עתירת המדינה מופנית נגד החלטת ועדת השחרורים אשר הורתה על שחרורו המוקדם של המשיב בתנאי תוכנית רש"א הכוללת שהייה בהוסטל "גגון". 2. המשיב נושא שני מאסרים לתקופה מצטברת של 7 שנים בגין עבירות שוד והתפרצות. לחובתו הרשעות קודמות במגוון עבירות רכוש, אלימות וסמים. ממאסרו האחרון שוחרר ביום 19.10.08; בשנת 2003 זכה לשחרור מוקדם. 3. על-פי הדו"ח הסוציאלי מיום 9.4.11, המשיב עבר תהליך טיפולי משמעותי בכלא, אך זקוק להמשך טיפול אינטנסיבי. המשיב הופגש עם יועץ רש"א ונמצא מתאים לתוכנית בפיקוח בהוסטל לאסירים משוחררים מכורים לסמים. על-פי מכתבה של רש"א מיום 21.8.13, המשיב התקבל להוסטל "גגון" של רש"א, המהווה מסגרת פנימייתית. למכתבה של רש"א צורף מכתבו של מרכז טיפולי הוסטל "גגון" מיום 19.8.13, לפיו המשיב נמצא מתאים לטיפול אינטנסיבי בהוסטל. 4. ועדת השחרורים מצאה, כי על אף העבירות החמורות שביצע המשיב ועל אף עברו המכביד והעובדה, כי זכה בעבר לשחרור מוקדם, ניכר כי במאסרו הנוכחי לראשונה עבר שינוי משמעותי, סיים טיפול ארוך וממושך (מג"ש בצלמון), עבר תוכניות טיפוליות נוספות והפנים את חומרת מעשיו; עוד ציינה הועדה, כי לראשונה בחייו מגלה המשיב מוטיבציה רצינית ואמיתית לשינוי אורח חייו. גורמי הטיפול קבעו, כי המשיב זקוק למסגרת הדוקה ותומכת; הועדה סברה, כי התוכנית שנבנתה למשיב בפיקוח רש"א, הכוללת שהות בהוסטל "גגון", פיקוח וטיפול של 21 חודשים מהווה תוכנית הולמת, כפי שקבעו גורמי הטיפול, אשר יש בה כדי להפחית במידה רבה את מסוכנותו לציבור, לסייע לו לשקם את חייו ולנהל אורח חיים נורמטיבי. על שום כל אלה, נעתרה הועדה לבקשתו של המשיב והורתה על שחרורו על-תנאי. 5. המדינה אינה משלימה עם החלטתה של הועדה ומכאן עתירתה שבפנינו. לטענת ב"כ היועמ"ש החלטתה של הועדה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מאזנת כראוי את מכלול הנתונים בעניינו של המשיב. נטען, כי הועדה לא נתנה משקל ראוי למסוכנות העולה מן העבירות בגינן מרצה המשיב את מאסרו; עוד נטען, כי שגתה הועדה עת קבעה, כי התנהגותו של המשיב בכלא הייתה טובה, שכן בחודש מאי 2012 המשיב הורחק מאגף נקי מסמים בכלא חרמון בשל מידע על כוונות פליליות. כמו כן, הועדה לא נתנה את המשקל הראוי לעברו הפלילי של המשיב, לרבות, מספר המאסרים הרב לחובתו ולסמיכות ריצוים, וכן לא נתנה משקל ראוי לכך שהמשיב זכה בעבר באמון הועדה אך הפר ברגל גסה את האמון שניתן בו ועבר עבירות בתוך תקופת התנאי ורישיונו הופקע. לשיטת ב"כ היועמ"ש, הועדה ייחסה משקל יתר לתוכנית השיקום שהוכנה למשיב, להליך הטיפול שעבר בין כותלי הכלא וזאת בשים לב לכך, שאף שעבר תהליך מסוים והצליח לשתף בתכנים קשים מעולמו הפנימי ולרכוש הרגלי התנהגות וסדרי יום נורמטיביים, עדיין עמדת גורמי הטיפול בעניינו היא, כי קיים קושי אצלו בדחיית סיפוקים, בקבלת גבולות וקיום יחסים בינאישיים תקינים הגם, שבעבר היה המשיב בקשר עם נציג רש"א במהלך מאסריו הקודמים ואף הביע מספר פעמים מוטיבציה לשינוי ורצון לפנות וולונטרית לנציג רש"א באזור מגוריו. בנוסף נטען, כי תוכנית השיקום מטעם רש"א שהוכנה בעניינו של המשיב אינה הדוקה דיה ואינה נותנת מענה הולם לגורמי הסיכון אליהם התייחסו גורמי הטיפול בחוות דעתם, קרי, קושי בדחיית סיפוקים ובקבלת גבולות. 6. ב"כ המשיב הפנתה לטיעוניה בפני הועדה בהדגישה, כי מבין כל מאסריו של המשיב זהו המאסר היחיד שהמשיב לקח אחריות על מעשיו, עבר תוכנית מג"ש בת 20 חודשים, מאז עברו שנתיים והמשיב ממשיך בטיפול, עבר תוכנית שליטה בכעסים, עבריינות כללית, נמצא בסבב חופשות ואין לחובתו עבירות משמעת. עוד טענה ב"כ המשיב, כי המשיב ישוחרר למסגרת הוסטל והוא הסכים לדחיית הדיון בעניינו בפני הועדה עד שהתפנה מקום בהוסטל. 7. לאחר עיון בנימוקי העתירה, בתיק הועדה ובהחלטתה בעניינו של המשיב ולאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין העתירה דחייה. נקדים ונאמר, כי עסקינן בעתירה מינהלית על החלטתה של ועדת השחרורים שהנה ועדה מקצועית, שיש לה ניסיון עשיר, ואשר על חבריה נמנים שני אנשים מנוסים בתחום העבודה הסוציאלית והחינוך וכן קצין שב"ס (ראו: סעיף 32(א) לחוק). בית המשפט הדן בעתירה על החלטת ועדת שחרורים אינו אמור להחליף את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו שלו, אלא רק לבחון את סבירות שיקול דעתה של הועדה, קרי, האם זו שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ואיזנה ביניהם כראוי (ראו: רע"פ 1328/13 אלאמיר אמיר נ' ועדת שחרורים בבית הסוהר אשל). התערבותו של בית המשפט תעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת הועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו: רע"פ 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים). במקרה עסקינן, לא מצאנו, כי החלטת הועדה נמצאת מחוץ למתחם הסבירות או כי דבק בהחלטתה פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה. 8. סעיף 9 לחוק מונה רשימה של שיקולים שעל הועדה לשקול בבואה להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על-תנאי אם לאו, כאשר השיקול הראשון עניינו חומרת העבירה שביצע האסיר; הועדה רשאית להביא במניין שיקוליה גם את הרשעותיו הקודמות של האסיר ודיונים קודמים בועדות השחרור. אין חולק, כי במקרה דנן חטא המשיב בביצוע עבירות חמורות וקשות. בת"פ 2408-03-09 מחוזי חיפה, הורשע המשיב בביצוע 2 עבירות: אחת של תקיפה לשם גניבה, עבירה מיום 5.12.08 עת חטף את תיקו של אדם מבוגר תוך שהוא דוחף אותו בחוזקה והשנייה, שוד קשישה בת 74, עבירה מיום 3.2.09 כשבעת המעשה הניח כרית על פני המתלוננת וזאת כדי להשיג את הכסף שגנב ממנה (1,000 ₪); בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם ביום 13.9.09, 7 שנות מאסר לריצוי בפועל. בנוסף, המשיב הורשע בת"פ 5752-07-09 בבית משפט השלום בחיפה בעבירה של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, עבירה מיום 11-12.1.04, עת התפרץ למשרד עורכי דין בכוונה לגנוב וגנב המחאה על סך 2,630 ₪. בית משפט השלום גזר על הנאשם ביום 5.7.10 מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים (בסעיף 3 לעתירה צוין, כי מאסר זה הנו בחופף). כמו כן, אין חולק, כי לחובת המשיב הרשעות קודמות רבות במגוון עבירות (אלימות, רכוש, סמים) וכי נשא בעברו מספר מאסרים קודמים ואף זכה בשנת 2003 לשחרור מוקדם. יחד עם זאת, השיקולים הנ"ל אינם השיקולים הבלעדיים שעל הועדה לשקול. סעיף 9 קובע מפורשות שעל הועדה להביא במניין שיקוליה "חוות דעת על האסיר שנתנו שירותי בתי הסוהר... " [סעיף 9(7)] וכן "חוות דעת של הרשות לשיקום האסיר...הכוללת תכנית לשיקומו של האסיר, אפשרויות השתלבותו בעבודה סדירה או בתכנית טיפולית; לעניין זה תובא בחשבון גם מידת הפיקוח על התכנית המוצעת על ידי הרשות לשיקום האסיר" [סעיף 9(8)]. הועדה פעלה כמצוות סעיף 9 והתייחסה בהחלטתה הן לעמדת גורמי הטיפול בכלא והן לחוות דעת רש"א הכוללת תוכנית לשיקומו של המשיב. לא למותר לציין, כי כבר בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, נאמר, כי המשיב קיבל אחריות על מעשיו וטען, כי התנהגותו הינה פועל יוצא של התמכרותו הקשה לסמים, הביע חרטה והצהיר על נכונותו להשתלב בתהליך טיפולי במסגרת כותלי הכלא; קצינת המבחן המליצה על השתלבותו בתהליך טיפולי במסגרת בית סוהר טיפולי. גורמי הטיפול ציינו בדו"ח הסוציאלי מיום 9.4.13, כי המשיב מביע חרטה ובמהלך מאסרו הנוכחי עבר תהליך טיפולי במג"ש צלמון, הצליח לשתף בתכנים קשים מעולמו הפנימי ולרכוש הרגלי התנהגות וסדר יום נורמטיביים, אך עדיין קיים קושי בדחיית סיפוקים, קבלת גבולות וקיום יחסים בינאישיים תקינים; לאחר סיום הטיפול במג"ש, הועבר המשיב לכלא חרמון ועבר טיפול פרטני. לפי התרשמות גורמי הטיפול מדובר באסיר "בעל אינטליגנציה תקינה, יכולות ורבליות טובות, רצידיביסט המעורב באורחות ב"ס, בעל התנהגות אימפולסיבית, דפוסים התמכרותיים אלימים ועבריינים בולטים וסף גירוי ותסכול נמוכים"; גורמי הטיפול הוסיפו וציינו, כי המשיב "עבר תהליך טיפולי משמעותי בכלא, אך זקוק להמשך טיפול אינטנסיבי, מביע מוטיבציה גבוהה להמשך טיפול ולשמירה על ההישגים הטיפוליים שהשיג במאסרו הנוכחי וקיום אורח חיים נורמטיבי לאחר שחרורו". המשיב נמצא מתאים לתוכנית פיקוח בהוסטל לאסירים משוחררים מכורים לסמים, רואיין למרכז הטיפול "הוסטל גגון" ונמצא מתאים לטיפול אינטנסיבי בהוסטל. מדובר בתוכנית הדוקה הכוללת שיחות פרטניות, קבוצות טיפוליות, ניקיון מסמים ושיתוף פעולה עם המלצות הצוות הטיפולי. במכתבו של הוסטל גגון מיום 19.8.13 צוין, כי "במאסר זה השיג (המשיב) חוויה לראשונה כאדם נקי, בעל זכאות, שייכות עם דימוי עצמי מעט יותר מרומם. חווית הטיפול שהתחיל לעבור בין כתלי הכלא הייתה חיובית עבורו ובונת אמון. הוא מציג מוטיבציה לשינוי דפוסי מחשבתו ואורחות חייו". 9. מכל המקובץ לעיל עולה, כי הועדה הייתה ערה לחומרת העבירות שבוצעו ע"י המשיב, לעברו הפלילי, למאסרים שנשא בעברו ולשחרור המוקדם לו זכה בשנת 2003; אל מול כל אלה, הועדה שקלה את סיכויי שיקומו של המשיב בהינתן התהליך הטיפולי שעבר בכלא ותוכנית רש"א שנבנתה עבורו בהוסטל "גגון" והגיעה לכלל מסקנה, כי מדובר בתוכנית הולמת, אשר מפחיתה את מסוכנותו של המשיב במידה רבה ומסייעת בשיקומו; מששקלה הועדה את כל השיקולים שהיה עליה לשקול לאור נתוניו הפרטניים של המשיב ונסיבותיו הקונקרטיות של המקרה עסקינן על יסוד החומר שעמד בפניה, יצאנו למדים כי מדובר בהחלטה סבירה וראויה. אשר על כן, אנו מורים על דחיית העתירה. שאהר אטרש, שופט כב' השופט ב. ארבל, אב"ד: אני מסכים עם חוות דעתו של חברנו, כב, השופט אטרש וכן להערותיו של חברנו כב' השופט אברהם. אוסיף, כי אכן אין לו לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם על תנאי, אולם זכותו ואולי אף חובתו לנסות לקנות זכות זאת, בכך שישנה את דרכיו, יתאמץ ויטול חלק בתכניות שיקום, ואם יעברם בהצלחה, ישנה את תפיסותיו ואורחות חייו, יוכל לעתור לשחרור מוקדם ולקבלו. זאת, גם כאשר כניסתו לבית הסוהר תהא מלווה בגרעון שמקורו בעברו המכביד ובאופי העבירות שעבר. אלמלא כן, לא יהא לו לאסיר כל תמריץ לתקן דרכיו ויצא הציבור כולו מופסד. בנימין ארבל, שופט, אב"ד כבוד השופט י. אברהם: גם אני מסכים לחוות דעתו של כב' השופט אטרש. המשיב, כפי שניכר מן המפורט לעיל, השקיע מאמץ רב בשיקום עצמו בין כתלי בית הכלא. מאמציו נשאו פרי בדמות שינוי משמעותי בהתנהלותו כמכור לסמים, בתפישותיו העברייניות, בהבנת תוצאות מעשיו, חומרתם והשלכותיהם על קורבנות מעשיו. שיקום זה, שהנו שיקול משמעותי אשר יש להביאו בין שיקולי ועדת השחרורים, נשקל לא רק כשיקול לטובת המשיב עצמו אלא הוא גם אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה. שכן, חזרת אסיר לחיים רגילים לאחר שחרורו ולאחר ש"השיל" מעצמו במהלך טיפולי מוצלח את דפוסיו העברייניים, יש בה כדי למנוע פגיעות עתידיות באינטרסים חברתיים חשובים וכן כדי לחסוך משאבים חברתיים משמעותיים שיידרשו לטיפול בו כעבריין בעתיד. מכאן גם החשיבות הרבה לעידוד המוטיבציה של אסירים המוצאים כוחות להשתתף בהליכים שיקומיים קשים מעין אלה ולבצע בהם שינוי משמעותי, בדרך של שחרור מוקדם על- תנאי. יונתן אברהם, שופט הוחלט איפוא, פה אחד, לדחות את העתירה. בית סוהר / כלאמאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרוריםאסירים