עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר דחתה את בקשת העותרת לשחרור מוקדם בתנאי התוכנית השיקומית של רש"א. כללי: 1. העותרת בת 47, מרצה מאסר ראשון למשך 8 חודשים בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, הפעלת מאסר על תנאי והפסקת עבודות שירות למשך 5 חודשים שהוטלו עליה לאחר שבתאריך 14.12.06 גרמה לתאונת דרכים בה גרמה למותו ילד בן 6 ברשלנות. 2. בתאריך 14.11.12 נגזר דינה של העותרת ל-5 חודשי מאסר בעבודות שירות, פסילה למשך 4 שנים ו-8 חודשי מאסר על תנאי. ביום 30.12.12 נתפסה העותרת כשהיא נוהגת בזמן פסילה. החלטת הוועדה נושא העתירה: 1. הוועדה ציינה כי לחובת העותרת הרשעות קודמות בעבירות תעבורה וכי המאסר נושא עתירה זו כלל הפעלת מאסר מותנה שהוטל עליה בגין עבירות תעבורה קודמות והינו תוצאה של הפסקת עבודות שירות שהוטלו עליה בגין עבירות דומות. עוד ציינה הוועדה, כי העבירות דנן בוצעו כחודש לאחר שנגזר דינה בגין עבירות תעבורה שהובילו למותו של ילד. 2. הוועדה קבעה כי לאחר שבחנה את כלל המסמכים, הדו"חות וחוות הדעת של הגורמים המקצועיים שהוצגו לה, ולאחר שנתנה דעתה לתכנית השיקומית, למידע המודיעיני החסוי שהובא לעיונה, לטענות הצדדים ולדברי העותרת, היא הגיעה לכלל מסקנה שהעותרת לא הניחה בסיס בעובדה ובמשפט המצדיק את שחרורה המוקדם. 3. מדו"ח גורמי הטיפול בבית הסוהר, נראה כי העותרת לא ייחסה משמעות לפסילת רישיונה בגין העבירה שהביאה למותו של ילד ולא האמינה כי תישלח למאסר מאחורי סורג ובריח בקשר אליה. ריבוי העבירות ואופן התייחסותה של העותרת לענישה בגינן, מלמדים כי אין על העותרת מורא הדין ואין לה תובנה לחומרת ומשמעות מעשיה. 4. הוועדה ציינה, כי יתכן ונסיבותיה האישיות של העותרת, ובעיקר הצורך בטיפול בבנה האוטיסט, שיבשו את שיקול דעתה, ואולם אין בכך כדי להצדיק את מעשה העבירה שביצעה ובוודאי שאין בכך כדי להצדיק את שחרורה המוקדם. 5. העותרת לא החלה בטיפול במהלך תקופת מאסרה ואין לאפשר את התחלת הטיפול בתקופת התנאי, גם אם מדובר בתכנית שיקום של רש"א, שאינה חזות הכל. בנוסף, העותרת לא יצאה לחופשות ומשכך לא נבחנה התנהלותה מחוץ לכתלי בית הכלא. כשאלה הן הנסיבות, התכנית שהוכנה לעותרת ע"י רש"א אינה מספקת. 6. לחובת העותרת יש מידע מודיעיני שאינו קל ועל פי התרשמות גורמי הטיפול העותרת היא אסירה דרשנית, שבפיה טענות רבות כנגד התנהלות המערכת, היא נמצאת בקשר מעקבי עם העו"ס, אך זאת לצרכים קונקרטיים ולא טיפוליים. לאור כל האמור לעיל, נדחתה הבקשה לשחרור מוקדם. נימוקי העתירה: החלטת וועדת השחרורים נפלה על העותרת כרעם ביום בהיר שכן מדובר בהחלטה חריגה מאוד, שאינה מתאימה לנתונים ולעובדות, ואינה מוצדקת. זה מאסרה הראשון של העותרת, שאינה בעלת עבר פלילי, אינה עבריינית ואינה משתמשת בסמים. העותרת היא אם לשלושה ילדים, בנה הגדול אוטיסט שנמצא במצב קשה, שוהה כחסוי במעון טיפולי וזקוק מאוד לאמו. מאז נאסרה העותרת מצוי הבן במצב קשה ביותר. העותרת עובדת במטבח במשך כל שעות היום ומגלה מסירות ומשמעת בעבודה. השיבוץ לעבודה במטבח נעשה על פי רמת המסוכנות הנמוכה ולאור התנהגותה החיובית של העותרת. העותרת השתלבה מיוזמתה בתכנית "צעדים" ועשתה מאמץ להגיע למפגשים, הגם שלא תמיד התאפשר לה הדבר. נוכח תקופת המאסר הקצרה שנגזרה על העותרת, לא הוצעה לה כל תכנית טיפולית במהלך המאסר