המועד להגשת ערעור מינהלי נקבע בתקנה 23 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000, הקובעת: "23. (א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים". לאור האמור בתקנה, המועד להגשת הערעור המינהלי הינו 45 ימים מיום המצאת ההחלטה כדין כאמור בתקנה 39 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים. החלטת ועדת הערר מיום 20.8.2013 הומצאה לידי בא כוחה הקודם של המערערת עו"ד והיא התקבלה אצלו ביום 22.9.2013 (בהתאם לאישור רשות הדואר נספח 1ב' ונספח 1ג' לתגובת המשיב שהינו העתק מהעמוד הראשון להחלטה הנושא חותמת "נתקבל" ממשרד עו"ד ). מאחר ובמהלך תקופה זו חלה פגרת סוכות שאינה באה במניין הימים ואשר הסתיימה ביום חמישי 26.9.2013, יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום 27.9.2013, ולכן המועד להגשת הערעור הוא עד ליום ראשון 10.11.2013. (ולא ביום שבת 9.11.2013 כפי שציין המשיב). הערעור המינהלי שבפניי הוגש בפועל ביום 12.11.2013, באיחור של יומיים. גם המערערת אינה חולקת על העובדה כי ביום 22.9.2013 הגיעה החלטת ועדת הערר לידי בא כוחה הקודם עו"ד , אלא היא טוענת כי יש למנות את הימים מיום 29.9.2013 המועד בו היא קיבלה את החלטת ועדת הערר מידיו של עו"ד . שכן לטענתה ייצוגה ע"י עו"ד הופסק זמן רב קודם לכן ולכן חובה היה על ועדת הערר להמציא את החלטתה לידי בא כוחה הנוכחי של המערערת אשר ייצג אותה בפני ועדת הערר ולא לידי עו"ד , מה גם שדבר הפסקת הייצוג הודע לועדת הערר ולמשיב. לאחר ניתוח טענות הצדדים, אני סבור כי המצאת החלטת ועדת הערר למערערת באמצעות עו"ד היא המצאה כדין למערערת וממועד זה-22.9.2013 יש למנות את הימים להגשת הערעור. עד למועד בו ניתנה החלטת ועדת הערר ביום 20.8.2013 עו"ד היה בא כוחה של המערערת, הוא זה אשר ייצג אותה בהליכים בפני ועדת הערר והוא זה אשר התייצב לדיון שהתקיים בפני ועדת הערר. משלא המציאה המערערת לועדת הערר הודעה על הפסקת ייצוגה ע"י עו"ד ומשלא המציאה הודעה בדבר החלפת הייצוג, יצרה מצג כי עו"ד הינו עדיין בא כוחה כל אותה העת והמצאת ההחלטה לידיו הינה כהמצאתה לידי המערערת. (גם מהמסמך היחיד אותו צירפה המערערת לתגובתה, (נספח 1 לתגובה) שלא ברור כלל אם המסמך נשלח לועדת הערר, לא היתה צריכה הועדה להניח כי הוחלף היצוג להבדיל מטיפול ע"י עורך דין נוסף). חיזוק נוסף לעובדה כי לא נמסרה הודעה בדבר הפסקת הייצוג הנני מוצא בתגובה שהגיש המשיב לועדת הערר ביום 6.11.2013 (נספח 5 לתגובת המערערת לבקשה), בו נרשם עו"ד כבא כוחה של המערערת. לכל אלה אוסיף כי ביום 5.11.2013 התקבלה אצל ועדת הערר בקשה לקיים דיון נוסף שהוגשה ע"י מנכ"ל המערערת ולא ע"י בא כוחה החדש לכאורה, תמוה הכיצד המערערת אשר מיוצגת לטענתה ע"י עורך דין מגישה בקשה שלא באמצעותו. ומיותר לציין כי כל הודעה/מכתב שנשלחו לאחר 22.9.2013 אינם רלבנטיים כי מאותו יום החל מרוץ הימים להגשת הערעור בשל המצאת ההחלטה למערערת באמצעות בא כוחה הידוע נכון לאותו מועד. המערערת אף לא הציגה ייפוי כוח, ממנו ניתן ללמוד על המועד בו בא כוחה החדש החל לייצג אותה ולא הוצג הסכם בדבר הפסקת ההתקשרות עם עו"ד , גם בתצהיר של עו"ד שצורף לתגובה לא נרשם התאריך בו הופסק הייצוג. משהומצאה ההחלטה ביום 22.9.2013 והערעור הוגש ביום 12.11.2013, הרי שהערעור הוגש באיחור של יומיים . תקנה 38 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000, קובעת: " 38. בלי לגרוע מהוראות תקנות 3 ו-4, רשאי בית המשפט או הרשם לשנות כל מועד שנקבע לעשיית דבר שבסדר דין; ואולם מועד להגשת ערעור מינהלי, ערעור לבית המשפט העליון או בקשת רשות לערער לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו". על המערערת אשר הגישה את הערעור באיחור להוכיח כי קיים "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הערעור, אף אם מדובר באיחור של יום אחד. ראו לענין זה פסק דינו של כב' הנשיא אהרון ברק (כתוארו אז) ביום 30.7.2001 : "...