ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת לפיה יש להשאיר את המערער במשמורת מכוח סעיף 13ו (ב)(2) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב- 1952 (להלן "חוק הכניסה לישראל"). 2. לטענת המערער: המערער נמלט לישראל מחבל דרפור שבסודן בשנת 2006. עם כניסתו, נעצר והוחזק במתקני כליאה במשך קרוב לשנה, בלי שיועמד לדין או יואשם בדבר. לאחר מכן שוחרר מהכלא ובשנת 2008 ניתנה לו תושבות ישראלית מכוח החלטת הממשלה מיום 23.09.2007, אשר עסקה בהסדרת מעמדם של מבקשי מקלט מחבל דרפור. במהלך חודש אוקטובר 2011, נחקר המערער במשטרה בגין החזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית והתושבות נשללה ממנו, ללא שימוע ובניגוד לדין. בתחילת שנת 2012 פנה המערער למנהל האוכלוסין בבקשה לחידוש התושבות הישראלית, אולם נמסר לו כי זו לא תחודש מאחר שתלוי ועומד נגדו תיק ממתין לבירור דין (להלן "מב"ד") . ביום 13.05.12 פנה המערער למנהל האוכלוסין בבקשה לחדש את התושבות שלו וטען כי מאז פתיחת החקירה הפלילית נגדו חלפו למעלה מ- 8 חודשים ועד אותה העת לא הוגש כתב אישום בעניינו, ולפיכך שלילת אשרתו נעשתה בניגוד לדין. ביום 16.05.12 דחתה לשכת מנהל האוכלוסין את בקשת המערער ונאמר לו כי הוא יכול להגיע ללשכת האוכלוסין וההגירה לקבלת אשרה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. ביום 05.06.12 הגיע למשרד הפנים ומסר מכתב בו סירב לקבל אשרה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, תחת התושבות שהוענקה לו בעבר. עוד דרש כי ייערך לו שימוע טרם שלילת התושבותשלו. במקביל, פנה המערער לראש מדור תביעות במשטרת תל אביב וביקש לסגור את התיקים הפליליים התלויים ועומדים נגדו, לאור העובדה שחלפו למעלה מתשעה חודשים ממועד פתיחת החקירה כנגדו וטרם הוגש כתב אישום. ביום 15.07.12 השיבה משטרת ישראל כי הרשויות מתעתדות להגיש כתב אישום "בימים הקרובים". משלא הוגש כתב אישום, פנה המערער שוב ביום 12.09.12 בבקשה לקבל עדכון בדבר תיקי החקירה התלויים ועומדים כנגדו. מכתב זה לא נענה. מאוחר יותר התברר כי בלי להודיע למערער, הוגש כנגדו כתב אישום בת"פ 32402-07-12. ביום 20.11.12 נעצר המערער בחשד להחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. ביום 21.11.12 הובא לדיון הארכת מעצרו ובית המשפט הורה על שחרורו כנגד הפקדה של 1,000 ש"ח במזומן, חתימה על התחייבות עצמית בסך 5,000 ש"ח וחתימות שני ערבים ישראלים על ערבות בסך 3,000 ש"ח. המערער לא הצליח לגייס את הערבויות והובא לבית המשפט ביום 22.11.12 לדיון בהארכת מעצרו, אלא שבטרם החל הדיון, נסגר תיקו בשל "היעדר עניין לציבור", והוא הועבר להליך מנהלי. ביום 04.12.12 הוגשה עתירה בעניינו של המערער וביום 25.12.12 נדחתה העתירה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ביום 27.02.13 התקיים דיון בערעור ובית המשפט הביע אי נחת מכך שהמדינה נמנעה מלהגיש כתב אישום בעניינו של המערער. בעקבות החלטה זו, החליטה המדינה להגיש כתב אישום כנגד המערער ולבקש מעצר עד תום ההליכים. בקשתה נדחתה