עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001 על החלטת ועדת השחרורים מיום 21.10.13 בראשות כב' השופטת אביטל בית נר - בדימוס- יו"ר וחברים בה: נעמי גנזר - עו"ס, אורית מסר הראל, קרימינולוגית, רב כלאי נעה בן נעים. כב' השופט יונתן אברהם: רקע בפנינו עתירה כנגד החלטת וועדת השחרורים (להלן: "הועדה"), אשר ניתנה בגדר סמכותה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: "החוק") ביום 21/10/13, ובה קיבלה את בקשת המשיב 2 (להלן: "המשיב") לשחררו שחרור על תנאי בתנאים. מדובר באסיר המרצה מאסר ראשון בן 8 שנים בגין עבירות הריגה וחבלה גופנית חמורה שנגרמו שעה שנכנס לצומת מרומזר באור אדום וגרם למות שני הורים, וכן לפציעת שלושת ילדיהם. הוועדה בהחלטת נתנה דעתה לעבירות שביצע המשיב, בגינן הורשע ולנסיבותיהן הקשות, לעבר פלילי קודם של המשיב, להתנהגותו במהלך מאסרו לגביה צויין שהייתה טובה מאוד, ליציאתו לחופשות סדירות ומעצר בית, לטיפול פרטני בו השתתף ושיתף מתחושותיו, לרבות לגבי משפחת הקורבנות. הוועדה ציינה כי המשיב השתתף בקבוצת "נהגים הורגים", שיתף בה פעולה והביע כאב על תוצאות מעשיו ועל סבלם של הקורבנות. הובא מתוך דו"חות מנחי הקבוצה כי המשיב נטל אחריות על נהיגתו חסרת האחריות. עוד צויין כי בדוח גורמי הטיפול האחרון דווח כי הוא לקח אחריות מלאה על התנהגותו והביע אמפטיה לסבל משפחות הקורבנות. כן צויין כי הוכנה למשיב תוכנית טיפול של רש"א הכוללת שיחות טיפוליות, אפשרות לשילוב בקבוצה לעברייני תעבורה ומקום עבודה. הוועדה לא התעלמה מעמדת משפחת הקורבן אשר התנגדה לשחרור, ונתנה דעתה לעמדה זו. בסופו של יום קבעה הוועדה כי המדובר באסיר ראוי לשחרור מוקדם אשר המסוכנות ממנו לציבור פחותה, והורתה על שחרורו בתנאי בתנאים שקבעה. נימוקי העתירה לטענת העותרת שחרור על תנאי אינו בגדר זכות מוקנית לאסיר, על כן לוועדת השחרורים שיקול דעת רחב. הוועדה צריכה להיות משוכנעת כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את הציבור. העותרת טוענת כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות שכן הוועדה לא נתנה משקל למסוכנות העולה מן העבירות שביצע המשיב, נשוא מאסרו, ולעברו הפלילי התעבורתי הכולל 31 הרשעות קודמות כולל נהיגה ללא רשיון ובזמן פסילה ועוד. מכל אלה, לגישת העותרת, יש להסיק כי מדובר באסיר מסוכן לציבור שאינו ראוי לשחרור על תנאי. אשר לנימוק הוועדה כי המשיב ראוי לשחרור בשל ההליך הטיפולי שעבר בכלא, נטען כי מדובר בהליך טיפולי ראשוני בלבד שעניינו שיחות עם סטודנטית לעבודה סוציאלית "נהגים הורגים" ואין מדובר בהליך טיפולי מעמיק הקודם להעברת אסיר לשיקום קבוצתי ופרטני. עוד טענה העותרת כי מדוח גורמי טיפול מיום 08/07/13 עולה כי מדובר באסיר המתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו ותולה את האחריות בגורל. כמו כן נטען כי דו"ח גורמי הטיפול מיום 01/10/13 מעלה התייחסות לקונית לסוגיית נטילת האחריות מבלי שניתנה התייחסות לכאורה לשינוי בעמדת המשיב. הדבר מהווה לטעמה פגם מהותי בהחלטת הוועדה המצדיק ביטולה. עוד טענה כי גם הכחשת המשיב במהלך ניהול משפטו את אחריותו לתאונה תומכת במסקנה כי לא נטל אחריות עד היום לתאונה. לגישת העותרת, מתן משקל מרכזי להמלצת גורמי הטיפול הינו שגיאה של הוועדה. אשר לתוכנית רש"א טענה העותרת כי היא איננה חזות הכל ויש לבדוק התאמתה והאם היא מאיינת את מסוכנות המשיב במידה וישוחרר. לטענתה אין מדובר בתוכנית שכזו וכן אין התייחסות קונקרטית בתוכנית לטיפול במשיב בסוגיית התעבורה אלא ישנה אופציה בלבד. עוד טענה והפנתה לתוכנית השיקום שהוגשה לוועדה מטעם היחידה לשיקום האסיר ברשות המקומית טייבה, הנושאת תאריך 12/08/13, כי אין מדובר בחוות דעת אישית שנערכה לגבי המשיב דנן, שכן נרשם בה כי הוא "חפץ להינשא ולהקים משפחה...." שעה שהמשיב דנן כבר נשוי ואב ל- 4 ילדים. מכל הטעמים הנ"ל סבורה העותרת שיש לבטל את החלטת הוועדה ואת שחרורו של המשיב על תנאי. תשובת המשיב אשר לטענות לגבי מסוכנותו טען המשיב כי נסיבות העבירה שביצע, הן חמורות פחות מאלו של אסירים אחרים ששוחררו על תנאי והביא כדוגמה את החלטת בית משפט זה בעת"א 28766/10/13 בעניין נוי קלדרון, ובעת"א 11255/07/13 בעניין מחמוד ג'ובראן. אשר לרישום הפלילי נטען כי מדובר ברישום פלילי ישן, חלקו משנת 1986 ואפילו התיישן וכן כי העבירה האחרונה של נהיגה ללא רישיון ובזמן פסילה, נעברה לפני 22 שנה. עוד נטען כי על ועדת השחרורים לצפות פני עתיד על יסוד הנתונים העומדים בפניה היום. כן נטען כי את מסוכנות המשיב יש לבחון גם נוכח הטיפול שקיבל, היותו טיפול מפחית מסוכנות, ואשר הפחית אותה גם בפועל. המשיב טען כי הטיפול שקיבל אינו ראשוני בלבד, כי הוא השתלב בכל אופציה טיפולית שהוצעה לו ונתרם ממנה והדבר עולה מדו"חות גורמי הטיפול. אשר לטענה כי לא נטל אחריות על אף הטיפול, נטען כי מדובר בציטוטים סלקטיביים וכי עיון בדו"חות גורמי הטיפול לפי תאריכיהם, ובפרט בעדכון האחרון, מלמד כי נטל אחריות מלאה למעשיו. נטען על כן כי יש לבחון את עמדתו וגישתו של המשיב, בעת הדיון בוועדה ולא בתחילת ההליך המשפטי או בשלב אחר מוקדם יותר כלשהו. אשר לפגם שנטען שנפל בחוות הדעת שהוכנה למשיב, נטען כי מדובר בטעות קולמוס ואף הועבר דו"ח מעודכן לעיוננו. נטען כי פרט לטעות הקולמוס הנ"ל, כל יתר הפרטים שצוינו בדו"ח מתייחסים באופן ספציפי למשיב דנן ולא לאחרים. אשר לטענה כי תוכנית הטיפול של רש"א (בשילוב עם גורמי הטיפול ברשות המקומית) מציינת רק אופציה להשתלבות בטיפול בענייני תעבורה, עדכנה ב"כ המשיב כי בבירור מול גורמי רש"א הובהר שאכן נמצא מקום למשיב והוא צפוי להשתלב כבר בקבוצה הראשונה שתיפתח בת"א בעניין עברייני תעבורה. אשר לעמדת משפחת קורבנות