בקשה להורות של שחרורה ממשמורת בטענה כי הינה מזרע ישראל וזכאית להסדיר מעמדה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב -1952 ובהתאם להחלטת הממשלה בדבר העלאת בני הפלשמורה לישראל (נספח ג' לנספח א' לבקשת המשיב). בהמשך הגישה עתירה מנהלית בנימוק זה, והוסיפה וטענה למעמד בישראל מכוח היותה נכדה ליהודי (עת"מ (י-ם) 16607-08-12, נספח ז' לנספח א' לבקשת המשיב). ביום 22.11.12 נמחקה העתירה לבקשת העותרת לאחר שהעותרת, לטענתה, נוכחה לדעת כי בנסיבות הקיימות לא יעלה בידה להוכיח את זכאותה למעמד בישראל (נספח ח' לנספח א' לבקשת המשיב). בין מאי לספטמבר 2012 אושפזה העותרת בשל מחלת השחפת בה לקתה. לאחר שחרורה מבית החולים הוסיף בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים (להלן - "בית הדין למשמורת") ואישר, מעת לעת, את המשך שהות העותרת במשמורת. ניסיונותיו של המשיב להרחיק את העותרת לאתיופיה כשלו, שכן היא סירבה למלא מסמכי נסיעה חזרה לאתיופיה וטענה כי אינה מוכנה לחזור לעוני (נספח ט' לנספח א' לבקשת המשיב). ביום 3.3.13 נערך לעותרת שימוע נוסף, בו הוחלט על המשך החזקתה במשמורת לאחר שהעותרת טענה, כי אינה מעוניינת לחזור לאתיופיה שכן בני משפחתה שם אמורים לעלות לישראל והיא מעוניינת להתאחד עימם כאן (נספח ב' לנספח א' לבקשת המשיב). ביולי 2013 הוגשה עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ (י-ם) 43986-07-13) להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל; הבקשה הוגשה תחילה על ידי אדם הטוען להיות אחיה של העותרת ולאחר מכן צורפה אליה גם העותרת. בפסק הדין מיום 9.10.13 (נספח 9 לערעור המנהלי), שניתן ע"י כב' השופטת נאוה בן אור, נקבע, שככל שהעתירה נוגעת להסדרת מעמדה של העותרת בישראל מכוח חוק השבות, הרי שאינה בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. כמו כן, נדחתה העתירה ככל שהיא נוגעת להחלטות הממשלה להעלאת בני הפלשמורה ומכוח חוק הכניסה לישראל. בית המשפט דחה את טענותיה העובדתיות של העותרת באשר לנסיבות הגעתה ארצה מאחר והועלו לראשונה בתצהירים במהלך הדיון בעתירה. כן נקבע כי מתשובת משרד הפנים עולה, כי בקשת משפחת העותרת לעלות לארץ סורבה מאחר ואביה נין ליהודי מצד אביו ונוצרי מצד אמו, על כן המשפחה אינה זכאית להיכנס לישראל לפי החלטת הממשלה או לפי חוק השבות; עצם הימצאותם ברשימת הפוטנציאל לעליה אין כדי לומר, כי הם זכאים לעלות לישראל. על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי העותרת אינה זכאית למעמד בישראל; משכך, גם אין עילה לשחרורה ממשמורת, שכן היא מסרבת לשוב לאתיופיה, על אף שהיא יכולה לעשות כן ונדחתה בקשתה להשתחרר ממשמורת. ביום 29.9.13, זמן קצר טרם מתן פסק דינו של בית המשפט המנהלי בירושלים, הגישה העותרת בקשה למתן תעודת עולה במשרד הפנים (נספח 7 לערעור המנהלי), בטענה כי הינה נכדה ליהודי. בבקשה זו טרם ניתנה החלטה. לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (16.9.13) (להלן - "בג"ץ אדם"), אשר ביטל את סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות, נערך לעותרת שימוע נוסף ביום 3.11.13. בשימוע ציינה העותרת כי אינה מוכנה לצאת מישראל ונקבע כי היא מיצתה את ההליכים