העותר מבקש לבטל את ההחלטה להוציאו מהפרדה, ולהחזירו להפרדה בה היה נתון שנים רבות. בנוסף מבקש העותר להורות על העברתו למתקן כליאה באזור המרכז על מנת לאפשר לו ביקורי משפחה. העותר מרצה מאסר עולם בלתי קצוב, מזה כ - 10 שנים, ומתוכם נמצא הוא בהפרדה מזה כ -9.5 שנים, ועל פי האמור בעתירה, זאת בשל היותו אסיר טעון הגנה והחשש מפגיעה בשלומו ובטחונו. בתאריך 20.1.2013 הוצא העותר מהפרדה ושולב באגף טעוני הגנה בבית הסוהר השרון. העותר הועבר בתאריך 2.9.2013 לבית הסוהר אוהלי קידר, והוא באגף טעוני הגנה, ולא בהפרדה. ב"כ העותר טוען כי יש להשיבו לאגף הפרדה שכן נשקפת לחייו סכנה תמידית וממשית לפגיעה על ידי אסירים אחרים וכי הוא שרוי בחרדה תמידית עקב זאת, וכי לשם שמירה על שלומו, ביטחונו ובריאותו יש להשיבו להפרדה. נטען כי קיים קושי ממשי בעובדה כי על בסיס מידע מודיעיני מהימן המשיב מצא לנכון להורות על הפרדתו של העותר במשך שנים רבות, ואילו כיום לכאורה המידע האמור אינו רלוונטי יותר וכי ההחלטה להוציאו מהפרדה אינה מבוססת דיה על המציאות. לטענת ב"כ המשיב, פקודת נציבות 04.03.00 "החזקת אסירים בהפרדה" קובעת במפורשות כי הפרדה הינו אמצעי אחרון להשגת מטרות ביטחונית, וכי יש לבחון חלופות קיימות אפשריות בטרם שילוב אסיר בהפרדה. בענייננו, נטען כי העותר שהה במשך תקופה ארוכה בהפרדה, אולם בהחלטה מיום 4.9.2012 בעת"א 13494-05-12 הורה בית המשפט לבחון שילוב העותר עם אסירים אחרים על מנת לבחון את אפשרות הוצאתו מהפרדה, באופן הדרגתי, וכך הדבר נעשה והעותר שולב באגף טעוני הגנה אשר הינו אגף ההולם את מצבו ומאפשר תמיכה אנושית מטיבה. עוד נטען כי לעותר אין כל חמ"ן רלוונטי בדבר החשש מפגיעה בו וכי אין לעותר סכסוכים באגף בו הוא שוהה. ייתרה מכך, נטען כי בעיותיו של העותר נובעות ממישור פסיכיאטרי וכי העותר מסרב לקבל טיפול תרופתי או להתאשפז. לענין העברתו של העותר למתקן אחר, נטען כי מאחר ולא חלפו למעלה מ-3 חודשים ממועד השמתו של העותר במתקן הנוכחי, אין הוא יכול לבקש סעד זה וזאת לפי סעיף 8(א) לנוהל 06.11 "העברת כלואים". במעמד הדיון מיום 03.12.2013, הובא לעיון בית המשפט, בהסכמת העותר, חומר חסוי. לאחר שעיינתי בעתירה, בתשובה לה ובחומר החסוי ושקלתי את טענות הצדדים אשר נטענו באריכות, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות וזאת לאור המסקנה כי אין בפני תשתית ראייתית להגעה למסקנה כי החלטת המשיב להוצאת העותר מהפרדה בלתי סבירה, ולאור העולה מהחומר החסוי, המביא גם הוא למסקנה כי החלטת המשיב סבירה. זאת ועוד, הוצאת העותר מההפרדה הינה בהמשך ובהתאם להחלטת בית המשפט בעניינו של העותר מיום 4.9.2012, ואם לא די בכך הרי שפרק הזמן אשר חלף מאז הוצאתו מההפרדה בלא שאירע לו מאומה יש בו כדי לתמוך בסבירות ההחלטה. אשר לבקש להעברה למתקן אחר - דינה להידחות בשל כך שהוגשה מוקדם מחלוף 3 חודשים, ויש לאפשר 3 חודשים ומיצוי הליך מנהלי תחילה, תוך שימת לב לכך שמתן סעד של העברה למתקן אחר שמור למקרים חריגים הואיל וענין זה הינו בליבת שיקול הדעת המינהלי של המשיב. ראשית יש לציין כי המסגרת הנורמאטיבית לדיון זה איננה סימן ב'1 