ובית המשפט קבע, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, כי לא נשקפת מסוכנות כלשהי מהמערער, המצדיקה את מעצרו. ערעורו של המערער בבית המשפט העליון נמחק לאור בג"צ 7146/12 אדם נ' הכנסת ואח'. ביום 15.10.13 הגיש המערער שימוע בכתב למשיב ועמד על שחרורו ממשמורת בנימוק שאין תכלית למעצרו לפי הוראות חוק הכניסה לישראל, כי הוא אינו מסוכן לציבור והימשכות המשמורת בעניינו אינה מידתית. הממונה על ביקורת הגבולות דחה טענותיו וקבע כי המערער מהווה סכנה לשלום הציבור במידה שמצדיקה את המשך החזקתו במשמורת לתקופה בלתי קצובה נוספת. ביום 24.10.13 הגיש המערער לבית הדין בקשה לשחררו ממשמורת. ביום 04.11.13 מסר המשיב תגובתו ועמד על המשך החזקתו של המערער במשמורת לתקופה בלתי קצובה. ביום 06.11.13 התקיים דיון בפני בית הדין וביום 10.11.13 ניתנה ההחלטה נשואת הערעור. לא ניתן להרחיק את המערער מישראל בעת הזו וגם לא בעתיד הנראה לעין. לפיכך, השמתו במשמורת לא תוביל להרחקתו מישראל, אלא לכליאתו למשך שנים ארוכות. לפיכך, פגיעה זו בזכויותיו אינה מידתית ואינה עומדת במבחני פסקת ההגבלה הקבועים בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפיכך יש להורות על שחרורו של המערער ממשמורת. 3. לטענת המשיב : המערער הסתנן לישראל שלא כדין דרך גבול מצרים. ביום 9.01.08 קיבל רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 מטעם שר הפנים, בשל היותו נתין חבל דרפור ובמסגרת החלטת הממשלה. רישיונו של המערער הוארך מעת לעת עד ליום 24.10.11. רישיונו הארעי בוטל בעקבות מידע משטרתי לפיו המערער מעורב בביצוע עבירות פליליות בתחום הסמים. ביום 16.05.12 נמסר לב"כ המערער שבשל מניעה פלילית, הוחלט לדחות את בקשתו לחידוש רישיונו מסוג א/5 וכי הוא יוכל לקבל רישיון זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. המערער לא הגיע לקבל את הרישיון הנ"ל והמשיך לשהות בישראל שלא כדין וללא אשרה תקפה. ביום 20.11.12 נתפס המערער כאשר הוא מטמין חומר חשוד כסם מסוג חשיש. כאשר ניגש אליו בלש, הוא השליך שתי אצבעות נוספות החשודות כסם מסוג חשיש. ביום 21.11.12 הובא המערער בפני בית המשפט לצורך הארכת מעצרו ובית המשפט קבע כי "יש ביסוס לחשד הסביר המיוחס לחשוד כנדרש בשלב זה של החקירה ואף למעלה מכך". בית המשפט הורה על שחרור המערער בתנאים. עם התקדמות הליכי החקירה, הוחלט במשטרת ישראל שלא למצות את הדין הפלילי עם המערער, אלא להמשיך ולטפל בו במסגרת ההליך המנהלי. ביום 22.11.12 הובא המערער בפני המשיבה והוצא לו צו גירוש זמני. ביום 01.01.13 הוצא למערער צו גירוש לפי סעיף 30 (א) לחוק למניעת הסתננות. ביום 06.08.13 הוגש נגד המערער כתב אישום בגין האירוע מיום 20.11.12. בתאריך 19.08.13 נערך דיון בעניין מעצרו של המערער ובית משפט שלום הורה על שחרורו בתנאים, וגם בית המשפט המחוזי אישר את שחרורו. יצוין כי בהתאם לדין החל בהליכי מעצר עד תום ההליכים, לא ניתן היה להציג בפני בית המשפט את החומר המודיעיני הרב שהצטבר בידי משטרת ישראל, המלמד על מעורבותו המתמשכת של המערער בעבירות של