בעניינה ועליה לשוב למדינתה ועד שתעשה כן, תוסיף לשהות במשמורת (נספח 10 לערעור המנהלי). ביום 10.11.13 קבע בית הדין למשמורת, כי העותרת תוסיף לשהות במשמורת (נספח 2 לערעור המנהלי). בית הדין קבע, כי עניינה של העותרת אינו שונה מעניינם של מסתננים אחרים שנכנסו לישראל שלא כדין למטרות עבודה. העותרת הצהירה מספר פעמים כי הגיעה לישראל מסיבות כלכליות והבהירה לא אחת, כי תסרב לחזור לאתיופיה. עוד ציין בית הדין, כי ממילא, אין לו סמכות להתערב בהחלטות בעניין מעמדה של העותרת בישראל. אמנם, נטען כי יש אדם המוכן לקבל את העותרת לביתו, אולם אין בכך כדי להועיל בנסיבות בהן יש הוראה מפורשת של בית המשפט המחוזי כי היא לא תשוחרר. בית הדין למשמורת קבע עוד, כי בעניינה של העותרת אין השלכה של ממש להעברת עניינה מהחוק למניעת הסתננות לחוק הכניסה לישראל, מאחר ואינה משתפת פעולה עם הרחקתה קיימת נגדה עילה גם מכוח חוק הכניסה לישראל. העותרת הגישה בקשה לשינוי ההחלטה מיום 10.11.13 ולשחרורה ממשמורת. ביום 21.11.13 הוסיף בית הדין למשמורת ודחה גם בקשה זו (נספח 1 לערעור המנהלי). בית הדין למשמורת ציין כי לא הוצגה כל עילה חדשה, שבכוחה לשנות את ההחלטות הקודמות בעניינה של העותרת ועומדת על כנה ההחלטה הקודמת, כי העותרת הגיעה לישראל מסיבות כלכליות ואין להניח כי תצא מישראל במועד שיקבע לה. בנסיבות בהן העותרת מסרבת לשוב למדינתה על אף שהמשיב מוכן להרחיקה מישראל, אין לבית הדין אלא להותירה במשמורת. בית הדין אף אינו יכול להתערב בהחלטתו המפורשת של בית המשפט המחוזי בירושלים כי העותרת תוותר במשמורת. עם זאת, הורה בית הדין להפנות את טענתה של העותרת כי עברה התעללות מינית בסיני לבירורה של משטרת ישראל, הגורם המוסמך להפנותה למקלט לקורבנות סחר בנשים; כן הופנתה העותרת לגורמי הטיפול במרכז סהרונים לבירור מצבה הנפשי. טענות הצדדים העותרת משיגה על החלטת הממונה על ביקורת הגבולות מיום 3.11.13. לטעמה, המשיב התייחס לשימוע שנערך כאל הליך סרק. הממונה ביצע את ההליך מבלי שהעובדות העדכניות היו בפניו; כך למשל לא התייחס לעובדה כי העותרת הגישה בקשה רשמית לקבלת מעמד של עולה לישראל, כנכדה ליהודי, בקשה בה טרם ניתן מענה; לו היה מודע לכך, לא היה קובע כי לא מיצתה הליכים לקבלת מעמד בישראל. העותרת מציינת כי המדובר בבקשה שבית המשפט בירושלים כלל לא דן בה, שכן הבהיר שאין לו סמכות לדון בעילה על פי חוק השבות. העותרת מוסיפה, כי החלטת הממונה נשענה גם על פרטים שאינם נוגעים לה כמו הטענה שעוכבה על ידי מנהלת אכיפה וזרים. כמו כן, הממונה לא היה מודע לכך שקיימת חלופת מעצר, בדמות אחיה שהינו אזרח מדינת ישראל ועל כן לא בחן אותה. הממונה גם לא היה מודע למשקלה של העותרת ולמצבה הנפשי, כמו גם לנסיבות החיים הקשות של העותרת והקשיים שעברה בדרכה לישראל ועל כן לא העניק להם את המשקל הראוי. העותרת מערערת גם על החלטות בית הדין למשמורת מיום 10.11.13 ומיום 21.11.13. היא מציינת כי ההחלטה מיום 21.11.13 ניתנה מבלי שהעותרת הובאה בפני בית הדין למשמורת ובכך יש פגיעה בזכות הטיעון. בית הדין למשמורת לא נפגש עם האח, לא בחן את החלופה ולא בחן האם ניתן להשיג את מטרת המשמורת בדרך אחרת. כן לא היה מודע למצבה הנפשי של העותרת או