העותר היה שותף לעבירה של הצתה במזיד. העותר נענה לבקשת חבריו להצטרף אליהם לזרוק בקבוקי תבעירה לעבר חורש ליד הישוב מעלה החמישה. העותר וחבריו השליכו בקבוקי תבעירה לעבר החורש וכתוצאה מכך החלה שריפה גדולה שאף הגיעה ממש עד לפתח בית המלון שבישוב. השריפה הצריכה עבודה של תשעה עשר צוותי כיבוי אש ושני מטוסי כיבוי אש שעבדו משך שעות רבות. השריפה גרמה נזק רב לחורש טבעי. הצדדים הציגו בפני בית המשפט הסדר טיעון במסגרתו בקשו מבית המשפט להשית על העותר עונש מוסכם של 25 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה לשקול דעתו של בית המשפט וקנס בסך 5,000 ₪. ואמנם, בית המשפט החליט לאמץ את הסדר הטיעון וגזר על העותר, בין היתר, עונש מאסר בין 25 חודשים לריצוי בפועל. 3. החלטת הועדה ביום 30.9.13 התכנסה ועדת השחרורים ודנה בבקשתו של העותר לשחרור מוקדם. הועדה ציינה בהחלטתה כי לאור נסיבות ביצוע העבירה, כמפורט בגזר הדין, "בהחלט מדובר באסיר בטחוני ולא כפי שטען בא כוחו". מעיון בהחלטת הועדה עולה כי זו היתה ערה לשיקולים שלטובת העותר: מאסר ראשון; היעדר עבר פלילי; קטין בעת ביצוע העבירה וסיכוי השיקום העתידיים שלו. הועדה ציינה בהחלטתה כי בא כח העותר הציג בפניה אישור של המועצה המקומית בישוב קטנא הנמצא בנפת רמאללה בו התחייבה המועצה להעניק לעותר שתי שעות טיפול שבועיות וכן להעסיק אותו. כן עמדו בפני הועדה השיקולים לחובת העותר, ובהם חומרת העבירה שנעברה על ידו והחשש שיבצע מעשים דומים בעתיד ועבירות המשמעת שביצע במהלך מאסרו: גרימת נזק רציני לתא; מעורבות בקטטה; אי התייצבות לספירת הצהריים ושהייה במיטה כאשר הוא מכוסה בסדין בעת אותה ספירה. הועדה כתבה בהחלטתה כי אכן עקרונית עומדת לעותר הזכות לשחרור מוקדם על פי החוק "גם אם אין גורמים מפקחים מעבר לקו הירוק". ואולם: "דא עקא, שכאשר אנו בודקים את כל הנסיבות הקשורות בקטין זה, גם אליבא דטענות בא כוחו שהוא נגרר אחר חבריו ושותפיו למעשים בגינם נדון, הרי שיש חשש שעם שחרורו הוא עלול לחזור ולהיגרר אחריהם למעשים דומים בעתיד. זאת, כאשר אנו מתרשמים מחומרת העבירות המשמעתיות המצביעות, לכאורה, על אישיות מרדנית של בחור המתנגד לסמכות ולכללי התנהגות מקובלים. זאת ועוד, אכן טוב ויפה שרשויות המועצה המקומית מוכנים לקבל את האסיר לעבודה ולהעניק לו טיפול, אולם אין בתכנית השיקומית שום התחייבות לדווח לוועדה באם האסיר יפר את תנאי השחרור, ואם כך הדבר - מה הטעם לקבוע תנאים כאשר אין מי שידווח במסגרת ישיבות מעקב המקובלות בוועדה. סיכומו של דבר, אנו מחליטים כי אין מקום להיענות לבקשת האסיר לשחרור מוקדם על תנאי ואנו דוחים אותה". 4. טענות הצדדים העותר טען כי הוא מקיים את התנאים הקבועים בחוק וכי יש להורות על שחרורו המוקדם. לטענתו, הוא הוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם שכן הוא נטל אחריות מלאה על מעשיו והביע חרטה כנה ועמוקה. העותר טען כי שילם את הקנס שהושת עליו במסגרת גזר הדין וכי התנהגותו בכלא תקינה. לטענתו, הוא אמנם עבר מספר עבירות משמעת אולם אלה היו "מהמדרג הנמוך של עבירות משמעת". העותר הוסיף וטען, כי שחרורו המוקדם אינו מסכן את שלום הציבור והוא אף הציג בפני הועדה תוכנית טיפולית לפיה יטופל על ידי גורמי מקצוע במועצה המקומית קטנא באופן שבועי ולמשך שנתיים. כן טען העותר כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שהוא אינו יכול להשתלב בתוכנית טיפולית בפיקוח, מקום שכזו אינה קיימת בעבור אסירים תושבי השטחים. אי שחרורו מן הטעם הזה יוצר, לטענתו, אפליה פסולה בינו לבין אסירים אזרחי ישראל. בנוסף, העותר טען כי לאחר שחרורו הוא ישתלב במקום עבודה שהתחייב לקלוט אותו ויזכה לתמיכת משפחתו. עוד טען העותר, כי הועדה לא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים בטרם מתן החלטתה. נטען כי הועדה לא נתנה משקל ראוי לכך שעסקינן בעבירה שנעברה בעת שהעותר היה קטין וכי זהו מאסרו הראשון. בנוסף, התעלמה הועדה מכך שעצם המעצר והמאסר מהווים אפקט מרתיע שיש בו כדי לאיין את מסוכנותו. על שום כל אלה, ביקש העותר לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו המוקדם. במהלך הדיון בעתירה ציין בא כח העותר כי הוועדה המקומית שהתחייבה להעסיק את העותר ולשלבו בתוכנית טיפולית שבועית מתחייבת בנוסף לכך להעמיד לרשות העותר משקם אשר ידווח לועדת השחרורים, באמצעות המועצה, אחת לחודשיים על התקדמות הטיפול. לאור התחייבות זו, ביקש בא כח העותר, כסעד חלופי, להחזיר את הדיון לוועדה כדי שגם עובדה זו תהיה מונחת בפניה. המשיבה טענה כי החלטת הועדה היא החלטה סבירה שאינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור ועל כן דין העתירה להדחות. המשיבה הדגישה את חומרת העבירה שנעברה על ידי העותר, את נסיבות ביצועה ואת תוצאותיה הקשות. כן הדגישה המשיבה את התנהגותו השלילית של העותר בין כתלי בית הסוהר ואת העבירות המשמעתיות שעבר שמדגימות כי הוא אינו מצליח להתרומם מעל מסוכת המסוכנות. באשר לסעד החלופי שביקש העותר, טענה המשיבה כי אין מקום להחזיר את הדיון לוועדה שכן עיקר ההחלטה נסב על התנהגותו השלילית והאלימה של העותר, המעידה על מסוכנותו לשלום הציבור, ולא על היעדר האפשרות לפקח על התקדמותו השיקומית. 5. דיון א. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי דין העתירה להדחות. ב. הכלל הוא כי על האסיר לרצות את מלוא תקופת מאסרו ואין לו זכות קנויה לשחרור מוקדם [רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני ( ניתן ביום 1.2.06)]. ג. נפסק לא אחת כי שיקול דעתה של הועדה הינו רחב ובית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה בשיקוליו שלו ולא יתערב בהחלטתה אלא אם כן מדובר בסטייה קיצונית ממתחם הסבירות [ראו, למשל, רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 24.3.2009); רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם ( ניתן ביום 7.10.2008)]. ד. אחד השיקולים המרכזיים שצריכה הועדה לשקול בטרם תחליט אם להעניק לאסיר פלוני שחרור מוקדם אם לאו, נסב על הסיכון הצפוי לשלום הציבור משחרורו של האסיר. כך בהתאם לסעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, וכך בהתאם להלכה הפסוקה [ראו, למשל, רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שירות בתי הסוהר ( ניתן ביום 24.6.08) ; רע"ב 4518/08 שמואל בן ישי נ' וועדת השחרורים ( ניתן ביום 4.6.08)]. ה. למקרא החלטתה המנומקת של הועדה, סבורני כי התוצאה אליה הגיעה בענייננו היא תוצאה סבירה וכי אין מקום להתערבותנו בה. הועדה שקלה את מכלול השיקולים, הן לטובת העותר והן לחובתו, והחליטה שאין מקום לשחררו שחרור מוקדם. עיקר החלטת ועדת השחרורים מבוסס על החשש כי שחרורו של העותר בשחרור מוקדם יהווה סכנה לשלום הציבור. נסיבות ביצוע העבירה שנעברה על ידי העותר (השלכת בקבוקי תבעירה ביחד עם אחרים לחורש בסמוך לישוב מעלה החמישה), תוצאותיה הקשות והנזק שנגרם כתוצאה ממעשי העותר מעידים על החומרה הרבה ועל מסוכנות העותר לשלום הציבור. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבג"ץ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון נגד ועדת השחרורים, פ"ד נד(2) 313, 323-324: "אכן, אופיה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם, ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בבטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"צ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, פ"ד טו(3) 2060, 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי עשויות, בנסיבות מסויימות, להכנס לגדר זה. (...). ביצוען של עבירות על רקע אידיאולוגי מלמד, במקרים רבים, על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב, בנסיבות מתאימות בעתיד, מעשים דומים לאלה שבוצעו על ידי האסיר בעבר". כאמור לעיל, בענייננו מצטרפת לאופייה החמור של העבירה, לדרך ביצועה ולתוצאותיה הקשות, גם העובדה כי במהלך מאסרו עבר העותר מספר עבירות משמעת, הפרות סדר ואלימות. הנה כי כן, התנהגותו של העותר בכלא מחזקת את החשש שמסוכנותו לא חלפה כלל. על שום כך, ועל אף גילו הצעיר של העותר והיעדר עבר פלילי, סבורני כי החלטת הועדה שלא לשחררו שחרור מוקדם היא החלטה סבירה ואין מקום להתערב בה. גם בקשתו החלופית של בא כח העותר להחזיר את הדיון לוועדה כדי שזו תביא במניין שיקוליה את העובדה שהעותר יוכל להשתלב בתוכנית טיפולית קבועה עליה יימסר דיווח חודשי לוועדה, דינה להדחות. סבורני כי אין בנימוק האמור די כדי לאיין את החשש ממסוכנות העותר לשלום הציבור, מסוכנות הנגזרת הן ממעשיו החמורים והן מהתנהגותו השלילית במהלך מאסרו. 6. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי הנכבדים לדחות את העתירה. השופטת תמר שרון-נתנאל: אני מסכימה. תמר שרון-נתנאל, שופטת השופט כמאל סעב: עיינתי בחוות דעתו של חברי הנכבד אב בית הדין השופט עודד גרשון, ומסקנתי שונה משלו. לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מציע לקבל את העתירה ולהחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדת השחרורים, ולהלן נימוקי. אכן כלל הוא כי בית משפט מנהלי אינו מתערב בהחלטת ועדת השחרורים, אלא רק במקרים בהם קמה עילת התערבות מנהלית, מקום בו נשקלו שיקולים זרים או שלא נשקלו השיקולים הנדרשים לעניין, או מקום בו לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני - ראו לעניין זה רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נגד ועדת השחרורים (ניתן ביום 9.12.10), רע"ב 205/08 קייס עסילה נגד שרות בתי הסוהר (ניתן ביום 24.6.08). במקרה דנן, אני סבור כי נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים שלא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, כגון היותו של העותר קטין בעת ביצוע העבירה, תקופת המאסר הקצרה שנותרה לריצוי, העדר עבר פלילי ושזה מאסרו הראשון. מה גם, הוועדה לא התייחסה למכלול הנתונים שיש להביא בחשבון בצד חומרת המעשה בגינו הוא מרצה את מאסרו. החשש מפני הישנות מעשה עבירה בעתיד, כפי שטענה הוועדה, חייב להיות מבוסס על תשתית כלשהי מלבד מעשי העבירה בלבד וזהו רק אחד ממכלול הנתונים שיש להביא בחשבון. לעניין זה ראוי להפנות לרע"ב 10844/08 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 1.2.09, שם נקבע כי: "...ברם, השאלה איננה עד כמה מסוכנת וחמורה העבירה שבוצעה על ידי האסיר ובגינה נושא הוא בעונשו, אלא מה גודל החשש כי האסיר יבצע, לאחר שחרורו, עבירות המגלמות בתוכן סיכון לאזרחי ישראל. מובן שחומרת העבירה יכולה לעיתים לשמש כאינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר ... הדבר נובע מכך שפעמים אכן קיים חשש כי אדם שביצע עבירה חמורה, יהיה נכון לשוב ולבצעה (ומאפשרות זו לרצידיביזם נלמד הסיכון לשלום הציבור). אולם אין עסקינן בחזקה, וודאי שלא חלוטה ... שאם לא כן - ניתן היה לקבוע מראש רשימת עבירות שמבצעיהן לא יהיו זכאים לעולם לשחרור מוקדם...". די אם אומר כי לא עלה מבדיקה שנעשתה בהקשר לאסירים שהורשעו בעבירת ההצתה, שבקשתם לשחרור מוקדם, נדחתה רק בשל העובדה שהורשעו בעבירת הצתה בלבד ועקב כך לא זכו בשחרור על תנאי, רק בשל העובדה שמדובר בעבירה חמורה שמעידה על מסוכנות האסיר, מסוכנות שמצדיקה שלילת תחולת החוק לשחרור על תנאי, עליו. לטעמי, קשה לומר שסוג העבירה יוצר את חזקת המסוכנות עד למידה שתביא לדחייה אוטומטית את בקשת האסיר לשחרור על תנאי, רק מנימוק זה בלבד - לעניין זה ראוי להפנות לעת"א (נצ') 39369-08-11 בשיר שחאדה נגד משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר (ניתן ביום 21.9.11), שם דובר על אסיר שהורשע בביצוע של עבירות הצתה (השלכת בקבוקי תבערה לחצר בית), חבלה במזיד לרכב והיזק בזדון והוטלו עליו 27 חודשים. בימ"ש המחוזי קיבל את עתירת האסיר והורה לועדה לבחון את שחרורו, תוך העמדתו בפיקוח וקביעת כלים ואמצעים לקיום תנאי השחרור. בעת"א (מרכז) 11896-04-12 אלמוג נגד ועדת השחרורים, (ניתנה ביום 5.6.12), שם דובר על אסיר שבשל אישיותו החלשה נגרר אחרי שותפו להצתה שהיה הדמות הדומיננטית, (עניינו של העותר דומה במידה מסוימת למקרה זה), כשבעניין אלמוג בימ"ש המחוזי קיבל את עתירת האסיר וקבע כי התחשבות הועדה בעובדה שהאסיר לא שולב בהליך טיפולי בין כותלי בית הסוהר חורגת ממתחם הסבירות ולכן הורה על שחרורו בתנאים. הועדה בענייננו הסתפקה בקביעה: "שיש חשש שעם שחרורו הוא עלול לחזור ולהיגרר אחריהם למעשים דומים בעתיד. זאת, כאשר אנו מתרשמים מחומרת העבירות המשמעותיות המצביעות, לכאורה, על אישיות מרדנית של בחור המתנגד לסמכות ולכללי התנהגות מקובלים". אדגיש, כי אין בסיס לקביעת חזקת מסוכנות לשלום הציבור, כך שמי שעבר עבירה חמורה פעם אחת, חזקה עליו שישוב ויעבור עבירות גם בעתיד, ולכן נשקפת ממנה סכנה לציבור. בל נשכח כי על פי החוק, במקרה והאסיר הזוכה לשחרור על תנאי, יפר את תנאי השחרור ו/אויעבור עבירה נוספת בתקופת התנאי, ניתן לבטל את השחרור על תנאי ולהחזיר את האסיר לבית האסורים על מנת שישלים את ריצוי עונשו בין אם הוא תושב הרשות הפלשתנאית ובין אם הוא אזרח ותושב ישראל - ראו בעניין זה סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר שדן בביטול שחרור בשל עבירה נוספת וכן סעיף 21 שדן בביטול שחרור בשל הפרת תנאי אחר. כאן המקום להפנות, גם כן, לסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר והקובע כדלקמן: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי,תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכווי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה...". סעיף זה עוסק בבחינה פרטנית של התנהגות האסיר והמסוכנות הנשקפת משחרורו האפשרי. להבדיל מסעיף 9, קובע סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר כי: "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים..." מלשון סעיף 10 ניתן ללמוד כי הועדה מוסמכת להביא בחשבון את השיקול של הרתעת הרבים והוא מייחד שיקול זה למקרים בעלי חומרה מיוחדת ונסיבות מיוחדות, אך אין זה המקרה שבפנינו וזאת מבלי להקל ראש בחומרת העבירה בה הורשע העותר. לעניין זה אפנה לרע"ב 3248/12 אלי עמר נגד ועדת השחרורים מיוחדת (ניתנה ביום 2.1.13), שם נקבע כי: "... שבהסתכלות לעבר אין די. ככלל, יש צורך גם לבחון את התנהגותו של האסיר על ציר הזמן לאחר ביצוע העבירה ובמהלך ריצוי המאסר. לאמור, האם מסוכנותו של המבקש דעכה עם השנים או התעצמה. האם נתווספו לה נדבכים שונים, לכאן או לכאן, עם חלוף הזמן. כפי שמורה סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי, הדן בשחרורו המוקדם של אסיר עולם - על הוועדה לשקול גם "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה". ראו גם עת"א (חי') 27418-06-13 עלאן (אסיר) נגד משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר (ניתנה ביום 7.7.13), שם התערב בימ"ש המחוזי בהחלטת ועדת השחרורים אשר לא התייחסה למכלול הנתונים שיש להביא בחשבון בצד חומרת העבירה ונקבע כי החשש מפני הישנות מעשי עבירה בעתיד חייב להיות מבוסס על תשתית כלשהי מלבד מעשי העבירה וזהו רק אחד ממכלול השיקולים שיש להביא בחשבון. במקרה שלפנינו, מעיון בהחלטת הועדה עולה כי הועדה לא התייחסה בהחלטתה כלל למכלול השיקולים והנתונים שיש להביא בחשבון, בצד התייחסותה לחומרת העבירה, כך למשל, לא התייחסה הועדה לעובדה כי העותר היה קטין בעת ביצוע העבירה ואשר נגרר אחרי חבריו ושותפיו לדבר עבירה. מה גם, הועדה לא התייחסה לעובדה כי העותר נעדר כל עבר פלילי וזה מאסרו הראשון. עוד לא התייחסה הועדה לתקופת המאסר הקצרה שנותרה לעותר בטרם יסיים את מלוא תקופת מאסרו - לעניין זה ראו סעיף 10א' לחוק שחרור על תנאי ממאסר, הקובע בסיפא שלו כי: "משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא", בענייננו העותר ריצה כבר 15 חודשי מאסר מתוך 25 חודשים שהוטלו עליו . זאת ועוד, בעייננו הועדה לא נתנה משקל מספיק לעובדה כי הרשות המקומית - המועצה המקומית בקטינה, שהאסיר נמנה על תושביה, מוכנים לקבל את האסיר לעבודה ולהעניק לו תמיכה, מעקב וליווי ואף לשלבו בתהליך טיפולי, והיא אינה יכולה להיות פטורה מלהתייחס להצעת השיקום, גם אם זו מבוצעת ברשות הפלשתינאית, באמירה כי: "אין בתכנית השיקומית שום התחייבות לדווח לוועדה באם האסיר יפר את תנאי השחרור", נימוק זה כשלעצמו, לטעמי, אינו יכול לעמוד, הגם שהוא יכול להיות שיקול משני מבין כלל השיקולים המהותיים והרלוונטיים. סעיף 9(8)(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר מורה לבחון בין היתר אפשרויות השתלבותו של אסיר בעבודה סדירה או בתכנית טיפולית. כאמור, בענייננו הגיש העותר אישור מהמועצה המקומית קטינה, שלפיו הצהירה המועצה כי מיד עם יציאתו של העותר ממאסר הוא ישולב בפרויקט שיקומי טיפולי הכולל שעתיים שבועיות לפחות. עוד הצהירה המועצה כי העותר יתקבל מיד עם שחרורו מהכלא, לעבודה במועצה, במסגרת בה יועסק כל יום למשך 8 שעות החל משעה 7:00 בבוקר עד 3 אחה"צ. ראוי לציין כי בענייננו מדובר בעותר שלא היה הדומיננטי מבין מבצעי העבירה, אלא נגרר וחוליה חלשה והיה גם קטין בעת ביצועה - לעניין חשיבות ההליך השיקומי לגבי קטנים ראו על דרך ההיקש, את הדברים שנאמרו בע"פ 6163/10 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 14.3.11): "בעניינם של קטינים משקלם של שיקולי השיקום גובר על משקלם של שיקולי הגמול וההרתעה" (ראו גם ע"פ 3068/10 פלונית נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.11.10)". כאמור, העותר הוא תושב שטחי הרשות הפלשתינאית ואין כל אפשרות מעשית להכין עבורו תכנית שיקום שתכלול פיקוח של גורמי מקצוע, או תוכנית עבודה סדירה שישולב בה העותר כמו שנהוג לגבי אסירים אזרחי ישראל. היעלה על הדעת, ליצור מצב שבו חוק שחרור על תנאי לא יחול על קבוצת אסירים, בשל הנימוק שלגביהם לא ניתן להגיש תוכנית שיקומית? ההלכה של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, סבורה אחרת. בעניין זה די אם אפנה לדבריו של השופט שפירא בעת"א (חי') זיאד אבו צוה נגד ועדת השחרורים (ניתנה ביום 9.1.13): "בעניינו של תושב שטחים, הנחת המוצא כי שחרור מסכן את הציבור היא פועל יוצא של הנחה עובדתית כי אם ישוחרר יחזור לישראל ויבצע עבירה נוספת. כי הרי אם יישאר בתחומי הרשות הפלשתינאית, וגם אם יעבור שם עבירות, אין הוא מסכן את שלום הציבור בישראל. מכאן שיתכן שדווקא העובדה שיש לעותר משפחה שתתמוך בו ומקום עבודה מסודר, תפחית התמריץ לכניסתו של העותר לישראל שוב, וכפועל יוצא מכך תפחית מסוכנות אפשרית משחרורו. מטעם זה בהחלט יתכן שעבודה מסודרת, כתחליף לתכנית שיקום, מהווה גורם שיפחית מסוכנות להישנות עבירות". ובענייננו ישנה הצעה לשלב את העותר הן בהליך שיקומי טיפולי והן בתוכנית עבודה מסודרת שלטעמי יש בהן, לכאורה, כדי להפחית מסוכנות הישנות עבירות בעתיד. אמנם הוועדה התייחסה להתנהלות האסיר במהלך מאסרו והגם שניתן לומר כי התנהלותו לא הייתה למופת והיו הפרות משמעת, שיקול זה הינו אחד מבין שיקולים רבים שהיה על הוועדה לבחון ולהתייחס אליהם. אולם, משהועדה לא נתנה את דעתה לשיקולים כבדי משקל אליהם כוונתי לעיל, אין היא יוצאת פטורה והחלטתה לא תענה על דרישת הסבירות, יחד עם זאת, ראיתי לנכון לאפשר לה לבחון את החלטתה שוב ותוך התייחסות לנימוקים שפרטתי לעיל. נתונים אלה היו צריכים לקבל ביטוי בהחלטת הוועדה ומשלא נשקלו כדבעי, נפל פגם בהחלטתה, לטעמי. סיכומו של דבר, נראה לי כי ראוי שהועדה תקיים דיון נוסף בעניינו של העותר, תוך שהיא בוחנת את כל השיקולים שפורטו ולאחר מכן תיתן את החלטתה שוב. אשר על כן, ולו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את העתירה ומחזירים את הדיון לוועדה על מנת שתבחן, תשקול ותחליט בבקשתו של העותר לשחרור מוקדם. אשר על כן הוחלט, ברוב דעות השופטים עודד גרשון ותמר שרון נתנאל, לדחות את העתירה. משפט פלילישריפהשותפים לעבירההצתה