סחר בסמים. יצוין כי בית משפט העליון בעע"מ 398/13 שדן בעניינו של המערער, חרף העובדה שהיה מודע לכך שהערכאות הקודמות שחררו את המערער ממעצרו בהליך הפלילי, לא מצא לנכון להחליט כי יש לשחררו. בית המשפט הורה לממונה לעיין בחומר המודיעיני ולתת החלטתו, לאחר שיבחן חומר זה ויאזן בין המשך החזקתו במשמורת לבין הסכנה הגלומה בו לציבור. ביום 20.10.13, לאחר שהוצגה בפני הממונה על ביקורת הגבולות חוות דעתו של רפ"ק אהוד עופר, ראש יחידת אבחון מידע במטה הארצי, ולאחר עיון בכל המסמכים, לרבות החומר המודיעיני ודברי המערער, קבע כי המערער מקיים את תנאי סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל ואין לשחררו ממשמורת בשל מסוכנותו לשלום הציבור. בתאריך 22.10.13 הוצא צו הרחקה נגד המערער. ביום 24.10.13 הוגשה לבית הדין לביקורת משמורת בקשת שחרור דחופה על ידי המערער. ביום 06.11.13 נערך דיון בבית הדין לביקורת משמורת אשר קבע כי באיזון האינטרס של המבקש להיות אדם חופשי אל מול הצורך להגן על הציבור הישראלי מפני המבקש, אשר פועלו הפלילי הענף, תואר בהרחבה הן בפרוטוקול שמיעת הטענות והן בהחלטת הממונה, גובר שלומו הטוב של הציבור הישראלי ובטחונו. לא נפל כל פגם בהחלטת בית הדין אשר נתן החלטתו לאחר שממונה ביקורת הגבולות קבע כי אין לשחרר את המערער ממשמורת שכן, מדובר במערער המסכן את שלום הציבור בישראל. הממונה הגיע להחלטה זו לאחר שעיין בחומר מודיעיני הקושר את המערער לעבירות סמים. המידע בעניינו של המערער התקבל ממקורות שונים ויש בו כדי להעיד כי המערער פעיל מאוד ומפעיל אנשים נוספים הסוחרים עבורו בסמים. ט. כמו כן בקשה ב"כ המשיב להסתמך על פסקי הדין בבג"ץ 4702/94, אלטאי נ' מ"י, עת"מ 30819-01-11 שחידם נ' משרד הפנים ועת"מ (ב"ש) 310/07, סוחמי נ' משרד הפנים, מהם עולה לטענתה כי ניתן להסתמך על מידע חסוי לאימות ראיה מנהלית מהסוג הנדון. 4. דיון: המסגרת המשפטית א. בית המשפט העליון, קבע בבג"צ 7146/12 בנג'ט סרג' אדם נ' הכנסת (להלן "בג"צ אדם") כי יש לבטל את סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) התשי"ד- 1954 (להלן "החוק למניעת הסתננות") ולראות את צווי הגירוש והמשמורת שהוצאו מכוח החוק למניעת הסתננות, כאילו ניתנו מכוח סעיפים 13(ב) ו-13א(ג) לחוק הכניסה לישראל. ביום 10.12.13 התקבל בכנסת החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), תשע"ד- 2013 (להלן " התיקון לחוק למניעת הסתננות"). סעיף 30א(ג) ו- (ד) לתיקון לחוק למניעת הסתננות, קובע כדלקמן: (ג) ממונה ביקורת הגבולות ישחרר מסתנן בערובה אם חלפה שנה מיום תחילת החזקתו של המסתנן במשמורת. (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב)(2), (4), (5) או (6) או סעיף קטן (ג), לא ישוחרר מסתנן בערובה אם שוכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מתקיים אחד מאלה: (1) גירושו מישראל נמנע או מתעכב בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או הסדרת הליכי גירושו מישראל. (2)יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור; לעניין זה