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), אם כי לאמור בו השלכה על המסקנות בדבר סבירות שיקול הדעת אשר מופעל. סימן ב'1 ענינו בקשה של המשיב להורות על השמתו של אסיר בהפרדה. פרק זה אינו דן בשאלות הקשורות במצב דברים בו האסיר הינו זה אשר מבקש להשימו בהפרדה. עתירה זו הינה עתירה חריגה, שכן ברגיל עסקינן במצב דברים הפוך - הבקשות להפרדה באות מאת המשיב להשמתו של אסיר בהפרדה ולא להיפך. כאשר מדובר בבקשת המשיב הרי שהמסגרת הנורמאטיבית לדיון הינה אכן סימן ב'1, ואולם אין עסקינן בבקשת המשיב אלא בבקשת העותר - האסיר. במובן מסויים יש בהוראות סימן ב'1 כדי להשליך על התוצאה גם בהליך זה, שכן המשיב טוען כי בעניינו של העותר לא מתקיימים התנאים שבסימן ב'1, ולפיכך אין להשימו בהפרדה. ואולם, הבקשה של העותר יכולה להתבסס על נימוקים אחרים ולא רק על האמור בסימן ב'1, הואיל והיא בגדר עתירה כללית של אסיר ביחס לתנאי מאסרו, וגם אם תנאי או כלל מאלו אשר בסימן ב'1 לא מתקיימים, עדיין אין בכך כדי לשלול את אפשרות שקילת העתירה. משכך הדברים יש לבחון האם החלטת המשיב שלא להיעתר לבקשת העותר לשוב להפרדה הינה סבירה. מסקנתי היא כי ההחלטה סבירה. בהחלטה מיום 4.9.2012 בעניינו של העותר (בעת"א 13494-05-12) הורה בית המשפט על המשך החזקתו של העותר בהפרדת יחיד למשך 6 חודשים החל מיום 21.5.2012 והוסיף : "במהלך התקופה יעשה המבקש צעדים כדי לשלב את המשיב עם אסירים אחרים במשך מספר פעמים בשבוע על מנת לבחון אפשרות הוצאתו מהפרדה בעתיד". עוד נאמר באותה החלטה כי "עיון במידעים החסויים שהוצגו בפני מעלה שחלפה למעלה משנה מאז המידעים שמעלים חשש לפגיעה של המשיב בסוהרים ואסירים. לכך נוספת חוות דעתו של הפסיכיאטר לפיה בבדיקתו לא נמצאה אצלו עדות ברורה למצב פסיכוטי גלוי או למסוכנות מידית לעצמו או לסובבים אותו". בית במשפט מוסיף באותה החלטה : "...לאור מיעוט המידעים בזמן האחרון ולאור השפעת החזקתו של המשיב בהפרדה במשך מספר שנים על מצבו הנפשי יש מקום לנקוט בצעדים כדי להוציאו מהפרדה באופן הדרגתי". בהסכמה הוארכה ההפרדה בחדשיים נוספים שמניינם מיום 21.11.2012, ומאז לא הוגשה כל בקשה להחזקת המשיב בהפרדה, וכאמור הוצא העותר מהפרדה והושם באגף טעוני הגנה. די לטעמי באמור בהחלטה בית המשפט בעת"א 13494-05-12 כדי להביא לדחיית עתירה זו שבפני. המשיב פועל על פי החלטת בית משפט ברורה ומפורשת על כי יש להתחיל בהוצאת העותר מהפרדה. ההחלטה בדבר הוצאתו של העותר מהפרדה מקורה עוד בהחלטה הקודמת של בית המשפט, אשר הגם שהאריך את ההפרדה הורה על תהליך להוצאת העותר ממנה. בנוסף, גם בחומר החסוי אשר הוגש לעיוני לא מצאתי כל אינדיקציה אשר תוביל למסקנה כי ההחלטה שגויה או שאינה סבירה. משאין בפני המשיב נתונים אשר יש בהם כדי לתמוך בחששו של העותר מפגיעה בו באופן שרק החזקה בהפרדה תוכל לאיין סיכונים אלו, הרי שהחלטתו סבירה ועניינית. יש להדגיש כי המשיב אינו מתעלם מנסיבותיו של העותר אשר הושם באגף טעוני הגנה. בכך נוקט המשיב בצעד שיש בו כדי להגן על העותר. מובן שהשמה בהפרדת יחיד, היא הפרדה מוחלטת, יש בה הגנה גדולה יותר על העותר, ואולם לא מצאתי כל חוסר סבירות