למשקלה הנמוך. בית הדין נתן משקל להחלטת כב' השופט כרמל בבית המשפט המחוזי בירושלים, כי העותרת לא תשוחרר ממשמורת, על אף שהיא נגעה רק לסעד זמני בעתירה. לטענת העותרת, שחרורה לא יגרום כל נזק למדינת ישראל או ליכולת להרחיקה מישראל. העותרת מוסיפה, כי אין בפסק הדין בעת"מ (י-ם) 43986-07-13 כדי למנוע את שחרורה. פסק הדין לא עסק בזכאותה לפי חוק השבות אלא אך בהסדרת מעמדה מכוח החלטות הממשלה בעניין בני הפלשמורה וחוק הכניסה לישראל. הוא אף לא התייחס לנסיבות חייה הקשות של העותרת שאילצו אותה להגיע לישראל ולא הכריע בהם. משכך, אין לומר כי מרבית נימוקי השחרור נדחו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. המשיב סבור כי דין העתירה - סילוק על הסף, לאור אשר נקבע בעתירות הקודמות שהוגשו מטעם העותרת ואשר מהוות מעשה בית דין. המשיב סבור כי, העותרת אינה מעלה לדיון שאלה שטרם הוכרעה בעבר. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את בקשתה למתן מעמד בישראל ובית משפט מנהלי אינו מוסמך לדון בבקשתה למעמד מכוח חוק השבות. טענותיה העובדתיות של העותרת כי נאנסה בדרך לישראל ותהיה בסכנה אם תשוב לאתיופיה הועלו גם בהליך הקודם ונדחו. בנסיבות אלה, קיים מעשה בית דין לפיו, ניתן להשיב את העותרת לאתיופיה ואין מניעה שתמשיך את נסיונותיה להסדרת מעמדה בישראל, שעה שהיא שוהה באתיופיה, כפי שמנהלים זאת, כלל בני הפלשמורה. אין הצדקה לכך שעניינה של העותרת יבחן לפני עניינם של אחרים משהסתננה לישראל שלא כחוק. התנהלותה של העותרת מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ויש לשים קץ לדיונים המשפטים החוזרים בעניינה. באשר להחלטת הממונה על ביקורת המשמורת, מציין המשיב כי הוא התייחס לשני ההליכים המשפטיים בהם נקטה העותרת, גם אם נכנסו להחלטה שורות לא רלוונטיות עקב כשל טכני. המשיב מציין, כי אמנם טרם ניתנה החלטה האם זכאית העותרת מכח חוק השבות, אך מאחר והוכרע כי העותרת אינה מזרע ישראל, ודאי שאינה זכאית להכרה מכוח חוק השבות, אשר הגדרותיו מצומצמות יותר. כן הוא מציין, כי הממונה התייחס לכך שעתירת העותרת להכיר בה כשייכת לזרע ישראל נדחתה ולכן דחה טענה זו, כאשר באה מפי העותרת. המשיב מדגיש כי העותרת מחזיקה את המפתח לשחרורה, והישארותה במשמורת עד כה היא תוצאה של חוסר רצונה לשוב לאתיופיה, גם במחיר של המשך שהות במשמורת. המשיב מוסיף כי מצבה הנפשי של העותרת נבדק על ידי עו"ס ונמצא כי הוא יציב והיא אינה זקוקה להפניה לפסיכיאטר. כמו כן, התיק בעניינה של העותרת יועבר למשטרה על מנת לבחון האם היא קורבן לסחר בנשים. דיון לאחר שהאזנתי לטענות הצדדים ועיינתי במסמכים הרבים שהוצגו בפני, אין מנוס - עם כל הצער שבדבר- מהמסקנה כי דין העתירה והערעור הכרוך בה, להידחות וענינה של העותרת נדון והוכרע כבר בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ולא הובאו כל עובדות חדשות שיהא בהן כדי לשנות מפסק דין זה. בעתירה המנהלית, מבקשת העותרת להשיג על החלטתו של הממונה על ביקורת המשמורת מיום 3.11.13. אקדים ואציין, אכן נפל פגם בשימוע. כך למשל, כולל פרוטוקול השימוע את הציטוט הבא - "בתאריך 24/10/12 עתירה מנהלית 1687-04-12 נדחתה עתירתה ונקבע כי אינה אריתראית כמון כן נקבע כי החלטה לגרשה מישראל חוקית וסבירה ,ועוכבה ע"י מנהל אכיפה וזרים מרחב דרום סמוך לבימ"ש באר שבע. והובאה בפני ממונה ביקורת גבולות (כך המסמך במקור לרבות טעויות הכתיב והפיסוק, ש.