ובוודאי שהיא לא סירבה לקבל טיפול. כשאלה הם פני הדברים, אין לזקוף לחובתה של העותרת את העובדה שלא שולבה בתכנית טיפולית בעת המאסר. העותרת ביקשה כי תוכן לה תכנית רש"א ותכנית שכזו אכן הוכנה עבורה. הוועדה לא נתנה די משקל לתכנית רש"א והעדיפה את שחרור העותרת בתום תקופת ריצוי, ללא כל טיפול ופיקוח, על פני שחרור מוקדם וטיפול בצידו. הוועדה לא התחשבה כראוי בהמלצת גורמי הטיפול המקצועיים הרלוונטיים. הוועדה הסתמכה על דו"ח סוציאלי שנערך עם כניסתה של העותרת לבית הכלא ואינו משקף תמונת מצב עדכנית ונכונה למצבה של העותרת לאחר שריצתה שני שליש ממאסרה. הוועדה פירשה באופן שגוי את דברי העותרת בדו"ח העו"ס לפיהם היא לא האמינה שתגיע לבית הכלא עקב נהיגה בפסילה וראתה בהתבטאות זו אי קבלת אחריות על המעשים. בבדיקת שאלת קבלת האחריות, יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בעבירה של גרם מוות ברשלנות שאין עמה כוונת זדון, ומשכך לא קיים חשש להישנות המעשים. כמו כן, העותרת הורשעה על פי הודאתה וקיבלה על עצמה אחריות למעשה. העותרת הינה אסירה חיובית, צייתנית וממושמעת ומשכך שגתה הוועדה כשהסתמכה על מידע מודיעיני לפיו היו לעותרת כוונות שליליות. הוועדה לא נתנה די משקל לכך שזה מאסרה הראשון של העותרת וזו העבירה הראשונה של נהיגה בזמן פסילה. הוועדה ייחסה משקל רב מדי לעברה התעבורתי של העותרת, שכן נתון זה נלקח בחשבון בעת גזירת הדין ואינו רלוונטי להחלטה בעניין שחרורה המוקדם של העותרת. ככל שהחשש לשלום הציבור נובע מעברה התעבורתי של העותרת, הרי שהיא נידונה לפסילה בת 7 שנים, הרבה מעבר לתקופת התנאי. בהתייחסו לטענה כי עונש של פסילה אינו מרתיע את העותרת, שהרי היא נתפסה נוהגת בפסילה, משיב ב"כ העותרת כי עונש המאסר הותיר את חותמו בעותרת והיא לא תשוב על המעשים. תיוגה של העותרת כ"דרשנית" אינו יכול להוות נימוק לדחיית הבקשה לשחרור מוקדם. העותרת דרשה לקבל זכויות המגיעות לה כגון ביקור פתוח, יציאה לחופשות ומעבר לאגף "סביון", המתאים לעברייני תעבורה, ואין כל פסול בדרישותיה של העותרת, כי זכויותיה יכובדו. הוועדה לא נימקה מה המסוכנות הנשקפת מן העותרת וכל שנאמר היה כי קיים לגביה מידע מודיעיני המעלה חשש לכוונות שליליות. אפילו היה מקום לחשש בדבר מסוכנותה של העותרת, ולא כך הוא, תכנית רש"א אמורה ליתן את המענה לכך. בפתח הדיון בעתירה הציג ב"כ העותרת מסמך שנכתב ביום 24.10.12 על ידי גב' שפירא, מרכזת שיקום אסירות במחוז הצפון של רש"א, המיועד למפקח הארצי של רש"א, שלא היה בפני הוועדה, המתייחס לדברים שנכתבו בהחלטה נושא העתירה. המכתב מתייחס לדברים שאמרה העותרת לעו"ס, ואשר מופיעים בדו"ח העו"ס היחיד שהיה בפני הוועדה וצורף לכתב התגובה, לפיהם היא לא חשבה שתגיע לכלא בעקבות העבירה של נהיגה בזמן פסילה. לדברי גב' שפירא, הדברים הנ"ל לא רק שהם לגיטימיים אלא הם מעידים על תהליך של לקיחת אחריות והסתכלות בעין ביקורתית על עברה והתייחסות לכך. המכתב מתייחס גם לתוכנית הטיפולית של רש"א שהוצגה בפני הוועדה ובפנינו וגב' שפירא כותבת כי העובדה שרש"א לא מטפלת באופן ספציפי בעבירות תעבורה לא צריכה להיות שיקול מכריע אם לאפשר לעותרת את שחרורה המוקדם שכן בטיפול הקבוצתי קיימת התייחסות בכובד ראש אל העבירות שבוצעו על ידי העותרת. במהלך הדיון בפנינו הציג ב"כ העותרת המלצה של פסיכולוגית חינוכית שטיפלה בעותרת במהלך מעצר הבית בגין ביצוע העבירה של נהיגה בזמן פסילה לפיה היא ממליצה על המשך קבלת טיפול פסיכולוגי לתקופה של ששה חודשים עד שנה בתדירות של פעם בשבוע כדי לעזור לעותרת להתמודד עם קשייה. גם מסמך זה לא היה בפני הוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה. תגובת ב"כ היועמ"ש: העותרת אינה יראה מן החוק, היא נטלה את החוק לידיה ומהתנהגותה נשקפת סכנה לשלומו של הציבור. ב"כ היועמ"ש מצביע על עברה התעבורתי של העותרת, שעוד בטרם הוגש כנגדה כתב אישום בגין התאונה שבה גרמה למותו של ילד, חצתה צומת באור אדום וגרמה לתאונה בה נפצע נהג נוסף מלבדה. בנוסף, בשנים 2005, 2011, ו-2012 הורשעה העותרת בשימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה, ובשנת 2013 הורשעה באי ציות לתמרור עצור. העותרת לא הרימה, ולו במקצת, את הנטל הרובץ לפתחה, לשכנע את הוועדה כי הינה ראויה לשחרור ואינה מסוכנת לשלום הציבור. העותרת אינה משולבת בסבב חופשות ובפני הוועדה הוצג מידע מודיעיני מן העת האחרונה בדבר כוונות שליליות של העותרת, וגם מטעמים אלה דחתה הוועדה את הבקשה לשחרור מוקדם. ב"כ היועמ"ש מתקשה להבין כיצד נמצאה העותרת מתאימה לתכנית רש"א, שהרי העותרת לא עברה כל טיפול במהלך מאסרה וגורמי הטיפול לא התרשמו כי הפנימה את משמעות העבירה ותוצאותיה. העותרת מסרה לגורמי הטיפול השונים כי נהיגתה בזמן פסילה נועדה לצורכי טיפול בבנה האוטיסט ואילו בית המשפט קבע, כי העותרת נהגה בפסילה בדרכה לבצע את עבודות השירות שנגזרו עליה. ברש"א לא התייחסו לפער בין הצהרותיה המילוליות של העותרת בדבר הנסיבות שהובילו לביצוע העבירה, לבין קביעותיו המפורשות של בית המשפט בעניינה. בבחינת כלל נתוני העותרת יש ליתן משקל גבוה יותר למסוכנותה ולעברה הפלילי והתעבורתי. הגם שנדמה כי זה מאסרה הראשון של העותרת, הרי שהפסקת עבודות השירות בצירוף מאסר בפועל והפעלת מאסר על תנאי, מלמדים כי אין כך הדבר. בניגוד לטענת העותרת כי העבירות בוצעו שלא במזיד, בית המשפט קבע כי "נהיגה בפסילה, להבדיל מעבירות אחרות דוגמת נהיגה רשלנית... היא מן העבירות בהן עומדת בחירה בידי הנוהג, והוא עושה בחירה שגויה, המבטאת זלזול מופגן בחוק וברשויות האמונות על אכיפתו". החלטת הוועדה סבירה ואין מקום להתערב בה. דיון והכרעה 1. עיון בהחלטת הוועדה נושא העתירה מעלה כי מדובר בהחלטה סבירה ומוצדקת, שלקחה בחשבון את כל הנתונים שהיו בפני הוועדה ואיזנה נכונה בין השיקולים הרלוונטיים לשחרורה של העותרת על תנאי. 2. אף אנו בדעה כי העותרת לא הוכיחה בפני הוועדה כי שחרורה המוקדם לא יסכן אחרים וכי יש לה סיכויי שיקום, במיוחד נוכח המידע החסוי שהוצג בפני הוועדה ובפנינו אשר מעמיד בספק רב את האפשרות שהעותרת תיטול חלק בתוכנית הטיפולית שנקבעה לה על ידי רש"א. מדובר במידע חסוי מהזמן האחרון יחסית וכאשר למידע זה מצטרפת העובדה שהעותרת לא יצאה לחופשות במהלך מאסרה ולא ניתן היה לבחון את התנהגותה מחוץ לכותלי בית הסוהר, יש בכך כדי להצדיק את החלטת הוועדה שלא לשחרר את העותרת על תנאי. 3. הוועדה הסתמכה בהחלטתה נושא העתירה על הכתוב בדו"ח גורמי הטיפול בשב"ס שהיה בפניה ואשר הוצג גם בפנינו. אמנם הדו"ח אינו נושא תאריך אך זה הדו"ח היחיד שהוצג בפני הוועדה ובפנינו וגם אם הדברים המובאים מפי העותרת נאמרו בתחילת המאסר ולא במהלכו, אין בכך כדי להמעיט מחומרתם בכל הקשור למסוכנותה של העותרת בהיעדר הליך טיפולי אותו לא עברה במהלך מאסרה, גם אם בשל תקופת המאסר הקצרה ובהעדר אמירות סותרות. העותרת אמרה לגורמי הטיפול כי היא לא ייחסה לפסילת רשיונה משמעות גדולה ולא האמינה שתגיע לבית הסוהר עקב כך. העותרת אמנם הביעה חרטה אולם התקשתה להבין את חומרת ומשמעות מעשיה ולמרות שמסירותה לבנה האוטיסט נראית לעין, נראה כי היא עושה שימוש בצורכי בנה כדי להצדיק את התנהגותה. עוד נכתב בדו"ח העו"ס כי היא התרשמה שהעותרת מבקשת לעשות כל שנדרש על מנת להשתחרר שחרור מוקדם. עם זאת, היא אסירה דרשנית בעלת טענות רבות על התנהלות המערכת, ומעלה בעיקר צרכים קונקרטיים בקשר לתנאי השחרור המוקדם. יש בהתייחסות זו של העותרת לעבירה בגינה היא מרצה את עונש המאסר, אשר בוצעה על ידה זמן קצר (חודש וחצי) לאחר שנפסלה מלנהוג כחלק מהענישה שהוטלה עליה בגין גרימת מוות ברשלנות של ילד בן 6, כדי להצדיק את החלטת הוועדה שאין על העותרת מורא הדין ואין לה תובנה לחומרת התנהגותה נושא מאסרה. לא למותר לציין כי העותרת טענה בפני נציגת רש"א כי היא נהגה בפסילה על מנת להסיע את בנה האוטיסט לטיפולים, בעוד שעל פי קביעת ביהמ"ש שהטיל על העותרת את עונש המאסר נושא ההחלטה היא נסעה על מנת לבצע את עבודות השירות, שהופסקו בעקבות עונש המאסר שהוטל עליה. כך גם ביצעה העותרת את העבירה של נהיגה בזמן פסילה כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדה, ובכך היא מעלה באמון ביהמ"ש שהטיל עליה את עונש המאסר על תנאי. לא למותר לציין את עברה התעבורתי של העותרת, לרבות בגין גרימת תאונה קודמת לזו נושא מאסרה. איננו רואים עין בעין עם גב' שפירא את התייחסותה לדברים שאמרה העותרת שכן לא מדובר בנטילת אחריות אמיתית אלא בחוסר תובנה של העותרת למשמעות העבירה של נהיגה בזמן פסילה ולעונש הפסילה מלנהוג שהוטל עליה בגין העבירה של גרם מוות ברשלנות. 4. ב"כ העותרת טוען כי העותרת ביקשה לעבור תהליך טיפולי במהלך מאסרה ואף השתתפה בקבוצת "צעדים" אך הדבר לא ניתן לה בשל תקופת המאסר הקצרה. לטענתו, עדיף שהעותרת תשוחרר על תנאי בתנאי תוכנית טיפולית של רש"א מאשר תשוחרר בעוד מספר חודשים לא רב בתום ריצוי מאסרה המלא, ללא תוכנית טיפולית כלל. גם אם העותרת לא עברה תהליך טיפולי במהלך מאסרה, בשל תקופת המאסר הקצרה, הרי הדברים שאמרה לעו"ס בכל הקשור לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, מעידים על כך שהיא חסרת תובנה לחומרתה ובהיעדר טיפול לא ניתן יהיה להפיג את מסוכנותה למשתמשים בדרך אם תחליט לחזור ולנהוג בזמן פסילה, כפי שעשתה בעבר. 5. אין המקרה שבפנינו דומה למקרה נושא פסק הדין בעת"א 13831-12-12 (בימ"ש מחוזי מרכז) שהוצג בפנינו על ידי ב"כ העותרת, שכן באותו מקרה לא התחשבה ועדת השחרורים, כאשר דחתה את בקשת העותרת לשחרור על תנאי, בהסכמת היועמ"ש לשחרורה בתנאי תוכנית רש"א שהוכנה בעקבות המלצת גורמי הטיפול למרות שהעותרת באותו מקרה, כמו העותרת שבפנינו, לא עברה תהליך טיפולי במהלך מאסרה. 6. איננו מתעלמים מנסיבותיה האישיות של העותרת, ובמיוחד ממצבו הרפואי של בנה, אך אין בהן כדי להצדיק את שיחרורה המוקדם של העותרת והעובדה שנשארה לה תקופה קצרה יחסית עד לתום מאסרה המלא איננה מצדיקה את שחרורה על תנאי. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את העתירה. בית סוהר / כלאמאסרשחרור מוקדם מהכלא