הורשע בעבירות של סיוע להריגה, החזקת סכין בצוותא חדא, תגרה וכן באישום נוסף בעבירה של שוד בחבורה, ונשפט לתקופת מאסר של 3 שנים ו - 9 חודשים. עניינו של המשיב 1 נדון כבר בפני וועדת שחרורים קודמת, ביום 23.5.13, ואותה וועדה דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם, במספר נימוקים והם שהוא לא נמצא מתאים לסבב חופשות, מידעים שליליים לגביו, היותו בשלב ראשוני בלבד של טיפול ובמצב של תובנה ראשונית בלבד לצד האלים באישיותו. בחלוף כמחצית השנה, הגיש המשיב 1 בקשה נוספת לוועדת השחרורים, וזו כאמור שחררה אותו ממספר נימוקים והם שהוא בינתיים יצא למספר חופשות, לא הוגשו מידעים שליליים לגביו בתקופת הביניים בין הוועדה הקודמת לוועדה הנוכחית, קיימת תכנית שיקומית שהוכנה על ידי רש"א, ובעיקר חלוף הזמן מאז הוועדה הקודמת והתנהגותו במהלך תקופה זו בתוך הכלא ומחוצה לו. הוועדה קבעה כי "תכנית רש"א בצירוף העובדות הנ"ל מאיינים את מסוכנותו של המשיב 1 במידה ניכרת". על כך הוגשה העתירה בפנינו. העותר טוען בעניין מסוכנותו של המשיב 1 כי זו מסוכנות גבוהה בשים לב לכך כי הורשע בעבירה של סיוע בהריגה שעה ששני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו, וכן בשים לב לכך שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בגינה נשפט ל - 12 חודשי מאסר, ואת העבירות נשוא המאסר הנוכחי ביצע חודשיים בלבד לאחר ששוחרר מן המאסר הראשון. עוד טוען העותר כי תכנית רש"א המוצעת אינה נותנת מענה הולם למסוכנותו של המשיב, אשר לא עבר כל הליך טיפולי משמעותי בכלא, לבד מקבוצה לשליטה בכעסים שאינה מהווה לטענתו תהליך שיקומי משמעותי. העותר מציין את שתי עבירות המשמעת שעבר המשיב במהלך מאסרו וכן 4 ידיעות מודיעיניות המלמדות על התנהגותו האלימה. כמו כן, מציין העותר את בקשת הוריו של המנוח אשר הביעו התנגדות נחרצת לשחרורו המוקדם של המשיב. ב"כ המשיב 1 תומך בהחלטת וועדת השחרורים. לטענתו, עבר המשיב 1 כברת דרך במהלך המאסר ובמיוחד בתקופה שחלפה מאז ההחלטה הקודמת של הוועדה ועד היום, כפי שמשתקף לטענתו מדוחות העו"ס מיום 6.10.13 ומיום 13.11.13. לטענתו, המשיב עבר קבוצה של שליטה בכעסים ובכך מיצה את אפשרויות הטיפול שעמדו ברשותו בכלא, ולא הוצעה לו כל אפשרות אחרת שהוא סירב ליטול בה חלק. לטעמו, עדיף וראוי נוכח התנהגותו של המשיב במהלך השנה האחרונה וגילו הצעיר לשחררו תוך טיפול על פי תכנית רש"א ופיקוח, מאשר להותירו בין כתלי הכלא ללא כל טיפול. לאחר שעיינו בכל החומר שבתיק ושמענו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי דין העתירה להתקבל. נציין כי הוועדה הקודמת שדנה בעניינו של המשיב רק לפני חודשים ספורים דחתה את בקשתו, וגם הוועדה הנוכחית שבגינה הוגשה העתירה הזו נעתרה לבקשתו רק לאחר שהתלבטה לא מעט בעניין והגיעה למסקנתה מתוך היסוסים, כך לדבריה (ר' בהחלטת הוועדה עמ' 4 שו' 27 ועמ' 5 שו' 5). אנו סבורים כי היה על הוועדה לבחון מחדש את מכלול הנסיבות והנתונים, תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט בסעיף 9 לחוק, ואיזון ביניהם, ולא לבדוק רק מהו המצב נכון להיום ביחס לאותם נימוקים שעמדו ביסוד החלטתה של הוועדה הקודמת. השיקול העיקרי שאמור לעמוד לנגד עיניי הוועדה הוא שיקול המסוכנות ואיננו סבורים שהוועדה נתנה את המשקל הראוי לשיקול זה. יש לציין בהקשר זה שזהו מאסרו הממושך השני של המשיב, למרות גילו הצעיר. כמו כן יש לציין את חומרת העבירה, היא עבירה של סיוע להריגה, שעה שאכן שני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו. עוד יש לציין בהקשר זה, כי עבירה חמורה זו בוצעה על ידו חודשיים ימים בלבד לאחר ששוחרר ממאסר קודם בן 12 חודשים, אותו נשא בגין עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה ש- 14 שנות מאסר בצדה). העבירות נשוא המאסר הנוכחי נעברו כאמור חודשיים בלבד לאחר מכן, והן עצמן נעשו בהפרש של כשבועיים האחת מן השנייה (עבירת השוד בחבורה נעשתה שבועיים לפני העבירה של סיוע להריגה). עוד נוסיף באשר למסוכנותו של המשיב, כי עובר לגזר הדין שניתן בעניינו הוגש תסקיר שירות המבחן אשר העריך את מסוכנותו כגבוהה. עוד נאמר באותו תסקיר כי המשיב, בחור צעיר המאופיין בנורמות התנהגות עברייניות ואלימות ובקווי אישיות אנטי- סוציאליים, לא הצליח לנצל את תקופת המאסר (והכוונה למאסרו הקודם בן 12 חודשים) לצורך שיקום ושינוי אורחות חייו. באשר להתנהגותו במהלך תקופת המאסר, יש לציין כי המשיב עבר שתי עבירות משמעת במהלך מאסרו, באפריל וביולי 2012. בנוסף, הוצגו בפנינו מידעים חסויים המעידים על התנהגות אלימה של המשיב במהלך שהותו במאסר וכן על התנהגויות שליליות נוספות במשך התקופה שבין מאי 2011 עד דצמבר 2012. נכון שהמידעים אינם מתייחסים לאינפורמציה מהזמן האחרון, אולם הם מתייחסים לתקופת מאסרו של המשיב ולעניין זה רלוונטית כל תקופת מאסרו ולאו דווקא התקופה האחרונה (ר' עת"א 34661-12-12). באשר להליך הטיפולי שעבר המשיב בין כתלי הכלא, יש לציין כי במהלך כל שלוש שנות שהותו במאסר השתתף רק בקבוצת שליטה בכעסים שנמשכה שלושה וחצי חודשים בלבד (כשלוש שעות בשבוע) והסתיימה לפני מספר חודשים, עוד לפני מועד החלטת וועדת השחרורים הקודמת (ר' החלטת וועדת השחרורים מיום 23.5.13, עמוד 3 לפרוטוקול שו' 7). תמימי דעים אנו עם ב"כ העותר כי קבוצה לשליטה בכעסים אינה מהווה תהליך טיפולי משמעותי, וכי תכנית רש"א שהוצגה אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב בשים לב לכך שלא עבר הליך טיפולי משמעותי בין כתלי הכלא. נציין גם כי לא נכונה טענת ב"כ המשיב, לפיה המשיב הסכים לכל טיפול שהוצע לו ואנו מפנים בעניין זה לדו"ח עו"ס מיום 9.1.13 שם צוין כי הוצע למשיב לעבור טיפול במחלקת טל אולם הוא סירב מאחר שאינו רואה עצמו כמכור. בנוסף לכל האמור לעיל, נציין גם את העובדה שמשפחתו של המנוח הגישה התנגדות נחרצת לשחרורו המוקדם של המשיב. בהתנגדותה מציינת היא כי המנוח היה בנם הצעיר של ההורים אשר ייחלו ללידתו שנים רבות. מאז האובדן חווים הוריו של המנוח מצוקה נפשית קשה, ומתקשים לפרוץ את מעגל הסבל והכאב ולבנות מחדש מסלול חיים בעל איכות סבירה. שחרורו המוקדם יסב להם לדבריהם צער וכאב רבים. המחשבה כי מי שהיה שותף להריגת בנם יצא לחופשי לאחר תקופת מאסר קצרה יחסית, פוגעת באמון ההורים במערכת המשפט ומהווה מכה נוספת עבורם. אין ספק כי התנגדותם של הורי המנוח מהווה אף היא שיקול אשר על וועדת השחרורים להביא בחשבון בין יתר שיקוליה (ר' סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א 2001). וועדת השחרורים נתנה משקל לכך שהמשיב יצא כבר לארבע חופשות, אולם נראה כי העובדה שיצא לחופשות ולא התנהג התנהגות שלילית במהלך החופשות אין בה בכך כדי ללמד ולהצביע על העדר מסוכנות אם ישוחרר שחרור מוקדם מן המאסר, מה גם שלפי החלטת הוועדה הוא משוחרר למקום מגוריו היינו לאותה סביבת מגורים וסביבה עבריינית שמתוכה ביצע את העבירות כפי שגם הודגש בתסקיר. לאור האמור לעיל, ולאור מכלול הנתונים עליהם הצבענו, וגם כשאנו לוקחים בחשבון את הנתונים שמנגד, שהוועדה הצביעה עליהם, אנו סבורים כי המשיב לא הרים את הנטל לשכנע את הוועדה שהוא ראוי לשחרור מוקדם, ובעיקר ששחרורו אינו מסכן את הציבור. אנו סבורים שהחלטת הוועדה לא לקחה בחשבון את כל השיקולים ולא איזנה ביניהם כראוי ועל כן, אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת הוועדה מיום 24.11.13. משפט פליליסכיןהריגההחזקת סכיןהרשעה