ד.)". אין ספק כי המדובר בשורות שנכללו בפרוטוקול השימוע עקב טעות, מאחר והעותרת לא הגישה את העתירה המנהלית שצוטטה, לא טענה כי היא אריתראית, ומעולם לא עוכבה על ידי מנהל אכיפה וזרים בסמוך לבית המשפט בבאר שבע. בהימצאות שורות אלה בפרוטוקול, כמו גם אופיים הקטוע, יש כדי להעיד על שימוע שנערך בהיסח הדעת, תוך העתקת קטעים משימועים שנערכו לאחרים. נכון כי השימוע אכן אינו מזכיר את העובדה כי העותרת הגישה בקשה למשרד הפנים להעניק לה מעמד מכוח חוק השבות; כן אין השימוע מתייחס לגרסתה העובדתית של העותרת לפיה נאלצה לעזוב את אתיופיה וסודן בשל רדיפה הנוגעת ליהדותה או כי נאנסה בדרכה לישראל, אך לא ראיתי שהעותרת העלתה טיעונים אלה במהלך שימוע ואין לבוא בטענות לממונה שעה שהעותרת לא הביאה, נתונים שהיא סבורה שלהם חשיבות רבה - לידיעתו. על אף האמור לעיל, לא מצאתי להורות על עריכת שימוע חוזר לעותרת, שכן מדובר במחזור טענות שנדונו והוכרעו בפסה"ד של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים. אקדים ואציין כי, מטרת השימוע היתה מצומצמת למדי. השימוע נערך מאחר וההליכים בעניינה של העותרת התנהלו על פי הוראות סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות; עם ביטולו של סעיף זה על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אדם, הקצה בית המשפט 90 יום "לצורך התארגנות של הרשויות לבחינה פרטנית של המסתננים השוהים במשמורת בהתאם להסדרי חוק הכניסה לישראל". על כן, מטרת הריאיון היה לבחון, האם ההחלטה להותיר את העותרת במשמורת הינה תקפה גם כאשר נבחנת היא על פי הסדרי חוק הכניסה לישראל. בעניינם של מסתננים רבים, לאבחנה בין חוק הכניסה לישראל לחוק למניעת הסתננות ישנה השלכה משמעותית, וזאת בעיקר בשל ההוראה בחוק למניעת הסתננות שאפשרה להותיר מסתנן במשמורת למשך שלוש שנים, גם אם לא ניתן להרחיקו מישראל ואין בשחרורו כדי לסכן את שלום המדינה, לעומת חוק הכניסה לישראל שמאפשר לעשות כן רק למשך ששים ימים. העותרת, מוחזקת במשמורת מאחר והיא מסכלת את הרחקתה מישראל ואין לביטול סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות השלכה כלפיה. סעיף 30א(ד)(1) לחוק למניעת הסתננות קובע כי שוהה שלא כדין לא ישוחרר ממשמורת אם "גירושו מישראל נמנע או מתעכב בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או הסדרת הליכי גירושו מישראל", וכך קובע גם סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, כי שוהה שלא כדין לא ישוחרר אם "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". כפי שניתן לראות, המדובר בסעיפים אשר הינם, למעשה, זהים. להבדיל מאלה שהגיעו מאריתריאה וסודן, שלא ניתן להרחיקם מישראל מפאת ההגנה הקולקטיבית שניתנה להם, הרי אין מניעה מלהרחיק העותרת, שמוצאה מאתיופיה והדבר לא צלח בשל העדר שיתוף פעולה מצידה והכשלת ההליכים להרחקתה. השימוע אותו עורך הממונה נועד לבחון אם החזקת העותרת במשמורת עומדת בהוראות חוק הכניסה לישראל, והגיע למסקנה שכך הדבר, שכן העותרת שבה