רשאי ממנוה ביקורת הגבולות להסתמך על חוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים ולפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו של המסתנן מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה; בענייננו, נמצא המערער במשמורת מחודש 11/2012, קרי, משלושה עשר חודשים. ביום 10/11/2013, עובר לתיקון סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות, קבע בית הדין לביקורת משמורת (להלן "בית הדין") כי על פי סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל תשי"ב- 1952 (להלן "חוק הכניסה לישראל") יש בשחרור המערער כדי לסכן את שלום הציבור ולפיכך יש להשאירו במשמורת, עד הרחקתו. השאלות העומדת לדיון הן האם ישנן ראיות מנהליות מספקות המצביעות על מסוכנות לציבור כנגד המערער במידה הראויה, והאם בנסיבות העניין, המשך החזקתו במשמורת סביר ומידתי. על מנת לענות על שאלות אלה יש לבחון את האיזון הראוי שבין הזכות לחירות של המערער, מחד גיסא, ובין הזכות לשלום הציבור, מאידך גיסא. הזכות לחירות אישית הינה מזכויות היסוד המרכזיות והחשובות בכל משטר דמוקרטי והיא באה לידי ביטוי בסעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שלילתה של זכות זו היא אחת הפגיעות הקשות ביותר המתאפשרות במדינה דמוקרטית המקפידה על שלטון החוק ומגנה על זכויות האדם והיא כרוכה בפגיעה בשורה של זכויות אדם אחרות. חרף האמור, ככל זכות יסוד אחרת, הזכות לחירות אינה מוחלטת ובמקום בו עומדים מנגד אינטרסים ציבוריים משמעותיים, כגון שלום הציבור, יש לעיתים הצדקה לשלילת חירותו האישית של הפרט. בעניין זה נאמר על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 4496/13 קהסה טקיי הבטום נ' משרד הפנים: "אמנם על הרשויות להקפיד בזכויות האדם, ובית המשפט הוא מגינן. זכויות- ובוודאי הזכות לחירות. עם זאת, יש לזכור כי לצד זכותו של אדם- כל אדם , ושוהים בלתי חוקיים בכלל זאת- לחירות, ניצבים גם אינטרסים ציבוריים כבדי משקל, למשל שלום הציבור וביטחונו, שגם עליהם מצווים הרשויות ובתי המשפט להגן..." בהתאם לאמור, כאשר עומדת הזכות לחירות אישית מחד, ואינטרס שלום הציבור מאידך, יש לערוך "איזון מידתי בין כלל השיקולים, בגדרי איזון זה יש לשקול את מכלול הנסיבות, ובתוך כך, את חומרת העבירות המיוחסות לשוהה במשמורת והראיות הקיימות להוכחתן מזה, ואת משך הזמן בו מוחזק השוהה במשמורת וההיתכנות המעשית להרחקת השוהה אל מחוץ לישראל, מזה, וכמובן את האפשרות לשחרור לחלופת משמורת". עם זאת, נקבע באותו פסק דין כי "קיים קושי להלום מעצר גם את החזקתו של שוהה בלתי חוקי, בשל המסוכנות לציבור, במשמורת סוג של מעצר מנהלי במינוח מכובס קמעא - מבלי להביאו למשפט פלילי, עד קץ הימים." (שם ,בחוות דעתו של השופט רובינשטיין בסעיף טז'). באשר לקושי להסתמך על מידע מודיעיני לביסוס ראיה מנהלית, הצביע השופט דוד חשין, בתוארו כנשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, בתיק עת"מ (נצ) 41540012-10 , רון אופר נ' משרד הפנים ואח', על הקושי להסתמך רק על מידע מודיעיני לביטול רישיון לנשיאת כלי ירייה, בשל העובדה שלא ניתנת לעותר אפשרות סבירה להתייחס לאותו מידע. באשר לקבילות החומר המודיעיני בהליך המנהלי, נקבע על ידי בית המשפט בבג"צ 442/71 מאיר לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, כי: "רשות מנהלית איננה כפופה לדיני הראיות הרגילים ולפיכך, להבדיל מבית המשפט, רשאית רשות מנהלית לקבל כל ראיה אשר אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה". סמכות זו מותירה שיקול דעת רחב לבתי הדין בעניינים מנהליים, לפיכך, קבע בית המשפט העליון כי יש לאזן את הפגיעה הפוטנציאלית בצד להליך שאינו נחשף לחומר המודיעיני והטיל חובה על בתי הדין המנהליים לשמש לו מעין פה. כך למשל נקבע בבג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט (2) 865, 869: " אשר לחומר החסוי ואי הצגתו לעותר, הנושא רגיש, ידוע ומוכר, ובעייתיותו תקפה בכל מערכות המעצר המנהלי וכן בהפעלת אמצעים בטחונים אחרים; וכדברי השופט גרוניס (בעמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון, פ"ד נח(1) 176, 186) "נראה שלא יהא זה מוגזם לומר, כי על העצור לנהל את מאבקו נגד צו המעצר (המנהלי - א"ר) כשעיניו מכוסות ואחת מידיו קשורה ואולם, התשובה לכך ידועה אף היא (וראו סקירתה בפסק הדין הנזכר): בתנאים של מאבק בטרור, ושעה שמערכת הביטחון פועלת במגבלות החוק כשידיה שלה קשורות בהקשרים שונים, מטעמים טובים וראויים של זכויות אדם (ראו דברי הנשיא ברק בבג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 845 על דמוקרטיה וביטחון), חומר חסוי שאינו מוצג לנוגע בדבר הוא כלי שיש בו הכרח בל יגונה. אין לנו ספק שהעותר יודע היטב, כי בתנאים המורכבים שבהם פועל שירות הביטחון הכללי, אין מנוס מהידרשות לחומר כזה. הדבר מטיל, כמובן, חובה מיוחדת ומוגברת על גורמי השפיטה במערכת הצבאית, ועל בית משפט זה כשהדברים עולים בפניו (והם עניין שכמעט בכל יום), לבדוק היטב את אשר לפניהם, בשמשם גם כמעין פה למי שהחומר הוחסה בפניו". דברים אלה נאמרו אמנם בעניין חקירתם של עצירים מנהליים, שחירותם נשללה מהם על בסיס חומר מודיעיני המקים חשד לביצוע עבירות ביטחוניות חמורות, אך יכולים הם להיות ישימים, בשינויים המחייבים, אף לענייננו. בהתאם למדיניות זו, פעלתי על מנת לחקור את טיבו ומהימנותו של החומר המודיעיני שהונח בפניי, ובהסכמת הצדדים קיימתי ברור עם נציגי המשיב המכירים את החומר המודיעיני. בעע"מ 9993/03 דלאל עטא מוחמד חמדאן נ' ממשלת ישראל כדלהלן: "כבר נאמר בפסיקתנו בכל מקרה, בהיעדר הרשעה, מחייבת ההחלטה בדבר מניעה פלילית למתן מעמד בישראל קיומן של ראיות מנהליות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות". בעניין זה, נאמר על ידי השופט ברק בעמ 8607/04 טלי פחימה נ' מדינת ישראל בעמוד 6 כי: "לצורך מעצר מנהלי נדרש איזון בין ערכי השמירה על חירותו וכבודו של הפרט לבין צורכי ההגנה על בטחון המדינה והציבור. איזון זה הוא מעצם טיבו קשה, ולעיתים הוא בלתי נמנע בתנאי המציאות הביטחונית של המדינה והחברה. במסגר איזון זה יש לעולם להקפיד על מידתיות