העבירה, נטען כי על הועדה לשקול אותה כאחד הגורמים שיש להביא בחשבון, אך עמדת המשפחה, בכל הכבוד הראוי, איננה עמדה מכריעה. נוכח כל האמור, נתבקשה דחיית העתירה. דיון והכרעה שקלנו בכובד ראש את טיעוני הצדדים לעיל, עיינו בהחלטת הועדה על נימוקיה וכן בכל החומר שהוצג לעיוננו, לרבות דו"חות גורמי הטיפול אשר לגביהם עלו מטעם הצדדים טענות סותרות. נקדים ונציין כי בית משפט זה לעניינים מינהליים בוחן את החלטת הועדה, המוחזקת על פי דין כגוף המקצועי האמון על מתן החלטות מן הסוג שנתנה, על יסוד כללי המשפט המינהלי ובין היתר האם חרגה הועדה מסמכותה, האם מצויה החלטתה במתחם הסבירות, האם היא עומדת במבחני מידתיות וכיו"ב מבחנים. במקרה דנן, לאחר שנתנו דעתנו לכל טיעוני הצדדים, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת הועדה. שכן, לא מצאנו כי נפל בה פגם מבחינת הסמכות, או שחורגת היא ממתחם הסבירות וממבחני המידתיות הנדרשים. כבר פסקנו בעבר בעניין קלדרון הנ"ל, כי את שאלת המסוכנות יש לבחון לא רק על יסוד חומרת העבירה ועברו הפלילי של האסיר מבקש השחרור, אלא גם על יסוד הליכים טיפוליים שעבר בבית הכלא והתפוקה שהפיק מאותם הליכים. מקום בו מגלה אסיר רצון לערוך שינוי בדפוסיו העברייניים, משתלב באופן פעיל בהליכים טיפוליים ומפיק מהם, לפי הערכת גורמי הטיפול, תפוקה טיפולית ממשית, יש לכך השלכה ישירה להפחתת מסוכנותו. כמו במקרה קלדרון, כך גם במקרה דנן, שוכנענו, כפי ששוכנעה הועדה, כי מדובר באסיר אשר השתתף במספר הליכים טיפוליים, לרבות שיחות פרטניות ובקבוצת "נהגים הורגים" והפיק מהם את הנדרש לצורך ביצוע שינוי בדפוסיו העברייניים אשר הביאו אותו אל בין כותלי בית הכלא. אכן, אין מדובר בסיום ההליך הטיפולי ויש עוד צורך בטיפול, ברם, מסוכנות המשיב הופחתה במידה המאפשרת המשך קבלת הטיפול שנותר מחוץ לכותלי בית הכלא במסגרת שחרור על תנאי. על רקע זה לא ניתן לומר כי החלטת הועדה, אשר סברה כי מסוכנות המשיב כיום, נוכח הטיפולים שעבר, מאפשרת שחרורו על תנאי בתנאים, היא החלטה בלתי סבירה שיש להתערב בה. הצדדים נחלקו בטיעוניהם לגבי מידת האחריות שלקח על עצמו המשיב בסופם של ההליכים הטיפוליים. עיינו בכל הדו"חות שאליהם הופנינו. אכן בדו"ח מוקדם של גורמי הטיפול מיום 08/07/13 נאמר כי המשיב מודה במיוחס לו אך מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו, אולם מאז, המשיך המשיב בטיפול וביום 01/10/13 הוגש בפני ועדת השחרורים דו"ח מעודכן בו צוין: "1. לאחר סיום השתתפותו של האסיר בקבוצת "נהגים פוגעים" קיימתי עם האסיר מספר שיחות בהם (כך במקור - י.א.) עלתה לקיחת אחריות מלאה ואמפתיה לסבלה של משפחת הקורבנות". דו"ח זה משקף התקדמות נוספת של המשיב בטיפול שקיבל מאז 07/2013 ועד 10/2013, לצורך הפחתת מסוכנותו והעלאת מודעותו לבעייתיות שבהתנהגותו הפלילית ולתוצאותיה הקשות. הניסיון מלמד כי לא רבים מבין האסירים הפוקדים את בתי הכלא נכונים להשתלב בטיפול ולבצע שינוי תודעתי ותפיסתי בנוגע להתנהלותם שהביאה להרשעתם ולמאסרם. כמו כן, חלק מבין אלה המוכנים להשתלב במסלול שכזה, אינם מצליחים להגיע לסיומו ולהפיק ממנו את התוצרת הנדרשת להפחתת מסוכנותם. אין צורך לומר כי עידודם של אסירים להשתלב בהליכים טיפוליים ולהצליח בהם הינו אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה ואינו אינטרס רק של האסיר עצמו. אשר על כן, מקום בו משוכנעת הועדה כי אסיר ביצע שינוי משמעותי בהתנהגותו וגם בתחום התודעתי בכל הנוגע לדרכו העבריינית, על הועדה לשקול בחיוב רב, במסגרת יתר השיקולים, מתן אפשרות לשחרור על תנאי וזאת על מנת לעודד אסירים אחרים להשתקם. לסיכום עניין זה, שיקולי הועדה הן לעניין בחינת מסוכנותו של המשיב והן לעניין המשקל שיש לתת להליכי השיקום שביצע, מצויים בטבורו של מתחם הסבירות ואינם חורגים ממנו כלל וכלל כפי שנטען בפנינו. יתר על כן, לבד משיקולי מסוכנות ושיקום עליהם עמדנו לעיל, נדרשת הועדה לתת דעתה גם להתנהגותו של אסיר המבקש שחרור על תנאי, במהלך תקופת מאסרו. עיינו בפרוטוקול הועדה ולא מצאנו שנטענה שם טענה אחת להתנהלות או להתנהגות בלתי תקינה במהלך מאסרו של המשיב דנן, וגם בפנינו לא נטען מאומה בעניין זה. אשר על כן, יש להוסיף למכלול השיקולים בעד שחרורו של המשיב על תנאי, גם את התנהגותו התקינה במהלך תקופת מאסרו, כמצוות סעיף 9 לחוק. לצורך בחינת החלטת הועדה, כנדרש על ידינו, נתנו דעתנו גם לעמדת משפחת קורבנות העבירות. לא מצאנו שגם בעניין זה יש מקום להתערבותנו בהחלטת הועדה. הועדה מצווה לקחת בין מכלול השיקולים ולשקול גם את עמדת משפחת הקורבנות והשלכת השחרור עליהם, אולם אין מדובר אלא בשיקול אחד מיני רבים ולא בשיקול מכריע. משכך, ומשלא התעלמה הוועדה משיקול זה, אלא שקלה אותו יחד עם שיקוליה האחרים, אין מקום להתערבותנו גם בעניין זה, עם כל הכבוד וההבנה שיש בליבנו לתחושתה הקשה של משפחת הקורבנות. בשולי החלטה זו נציין כי עיינו גם בתוכנית הטיפולית אשר הוגשה בעניין המשיב ונערכה על ידי הגורמים המוסמכים ברשות לשיקום האסיר שברשות המקומית בשיתוף עם רש"א ושוכנענו כי אותו "פגם" לגביו טענה ב"כ המדינה בכתב העתירה, איננו אלא טעות סופר, שכן, כל יתר האמור בחוות הדעת מתייחס באופן פרטני למשיב דנן. מדובר בתוכנית ראויה גם לדעתנו, ודאי לאור העדכון שעדכנה ב"כ המשיב שלפיו האופציה לשילוב המשיב בטיפול לעברייני תנועה, הפכה לממשית. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת הועדה. אשר על כן, נדחית העתירה. המשיב ישוחרר בהתאם לתנאים שקבעה ועדת השחרורים. אנו מורים על עיכוב השחרור עד ליום 17/11/13, על מנת לאפשר לעותרת לשקול הגשת בר"ע ובקשה לעיכוב השחרור בבית המשפט העליון. שחרור מוקדם מהכלאשחרור על תנאימאסרועדת השחרורים