סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל קובע, כי על אף שככלל, שוהה שלא כדין ישוחרר במידה ושהה במשמורת יותר מששים ימים ברציפות, אין לשחררו באם "יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור". בעניינו של המשיב, אין חולק כי הוא שוהה במשמורת מעל לששים יום ברציפות, והמחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להפעיל בעניינו את הסייג לפיו יש בשחרורו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור. עד למתן פסק הדין בבג"ץ אדם, הוכרע עניינם של מסתננים המעורבים בהליכים פליליים מכוח הנוהל לטיפול במסתננים המעורבים בהליך הפלילי, אשר נקבע מכוח הוראות החוק למניעת הסתננות. לאחר מתן פסק הדין, נוצר הצורך להכריע בעניינם של המוחזקים במשמורת מכוח הנוהל, ולקבוע האם יש עילה להמשך שהותם במשמורת מתוקף הוראת סעיף 13ו(ב) דלעיל לחוק הכניסה לישראל. אמות מידה לעניין זה ניתנו בעע"מ 4326/13 הלהלו נ' משרד הפנים, עמ' 5-6 (3.11.13): "... בגדר החלטותיהם על הממונה ועל בית הדין ליתן משקל, בין היתר, להתמשכות המשמורת... נזכיר - על דרך ההיקש בלבד - כי בדיני מעצרים בתחום המישור הפלילי קצב המחוקק את משך הזמן בו ניתן להחזיק נאשם במעצר לתשעה חודשים, ולאחר מכן נדרש אישורו של שופט בית המשפט העליון... נוסיף, כי בגדר החלטותיהם על הממונה ועל בית הדין לשקול ולבחון, בגדרי האיזון הדרוש, האם ניתן להפיג מסוכנות - ככל הנקבע שקיימת - באמצעים אחרים, פוגעניים פחות, שאינם החזקה במשמורת. בהקשר זה ראוי להידרש, שוב, בהיקש למישור הפלילי, להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, לפיה גם מקום בו קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר - יש לבחון קיומה של חלופת מעצר". עוד נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי אמנם, העדר יכולת להרחיק שוהה בלתי חוקי מישראל מהווה נימוק לשחרור, אולם אין בה כדי להוות סיבה בלעדית לשחרור ויש לאזן זאת מול השיקולים השונים: "קיים קושי להלום טענה לפיה על המדינה ועל בתי המשפט להתעלם מן האינטרס הציבורי, ולהניח לאותם שוהים בלתי חוקיים המהוים סכנה לשלום הציבור - וכמובן לא כולם כאלה - אשר קיימת מניעה עכשוית להרחיקם מישראל, להתהלך חופשיים ברחובות. לגורמי הממשל והמשפט אחריות לשלום הציבור כמו לזכויות היחיד. ואשר לזכויות הפרט, מן העבר השני, קיים קושי להלום גם את החזקתו של שוהה בלתי חוקי, בשל המסוכנות לציבור, במשמורת - סוג של מעצר מינהלי במינוח מכובס קמעא - מבלי להביאו למשפט פלילי, עד קץ הימים. הגם שכאמור אין עסקינן במהות בעתירה חוקתית, ניב המפתח, גם בהקשר הספציפי, היא איזון מידתי בין כלל השיקולים. בגדרי איזון זה יש לשקול את מכלול הנסיבות, ובתוך כך את חומרת העבירות המיוחסות לשוהה במשמורת והראיות הקיימות להוכחתן מזה, ואת משך הזמן בו מוחזק השוהה במשמורת וההיתכנות המעשית להרחקת השוהה אל מחוץ לישראל, מזה, וכמובן את האפשרות לשחרור לחלופת משמורת. הואיל ובענייני מידה ואיזונים עסקינן, אין ניתן לומר מראש, כי בהעדר אפשרות עכשוית לגירוש, החלטה המורה על משמורת היא בלתי סבירה, כפי אין ניתן לומר מראש שמדובר בהכרח בהחלטה סבירה" עע"מ 4496/13 הבטום נ' משרד הפנים, עמ' 8 (12.11.13). משרד הפניםחוקי הכניסה לישראלכניסה לישראל