והצהירה כי היא מסרבת לשוב לאתיופיה. העותרת סבורה, כי הממונה על ביקורת המשמורת לא היה מודע לכך שהוגשה על ידה בקשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, וכי אילו היה מודע לכך -לא היה קובע כי מיצתה את כל ההליכים בעניינה. אכן, נראה כי הממונה לא היה מודע לבקשה זו, אך אין בכך כדי לשנות מפסק דין זה. בהקשר זה יש להדגיש, כי העותרת הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בה טענה כי יש ליתן לה מעמד מכוח חוק השבות או לחילופין מכוח החלטת הממשלה להעלאת בני הפלשמורה לישראל. בית המשפט סרב לדון בבקשתה למעמד מכוח חוק השבות, בהעדר סמכות לעשות כן. עם זאת, הוסיף ודחה את בקשתה למתן מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה להעלאת בני הפלשמורה לישראל. החלטות הממשלה להעלאת בני הפלשמורה לישראל נוגעות לבני הפלשמורה, שהינם צאצאים ליהודי אתיופיה שהתנצרו במהלך המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. סעיף 4א(א) לחוק השבות התש"י - 1950 (להלן - "חוק השבות") קובע, כי זכותו של יהודי לעלות לישראל על פי החוק, תנתן גם לילד ולנכד של יהודי ולבני זוגם, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון. על כן, בני הפלשמורה - גם אם הם אכן צאצאיהם של יהודים - אינם זכאים לעלות על פי חוק השבות, שכן התנצרו לפני כמה דורות. אף על פי כן, נקבע בהחלטת הממשלה 2948 מיום 16.2.03, ובהחלטות ממשלה שבאו לאחריה, כי "צאצאיהם של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם המבקשים לשוב ליהדותם, יוכלו להיכנס לישראל על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952, על מנת לשוב כאן ליהדות באופן רשמי ולהתערות מחדש בעם היהודי". להחלטה זו נקבעו סייגים, ובין היתר נקבע כי הזכאות לעליה לישראל תוגבל למי שהינם צאצאים לאימהות יהודיות לאורך כל הדורות שקדמו להם (נספח י"ב לנספח א' לבקשת המשיב). בית המשפט המחוזי בירושלים, עת קבע כי העותרת אינה נכללת בגדר אותה החלטת ממשלה, הפנה בין היתר להחלטת משרד הפנים מיום 22.4.07 (נספח י"א לנספח א' לבקשת המשיב), לפיה אביה של העותרת, אנדרגה דמקה בוגלה, אינו זכאי לעלות לישראל שכן המשפחה התנצרה לפני מספר דורות, ומשכך אביה של העותרת הינו אך נין ליהודי שאשתו נוצריה; עוד מצויין שם כי אמנם, הסב עלה לישראל ונרשם כיהודי, אולם הדבר נעשה ללא בדיקה ועלייתו לישראל היתה אך מתוקף נישואיו ליהודיה. עוד הפנה בית המשפט המחוזי להחלטה נוספת של משרד הפנים משנת 2011 לדחות את בקשת אבי העותרת לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, בה נקבע כי "אביה של העותרת נולד לאם נוצריה ולאב מזרע ישראל וכי בת זוגו נולדה להורים נוצרים", וכן לראיון שנערך לאבי העותרת באתיופיה בו נרשם מפי אבי העותרת כי הוא מזרע ישראל מצד אביו ונוצרי לחלוטין מצד אמו (עמ' 9 לפסק הדין). עוד צוין, כי גם אחיה של העותרת קיבל מעמד בישראל רק מכוח בת זוגו. מכאן - קיימת החלטה חלוטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נסמכה על עובדות מוצקות שעמדו לפניו, לפיהן העותרת, אמנם, צאצאית רחוקה של יהודים, אולם הוריה וסביה לא היו יהודים ובקשת אביה לעלות לישראל בהתאם לחוק השבות - נדחתה. על