בהחלטה להשימו באגף טעוני הגנה. ענין לנו לא רק בחששו האישי של העותר, אלא בשאלה האם יש לחשש זה, נכון לרגע זה, אינדיקציות כאלו אשר כל החלטה בניגוד לבקשתו הינה בלתי סבירה. לא הוצגה ראיה לכך. בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעת המשיב, והמבחן הינו סבירות החלטת המשיב. ראה עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר ואח', פד' נ (4) 492 בעמ' 503-4: "שיקול הדעת בעניין הצורך בהטלת מגבלות על אסירים ובעניין מהות המגבלות, מופקד לפי חוק בידי שב"ס: האחריות לשמירת הסדר והביטחון מוטלת עליו, ולפיכך גם הסמכות הנדרשת לצורך זה מוקנית לו. לו ולא לבית המשפט. בית המשפט לא הופקד על הפעלת הסמכות, כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה, כדי לברר אם הסמכות הופעלה במקרה זה או אחר לפי כללים החלים על הפעלת סמכויות מינהליות. בית-משפט זה הבהיר והדגיש לא פעם כי זו חלוקת הסמכויות הנכונה בין שב"ס לבין בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים: "...אין בית המשפט צריך להעדיף את שיקול-דעתו שלו, לגופו של עניין, על שיקול-דעתם של שלטונות בית הסוהר..." (עע"א 1/88 מדינת ישראל ואח' נ' דגני [7], בעמ' 721). ראו גם רע"פ 2410/93 מדינת ישראל ואח' נ' לוי [8]." לא מצאתי חוסר סבירות בהחלטת המשיב, ולפיכך העתירה להשבתו של העותר להפרדה נדחית. אשר לבקשה להעברה למתקן כליאה אחר. העתירה הוגשה בטרם חלפו 3 חודשים מאז הובא העותר למתקן האחרון. משכך דין העתירה להידחות ולו מטעם זה בלבד. בנסיבות אלו כלל לא הושלם הליך מנהלי בבקשה להעברה, ומכאן שאין החלטה אשר לביקורת בית המשפט. המשיב מציין מפורשות כי העותר רשאי להגיש בקשה להעברה וזו תיבחן כמקובל. יחד עם זאת המשיב מציין כי לעותר סכסוכים בבית סוהר שרון ובבית סוהר ניצן. מכל האמור גם דין הבקשה להעברה למתקן כליאה בשרון להידחות. ביחס להעברת מתקן, אפנה לפסיקה אשר קבעה מפורשות כי מדובר בלב שיקול הדעת המינהלי, וכי התערבות בית המשפט בשיקולים מסוג זה תהיה מאוד מצומצמת מאוד ושמורה למקרים חריגים ביותר. ראה רע"ב 1004/12 אבוטבול נ' מדינת ישראל (19.2.2012) : "בית משפט זה קבע לא אחת כי אין לאסיר, ככלל, זכות קנויה לגבי מקום הכליאה שלו, ונקודת המוצא היא שהחלטה להעבירו לבית כלא אחר אינה פוגעת בזכות יסוד שלו ואינה מבססת עילת תביעה או עתירה. עוד נקבע שהחלטות מסוג זה הן בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, ועל פי רוב לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בעניינים מסוג זה... החלטות מסוג זה מתבססות על מגוון רחב של שיקולים, בהם שיקולים כלל-מערכתיים כגון חלוקת עומס האסירים וצפיפות המתקנים, כמות הסוהרים במתקנים השונים ושיקולים נוספים מסוג זה, כמו גם שיקולים מודיעיניים הנוגעים לאסיר כזה או אחר ולסכנה הנשקפת לו או ממנו ביחס לאסירים אחרים. התערבותו של בית המשפט בשיקולים מסוג זה תהיה מצומצמת מאד ותישמר למקרים חריגים ביותר. יוער כי שיקולי נוחות של האסיר או נוחותם של בני משפחתו אינם משמשים בדרך כלל שיקול רלוונטי". מכל האמור שתי העתירות על שני חלקיהן נדחות. בית סוהר / כלאאסירים