השימוש בצו המעצר המנהלי. המידתיות נבחנת על פי התכלית שהמעצר נועד להגשים. הכל מותנה במידת ההסתברות של הגשמת התכלית, על ידי שימוש במעצר ובמידת התאמתו של המעצר המנהלי להשגת התכלית: הכל קשור בקיומם של אמצעים חלופיים להשגת התכלית שפגיעתם בחירות הפרט קטנה יותר. הכל נגזר מחריפותה של הפגיעה בחירות הפרט על רקע התכלית הראויה שאותה מבקשים להשיג. אכן ענין לנו במכלול שיקולים המשתנים מעניין לעניין ומזמן לזמן". אכן מהפסיקה שהובאה עולה שאין מניעה להסתמך במקרים קיצוניים ויוצאי דופן על מידע מודיעיני כראיה מנהלית, במקרים מתאימים הנוגעים לביטחון המדינה ובמקרים מתאימים אחרים, אך אין זה הכלל, ומן הראוי לעשות שימוש בכך רק למניעת סיכון כבד, לתקופה מוגבלת ובמידתיות, תוך התייחסות לשאלה - מדוע לא נעשתה חקירה נוספת גלויה או סמויה לאימות אותו מידע ולמתן אפשרות לחשוד להתגונן מפני אותו מידע. כאמור, אין מניעה כי מידע מודיעיני ישמש כראיה מנהלית לביסוס החלטה להחזיק שוהה שלא כדין במשמורת לתקופה סבירה ומידתית, על סמך מידע מודיעיני, כאשר הוא מבוסס ומוצלב ונעשה כל אשר ניתן לעשות על מנת לבסס מידע זה בחקירה סמויה ובחקירה גלויה בה ניתנת לשוהה שלא כדין, אפשרות סבירה להתייחס לעיקרי הראיות שניתן לגלות בלי לחשוף את מקורות המידע, כפי שעולה מפסקי הדין הנ"ל. העניין הוא בסופו של יום עניין של מידתיות וסבירות, בשים לב למשקלן של הראיות המנהליות מול טיב הזכות הנפגעת ומדתיות הפגיעה. 5. המקרה הנדון ב. בענייננו, טענת המשיב כי המערער מעורב בעבירות פליליות של סחר בסמים מבוססת על מידע מודיעיני רחב שהתקבל ממספר מקורות שונים, כתב אישום שהוגש כנגד המערער ביום 06.8.13 המייחס לו עבירות של החזקה ושימוש בסמים שלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, שימוש בכוח ואיומים למנוע מעצר וכניסה לישראל שלא כחוק, תיקי חקירה שנסגרו, המייחסים לו עבירות סמים, אשר חלקם נסגרו מחוסר עניין לציבור וחלקם האחר בשל חוסר בראיות והמעשים שבגינם הוגש כתב אישום, שלגביהם שוחרר בתנאים. ביחס למעשים שבגינם הוגש כתב אישום, לא היה בהם כשלעצמם כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, ומכאן ניתן ללמוד כי לא היה בראיות שעמדו בפני הערכאות שדנו בכך כדי להצביע כשלעצמן על מסוכנות לשלום הציבור במידה שהצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. מאידך גיסא בדיון בבית המשפט העליון לא שוחרר המערער, ובית המשפט העליון הותיר את ההחלטה בידי רשויות ההגירה ובית המשפט לעניינים מנהליים האמור להתבסס על אותו מידע מודיעיני. באשר לתיקי המשטרה שנסגרו מחוסר ראיות או מחובר עניין לציבור, לא הוצגו על ידי המשיבה הראיות שהיו ביחס לאותם חשדות, ועל כן לא ניתן לקבוע כי היה גם בהן כשלעצמן כדי להצביע על מסוכנות לשלום הציבור. השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם היה במידע המודיעיני שהוגש, בצירוף אותן ראיות, כדי להצביע ברמה הנדרשת בהליך מנהלי מהסוג הנדון על מסוכנות לשלום הציבור במידה שתצדיק החזקתו במשמורת לתקופה ממושכת מעבר לתקופה בה נתון המערער במשמורת, היינו למעלה משנה. המערער מוחזק במשמורת בשל מסוכנות לציבור המושתתת בעיקרה על מידע מודיעיני, שלגביו לא התקיים הליך פלילי, בלי יכולת לחזות את מועד שחרורו, בלי שניתנה לו אפשרות לעיין בחומר המודיעיני אשר מהווה בסיס עיקרי לטענת מסוכנותו לציבור, ובלי יכולת לדעת אם תהא אפשרות לאמת מידע זה בחקירה סמויה או בחקירה גלויה. מאידך גיסא, הובא בפניי חומר מודיעיני רחב היקף, המייחס למערער עבירות של סחר בסמים, במהלך תקופה ארוכה. המידע המודיעיני התקבל ממקורות שונים אשר כל אחד מתחבר לאחר בהתאמה, ויחד הם יוצרים תמונה למעורבותו של המערער בעבירות האמורות. כמו כן, אין להתעלם מכך שמדובר בעבירות חמורה שניתן לבצען אף "בשלט רחוק" ולפיכך אף האפשרות לחלופת מעצר אין בה כדי לאיין את מסוכנות המערער, ככל שיאומת מידע זה. מאידך גיסא, כעולה מהברור שנערך עם נציגת המשטרה ומהחומר שהיעמד לעיוני, נראה לי שמאז שהצטבר המידע המודיעיני, לא פעלה המשטרה בשקידה מספקת למיצוי החקירה ביחס למידע הנ"ל במידה מספקת, תוך מתן עדיפות להמשך החזקה במשמורת על פי ראיות מנהליות,, תחילה על פי החוק למניעת הסתננות, ועם ביטולו עיל ידי בית המשפט העליון, תוך הסתמכות על ראיות מינהליות על פי חוק הכניסה לישראל. בנסיבות העניין לאור התקופה הארוכה בה היה נתון המערער במשמורת, נראה לי שאין להסתפק באותו מידע מודיעני, בלי שייעשה ניסיון ממשי ורציני בשקידה ראויה, לקיום חקירה גלויה או סמויה, שיהא בה כדי לאמת אותו מידע, ובמידת האפשר כדי לאפשר למערער להשמיע את טענותיו ביחס לאותו מידע, במגבלות המתחייבות, ועל כן נראה לי כי בנסיבות הקיימות, אין מקום להמשיך בהחזקתו בשמורת, על יסוד אותו מידע, ויש להורות על שחרורו בתנאים מתאימים. מאידך גיסא, ככל שיצטברו ראיות נוספות מעבר לאותו מידע, שיהא בהן כדי להצביע על מסוכנות המערער לשלום הציבור, תהא אפשרות לשקול שוב החזקתו במשמורת, תוך מיצוי אפשרויות החקירה לאימותו ולחיזוקו של אותו מידע ומתן אפשרות מירבית למערער, ככל שניתן, להשמיע את טענותיו ביחס לאותו מידע. לדעתי, האפשרויות הנ"ל לא מוצו במידה מספקת עד כה, ומטעמים מובנים, אני נמנע מלפרט בהחלטה זאת פעולות חקירה, אליהן התייחסתי בשאלותי לנציגת המשטרה, שניתן היה לעשות ולא נעשו. 6. מסקנה ג. לאור האמור נראה לי כי יש להורות על שחרור המערער ממשמורת בתנאים מתאימים שיכללו התחייבות עצמית בסכום מתאים, ערבות צד ג' של ערבים מתאימים בסכום מתאים, התייצבות לרישום אחת לשבוע ברשות ההגירה ובמשטרה, מגורים ושהייה מידי לילה במקום מגורים קבוע לתקופות של שישה חודשים לפחות מעת לעת, מסירת מספר טלפון קווי ואלחוטי עם משיבון, בהם יהא זמין המערער, איסור שימוש בכל מכשיר טלפון אחר, התחייבות להתייצב ברשות ההגירה או במשטרה בהתאם להודעה שתימסר לו באותה כתובת או באחד מאותם מספרי טלפון, ותנאים נוספים שיוכלו הצדדים להציע, עליהם יוחלט בדיון נוסף. לאור האמור אני קובע לדיון לקביעת תנאי שחרור ליום 8.1.14 שעה 13:00. יש לזמן את המערערבאמצעות שב"ס. יש לזמן מתורגמן לערבית. ערעור מנהליערעור