סמך אלה קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי אין עילה להתערב בהחלטה כי העותרת אינה זכאית למעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה להעלאת בני הפלשמורה. בנסיבות אלה, נראה כי סיכויי העותרת - להוכיח כי הינה זכאית לקבלת מעמד מכוח חוק השבות - אשר מחמיר יותר מהחלטת הממשלה ודורש כי תהא, לכל הפחות, נכדה ליהודי אשר לא המירה את דתה - מצויים ברף הנמוך. אוסיף ואומר, כי גם אם יקבע לבסוף, על ידי הגורמים המוסמכים לכך, כי העותרת זכאית למעמד בישראל מכוח חוק השבות, אין להשלים עם התנהלות לפיה אדם הסבור כי הינו זכאי למעמד בישראל יעשה דין לעצמו ויסתנן לישראל שלא כדין. ככל שסבורה העותרת, כי הינה זכאית להכנס לישראל, יכולה היתה להמתין באתיופיה לאישור כניסה לישראל, כפי - שלטענתה - ממתינה שם משפחתה. בעניינם של שוהים שלא כדין נפסק פעמים רבות, כי העובדה ששהו בישראל ללא היתר ועשו, למעשה, דין לעצמם, אין כדי להטות את הכף למתן מעמד בישראל, אלא דווקא להיפך. כך, נקבע בעניינו של מערער אשר נכנס לישראל לביקור בן חודש והוסיף לשהות בישראל שלא כדין - "בבית המשפט לעניינים מינהליים, בדומה לכללים הנוהגים בבית המשפט הגבוה לצדק, ניתן לדחות עתירות בגין אי נקיון כפים. זאת ועוד: מותר למשרד הפנים בפרט כשהוא שוקל בקשות של מי שאינם זכאים לשהות בישראל, להביא בחשבון גם ניסיונות להעמידו בפני עובדה מוגמרת, על ידי קביעת עובדות בשטח. התופעה של יצירת עובדות בשטח הינה, לצערנו, תופעה שכיחה ותופעה שמשרד הפנים אינו חייב להסכין עמה" (עע"מ 8617/11 פלונית נ' משרד הפנים, דינים עליון 2012 (94) 172 (13.6.12)). באשר לגרסה העובדתית של המבקשת לפיה נאלצה לברוח מאתיופיה וסודן בשל רדיפות הנוגעות ליהדותה, וכן לפיה נאנסה בדרכה לישראל, הרי שקיימת בעניין זה החלטה חלוטה של בית המשפט המחוזי בירושלים בעת"מ 43986-07-13 לפיה לא ניתן ליתן משקל כלשהו לטענות אלה בשל המועד המאוחר בו הועלו: "נזכיר, כי העותרת היתה מיוצגת בעתירה הקודמת על ידי עורכת דין ולא נתחוור לי על מה ולמה לא הובא כל המידע העובדתי המובא בתצהירים שפורטו לעיל כבר באותה עתירה. יתירה מזאת, אתקשה להבין מדוע לא הוגשה העתירה בלפני כשהיא כוללת את כל הטיעון העובדתי שבתצהירים הללו, ורק לאחר שהודיע ב"כ המשיב כי תגובתו לבקשה לצו ביניים תהא גם כתב תשובה לעתירה, הוגשה הבקשה לצירוף התצהירים שפורטו לעיל. בנסיבות אלה איני סבורה כי ניתן לתת להם משקל כלשהו. אין לקבל שגרסה עובדתית שהייתה בידיעת העותרים כל העת, תאצר בליבם ותובא לידיעת בית המשפט ולידיעת המשיב רק לאחר הגשת התשובה מטעמו לבית המשפט..." (עמ' 9 לפסק הדין). לו סברה העותרת כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בקביעתו זו, היה עליה להגיש ערעור על פסק הדין. הדרך לתקוף קביעה זו אינה בהגשת עתירה נוספת, על כן, לא ניתן לומר, כי נפל פגם בהחלטת הממונה על ביקורת ומשמורת משלא הזכיר את הטענות העובדתיות הללו, ואף בית משפט זה מנוע - מכוח השתק - מליתן להן משקל כלשהו. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, אשר קבע מפורשות כי אין לשחרר העותרת מהמשמורת בה היא נתונה, סמך הממונה על ביקורת הגבולות, כאשר דחה בקשתה של העותרת, על כן, איני סבורה כי בעצם הגשת הבקשה מכח חוק השבות יש כדי לשנות מהחלטת הממונה על ביקורת המשמורת. העותרת ערערה גם על החלטת בית הדין למשמורת שלא לשחררה לחלופת מעצר בבית אחיה. העותרת מקדימה וטוענת, כי החלטת בית הדין למשמורת ניתנה מבלי שנשמעה ובכך יש פגיעה בזכות הטיעון, השמורה לה. טענה זו אינה מדויקת. מעיון בהחלטותיו של בית הדין למשמורת, עולה כי החלטתו מיום 10.11.13 ניתנה לאחר דיון במעמד העותרת. לאחר החלטה זו, הגישה העותרת בקשה לשינוי ההחלטה הקודמת, והחלטה בבקשה זו ניתנה מבלי שנערך דיון במעמד הצדדים. מאחר ומדובר בבקשה לשינוי החלטה קודמת, כאשר טרם קבלת ההחלטה הראשונית התקיים דיון במעמד העותרת, ומאחר והעותרת טענה ארוכות בכתב בעניין זה - איני סבורה כי נפגעה זכות הטיעון של העותרת, וודאי שאין מדובר בפגיעה, אשר יש בה כדי להביא לבטלות ההחלטה שהתקבלה. אם כן, יש לבחון את החלטת בית הדין למשמורת לגופה. לטעמי, לאור הכרעתי בעניין העתירה המנהלית שהוגשה ולאור הכרעת בית הדין לעניינים מנהליים בירושלים, החלטת בית הדין למשמורת בדין יסודה. בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים קבע במפורש בפסק דינו מיום 9.10.13, כי לא ניתן לשחרר את העותרת ממשמורת. על אף האמור לעיל, כעבור כחודש הגישה העותרת בקשה לשחררה ממשמורת, תוך שהיא חוזרת על טענות רבות אשר נדחו על ידי בית המשפט בירושלים. בנסיבות אלה היה בית הדין למשמורת מחוייב להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, ולא ניתן היה לשחרר את העותרת ממשמורת מבלי שחל שינוי משמעותי בנסיבות, מאז מתן פסק הדין. גם לגוף הדברים, אין כל עילה לשחרור העותרת. סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל קובע כי שוהה שלא כדין לא ישוחרר אם "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". המשיב עשתה מאמצים רבים על מנת להשיב את העותרת לארץ מוצאה, אלא שהעותרת סרבה למלא מסמכי נסיעה לאתיופיה גם לאחר שעתירות שהגישה - נדחו. במצב זה, הרחקתה של העותרת מישראל מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מצידה, ומשכך, אין מקום לשחרורה ממשמורת. מאחר ויש מניעה עקרונית לשחרור העותרת, אין משקל לאיכות חלופת המשמורת, ולא היה טעם כי בית הדין למשמורת יתרשם מאחיה של העותרת. אעיר, כי אכן נפלה שגגה בפני בית הדין למשמורת, אשר לא היה מודע לכך כי החלטת כב' השופט כרמל, כי העותרת תוסיף לשהות במשמורת היתה אך החלטת ביניים עד לפסק הדין בעתירה. פסה"ד של השופטת בן אור, אשר דחה בקשת העותרת להשתחרר ממשמורת, ככל הנראה לא עמד בפני בית הדין - וחבל שכך. איני רואה השלכה של ממש לטעות זו, שכן גם פסק הדין הסופי בעתירה בירושלים דחה במפורש את בקשת העותרת להשתחרר ממשמורת. אכן, גם מהמסמכים שהוצגו בפני וגם מההתרשמות מהעותרת במהלך הדיון, ניתן היה לראות כי מצבה אינו קל בשל נסיבות חייה והתמשכות שהייתה במשמורת. עם זאת, אין בכך לשנות מהחלטתי, שכן, כפי שגם נקבע בעתירה בירושלים, המפתח לחרות מצוי בידי העותרת, אשר תוכל להשתחרר ממשמורת ולחזור לאתיופיה ברגע שתבחר לעשות כן. סוף דבר, העתירה והערעור הכרוכים בה - נדחים. משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצר