי העותר עבר טיפול, נגמל מסמים ומכאן אין לייחס משקל כה רב להחדרת הסמים לכלא שהייתה לפני יותר מעשור. אם אכן הייתה התמונה כפי שציין ב"כ העותר, היינו שהעותר נגמל, הן משימוש בסמים והן מפעילות עבריינית אחרת בנוגע לסמים, הרי הדין היה עם העותר. אלא שלא כך היא התמונה העולה מן המידעים הרבים והמוצלבים. ודוק, מידעים אלו אינם עומדים לבדם אלא מצטרפים להתנהגות העותר בהחדרת הסם, אשר גם אם אירעה מזמן, יש בה כדי ללמד על מסוכנותו ולהגביר את הנטל המוטל על העותר אף בעניין זה. עוד יוער, כי ב"כ העותר הקדיש חלק ניכר מטיעוניו כנגד אותם מידעים וביחס לכך שהמדובר במידעים שיש לבוחנם בזהירות, שכן המידעים צצו באחת טרם התחילה ועדת השחרורים המיוחדת לדון בעניינו ומכאן אין לייחס להם משקל. אין בידי לקבל האמור, שכן דחיית בקשתו של העותר לשחרור ברישיון לא הושתתה על המידעים בלבד, כאשר המידעים הם נתון אחד בלבד בתוך תמונה כוללת המורכבת ממכלול נתונים ושיקולים הקיימים בעניינו של העותר. מכאן, גם אם נייחס משקל מועט יותר למידעים כפי שחפץ ב"כ העותר, הרי עדיין קיימים שיקולים נוספים המטים את הכף כנגד שחרורו ברישיון. 22. כל האמור מוביל למסקנה, כי אופן בחינת עניינו של העותר, צריך להיעשות בזהירות מירבית, כאשר עצם העובדה שהוא שוהה כבר פרק זמן ממושך מאוד במאסר, אין די בה כדי ליטול את העוקץ הקיים, אלא לכל היותר אולי להקהותו. בהינתן מכלול הנסיבות שצוין לעיל, נשאלת השאלה האם אכן הניח העותר את המסד הנדרש להוכיח, כי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור וכי חל בו שינוי בולט וממשי כנדרש על פי סעיף 10 (ב) לחוק, לאור העובדה שמדובר באסיר עולם. לטעמי התשובה לשאלה הזו הינה בשלילה. האמור הינו אף לאחר שנתתי דעתי אל תכנית רש"א שהוגשה בעניינו; לעובדה שהעותר עבר מספר הליכים טיפוליים במהלך מאסרו, ובכלל זה טיפול גמילה מסמים; לעובדה כי התנהגותו במשך תקופה לא קצרה לפחות זו הגלויה, הייתה חיובית ; ולכך שחלק מן המידעים אכן מתייחסים לתקופה הסמוכה יותר לדיון בוועדת השחרורים המיוחדת, כפי שצוין בהחלטה קודמת של הוועדה. 23. גם לאחר ששקלתי כל אלו, עדיין שילוב הנתונים קיימים בעניינו של העותר ובכלל זה מעשה העבירה בגינה הוא מרצה עונש מאסר ונסיבותיו, מסוכנותו הממשית העולה מהם, אופי הרשעותיו במהלך תקופת המאסר והמידעים הרבים הקיימים בעניינו, מובילים למסקנה כי אין די בתוכנית רש"א ובהליכים הטיפוליים שהשתתף בהם, כדי להצביע על שינוי בולט וממשי שחל בו כנדרש על פי דין. 24. לאור כל המקובץ אין מקום להתערב בהחלטת וועדת השחרורים אשר מצויה במתחם הסבירות ומכאן אציע לחברי לדחות את העתירה. יעל רז לוי, שופטת השופט י' צלקובניק- אב"ד אני מסכים. יורם צלקובניק, שופט אב"ד השופט י' פרסקי אני מסכים. יעקב פרסקי, שופט לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' רז-לוי לדחות את העתירה. בית סוהר / כלאעינייםאסירים