דובר בענייננו במועד הקבוע בחיקוק, ולפיכך דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אומנם מדובר בענייננו באיחור בן יום אחד, אך בעניין זה כבר נפסק לא פעם, כי אף איחור בן יום אחד איחור הוא הטעון תרוץ וצידוק...משלא הצליחה המערערת להראות קיומו של טעם להארכת המועד, אף הטענה בדבר חשיבות הערעור אינה יכולה לשמש בסיס לאורכה (מבלי להידרש להערכתה של טענה זו), שכן אין בחשיבות העניין כשלעצמה כדי לשמש עילה עצמאית להארכת המועד ...". ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן (30.7.2001). המערערת ביקשה לחלופין הארכת המועד להגשת הערעור אך לא הציגה טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד. אף אם המערערת טעתה לחשוב כי המועד יימנה מיום מסירת ההחלטה לידיה, טעות זו אינה בגדר "טעם מיוחד", חובה היה על המערערת להיות זהירה ועירנית שכן לא מדובר בנסיבות חיצוניות שגרמו למחדל או לנסיבות שלא היה למערערת שליטה עליהן. באשר לדרישת "טעם מיוחד" אפנה לדברי כב' השופט אליקים רובינשטיין: "..על המבקש הארכת מועד הנטל להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, , התשמ"ד-1984). דרישה זו ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן "בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הודאות והיציבות המשפטית" ... קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה - בין היתר משך האיחור, מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסביר של מבקש הארכה; מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן סיכויי ההליך..." רע"א 4474/13 שרה אסולין נ' מדינת ישראל (20.8.2013). בנוסף אפנה לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש שדנה בבקשת רשות ערעור שהוגשה באיחור של יומיים: "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377). טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין. בנסיבות המקרה דנן, הבקשה להארכת מועד הוגשה יומיים לאחר המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה לרשות ערעור. המשיב לא הצביע על טעם מניח את הדעת לאיחור זה. ...כפי שצוין לעיל, החובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה להגן אך על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האינטרס הציבורי הכללי לסופיות הדיון ולוודאות משפטית בהפעלתם של סדרי הדין. בנסיבות העניין, ובמיוחד בשים לב לסיכוייו המועטים של ההליך לגופו, אין הצדקה למתן אורכה כמבוקש" בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן (23.8.2006). המערערת לא הציגה טעם מיוחד, איחור של יומיים איחור הוא, ומבלי לקבוע מסמרות גם סיכויי הערעור נראים לכאורה לא גבוהים במיוחד. טענתה העיקרית של המערערת היא שאין לראותה כ"מחזיק" בנכס, אלא שעיון בסעיפים 28-32 להחלטת הועדה עליה הוגש הערעור, מראה כי המערערת נמנעה מלהציג אסמכתאות וראיות לתמיכה בטענותיה ואפילו לא קיימה את התחייבותה במהלך הדיון להציג בפני הועדה את ההסכם שנערך מול משרד השיכון או לתמוך טענותיה בתצהיר. משבחרה המערערת מסיבות השמורות עימה שלא להציג תשתית ראיתית עובדתית לתמיכה בטענותיה, הביאה בדרכה זו לתוצאת ההליך בפני ועדת הערר ומיותר להזכיר כי ערעור מינהלי לא נועד להביא ראיות חדשות או "לשפר מקצים". לאור כל האמור, הנני קובע כי הערעור הוגש באיחור, המערערת לא הציגה טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה להגשת הערעור, בנסיבות אלו אני מוחק את הערעור ומחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תעביר למשיב באמצעות בא כוחו את הסכום של 3,000 ₪ מתוך הפקדון שהפקידה המערערת, יתרת הפקדון תושב למערערת באמצעות בא כוחה. המועד להגשת ערעוריםתקנות בתי המשפטבית המשפט לעניינים מנהלייםערעור