תביעה ייצוגית: גבייה של היטלי מים וביוב לאחר תחילת פעילותו של תאגיד המים והביוב בחוסר סמכות בהיותן מנוגדות לדין, להחלטות מפורשות כנגד העירייה בועדת הערר לענייני ביוב, לחוות דעת שניתנה על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ביום 11.3.13 והעיקר- לתכליות ולעקרונות העומדות בבסיס הרפורמה במשק המים והביוב. עיריית הרצליה הגישה תגובה לבקשת האישור שבה טענה, כי המבקש "מתפרץ לדלת פתוחה", מאחר שהשאלה העקרונית נשוא בקשת האישור מתבררת כבר לפני בית משפט זה (כב' השופט א' בכר) בגדרי עמ"ן 32515-04-12 עיריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ועמ"ן 42778-04-12 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה, כאשר לטענתה, על בסיס חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 11.3.13, הנחיית משרד הפנים לרשויות המקומיות מיום 4.11.13 והחלטתו מיום 20.11.13 של בית המשפט בערעורים הנ"ל, גיבשו המשיבות פתרון מוסכם לעניין, המבוסס על אימוץ חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שבגדרו זיכתה העירייה את כל כספי גביית היטלי המים והביוב החל מיום 11.3.13 בכרטיס חשבון תאגיד המים והביוב מי הרצליה בע"מ, תוך שהעירייה חדלה מהפקת דרישות לתשלום היטלי מים וביוב על שמה. נטען, כי לאור זאת, יש לדחות את בקשת האישור שהגיש המבקש, שהרי ברור שלהכרעה במחלוקת העקרונית המצויה כבר לפתחו של בית משפט זה יהיו השלכות רוחביות. המשיבה הבהירה, למען הזהירות, כי יש לראות בהודעתה זו גם משום הודעת חדילה המוגשת מכוח סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שהרי בהתאם להסכמות עם התאגיד היא אינה גובה לקופתה את דרישות התשלום, אלא בעבור התאגיד. במסגרת החלטתי מיום 6.7.14 קבעתי, כי יש לראות בתגובת העירייה משום הודעת חדילה ומשכך כל שנותר להכריע בו הוא בגמול למבקש ושכר הטרחה לבא כוחו, לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. 1. רקע הדברים המבקש, מלכיאל שרבט, הינו הבעלים של הנכס שברחוב מודיעין 9 בהרצליה, הידוע גם כגוש 6517 חלקה 365 (להלן: הנכס), המצוי בתחום שיפוטה של עיריית הרצליה (להלן: העירייה או המשיבה). המבקש מתגורר בנכס עם בני משפחתו מאז שנבנה, בראשית שנות השמונים. ביום 24.12.12 התקבלה אצל המבקש הודעה מטעם המשיבה, שבמסגרתה נתבקש הוא לשלם את הסך של 4,125 ₪, וזאת בגין היטל צנרת מים, המתייחס לשטח של 57.09 מ"ר, בהתאם למדידה שבוצעה בנכס בשנת 1997. הנימוק להטלת היטל צנרת מים למעלה מ-30 שנה לאחר בניית הנכס וכ- 15 שנה לאחר ביצוע מדידה בנכס, פורטו בדרישת התשלום, כך (נספח 1 לבקשת האישור): "לאור נתוני בדיקה/מדידה שבוצעה בנכס ביום 8/97 נמצא כי שטח המבנה לפיו יש לשלם האגרות וההיטלים על פי החוק שונה מזה שבגינו בוצעו התשלומים בפועל." ביום 3.2.12 פנה המבקש לעירייה באמצעות בא כוחו, תוך שהעלה את טענותיו לגבי דרישת התשלום, בהן הטענה כי העירייה אינה מוסמכת להטיל או לגבות היטלים הקשורים למשק המים והביוב לאחר תחילת פעילותו של תאגיד המים והביוב, מי הרצליה בע"מ (להלן: תאגיד המים והביוב או התאגיד), ביום 1.9.09 (נספח 2 לבקשת האישור). ביום 2.4.13 התקבלה אצל המבקש תגובת המשיבה לפנייתו, שבמסגרתה טענה המשיבה, כי משהמדובר הוא בתוספות בנייה שנוצרו טרם הקמת התאגיד, נשמרת לעירייה עילת החיוב בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א - 2001 (להלן: חוק תאגיד מים וביוב), הקובע, כך: "כל תביעה שהייתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשר לתפעול משק המים והביוב, לנכסי מערכות המים והביוב או בקשר לרישיונות, להסכמים, להתקשרויות או לעסקאות כאמור בסעיפים 8 עד 11, וכן כל עילה של תביעה כזו שהייתה קיימת אותו זמן, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה..". לאחר שפגישה בין הצדדים, שהתקיימה בחודש ספטמבר אותה שנה, לא הביאה לשינוי עמדת המשיבה, הגיש המבקש ביום 26.12.13 תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית נגד המשיבה. תאגיד המים והביוב צורף לתובענה כצד הנוגע בדבר, בהתאם לתקנה 18 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010. בבקשת האישור טען המבקש, כי הטלה וגבייה של היטלי מים וביוב לאחר תחילת פעילותו של תאגיד המים והביוב בתחומה של המשיבה הינה פעולה שנעשתה בחוסר סמכות ובניגוד לדין ולתכליות שעומדות ביסוד מערכת החקיקה הענפה לביצוע הרפורמה במשק המים והביוב במדינת ישראל. בהקשר זה נטען, כי בהתאם לסעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, החל מיום תחילת פעילותו של התאגיד פוקעת סמכות העירייה להטיל ולגבות תשלומי חובה בגין המים והביוב ועל כן חיובים אלה בדרישה חסרי כל תוקף משפטי. נטען, כי מסקנה כאמור עולה גם מלשון חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010), תשס"ט - 2009. עוד נטען, כי גם וועדת הערר לענייני ביוב שנדרשה לסוגיה קבעה בהחלטה מיום 19.2.12, כי פעולת העירייה, הממשיכה לגבות היטלי מים וביוב לאחר הקמתו של תאגיד מים וביוב בתחומה, הינה מנוגדת לדין (ו"ע 3069-10-10 התעשייה הצבאית לישראל נ' עיריית הרצלייה, אסמכתא 1 לבקשת האישור), וכי כך גם עולה מחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שניתנה בעניין ופורסמה ביום 11.3.13 (נספח 12 לבקשת האישור). בבקשת האישור, התייחס המבקש גם לטענת המשיבה שלפיה יש לה סמכות להטיל ולגבות היטלי מים וביוב גם לאחר הקמת התאגיד וזאת מכוח סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב. בהקשר זה טען המבקש, בין היתר, כי לשון הסעיף מחייבת כי עילת התביעה הייתה קיימת לפני יום התחילה. אולם, החיובים נשוא התובענה נשלחו כולם לאחר יום התחילה. את הקבוצה שבשמה הוגשה התובענה הגדיר המבקש בבקשת האישור, כך: "כל מי ששילם למשיבה, במהלך השנתיים שקדמו ליום הגשת התובענה, אגרות והטילי פיתוח מסוג צנרת מים ו/או ביוב ו/או כל תשלום חובה אחר הקשור למשק המים והביוב בתחומה של המשיבה." במסגרת בקשת האישור התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשיבה אינה זכאית לגבות תשלומי חובה הקשורים למשק המים והביוב לאחר הקמת תאגיד המים והביוב בתחומה וכן להורות למשיבה להשיב לכל חברי הקבוצה את הסכומים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת התובענה, שאותם העריך המבקש בסך של 15,000,000 ₪, לכל הפחות. ביום 26.3.14 הגישה העירייה תגובה לבקשת האישור ולחילופין הודעת חדילה מכוח סעיף 9 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות. במסגרת ההודעה טענה המשיבה, כאמור, כי השאלה העקרונית נשוא בקשת האישור שהגיש המבקש מתבררת בפני בית משפט זה (כב' השופט א' בכר), בגדרי עמ"ן 32514-04-12 עיריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ועמ"ן 42778-04-12 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה, שבמסגרתם נדונו ערעורים הדדיים על החלטת ועדת הערר לענייני ביוב מיום 19.2.12, שנזכרה בבקשת האישור וצורפה כאסמכתא א' לבקשת האישור (להלן: הערעורים בעניין תע"ש). העירייה הבהירה, כי במסגרת הערעורים האמורים היא הביעה את עמדתה שלפיה יש לה סמכות להטיל ולגבות היטלי מים וביוב גם לאחר הקמת תאגיד המים והביוב וזאת מכוח סעיף 12 לחוק תאגיד מים וביוב, המאפשר לעירייה להנפיק דרישות תשלום ולחייב בהיטלי מים וביוב בגין עילות שנוצרו טרם הקמת התאגיד והעירייה טרם הספיקה לגבות בגינן, או לא ידעה על זכותה לגבות בגינן, כפי שגם ארע במקרה נשוא ענייננו. העירייה הבהירה עוד, כי חרף עמדתה כאמור, ועל בסיס חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 11.3.13 (נספח 12 לבקשת האישור), הנחיית משרד הפנים לרשויות המקומיות מיום 4.11.13 והחלטתו מיום 20.11.13 של בית המשפט בערעורים הנ"ל, גיבשו העירייה ותאגיד המים והביוב פתרון מוסכם לעניין, המבוסס על אימוץ חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה על כל סעיפיה וחלקיה, במסגרת הסכם הדורש את אישור הממונה על תאגידי המים והביוב. נטען, כי על בסיס הסכם זה, העירייה זיכתה את כל כספי גביית היטלי המים והביוב החל מיום 11.3.11 - מועד פרסום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי למשלה - ובהתאם להוראת המעבר שנקבעה בסעיף 44 הימנה, בכרטיס חשבון תאגיד המים והביוב, כשהסכום המצטבר ממועד זה ואילך עמד על 2,975,000 ₪. נטען גם, כי העירייה הפסיקה כל הפקת דרישות תשלום היטלי מים וביוב על שמה אלא על שם תאגיד המים והביוב בלבד, כאשר כל תשלום שישולם לא יגבה לחשבון העירייה אלא יועבר לתאגיד, אשר יבוא בנעלי העירייה, אם אין בידו עילת חיוב עצמאית. העירייה טענה, כי את כל זאת עשתה היא נוכח חובתה החוקית לפעול בהתאם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ולהנחיות מנכ"ל משרד הפנים, וזאת חרף העובדה כי לשיטתה סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב שומר לרשות המקומית כל עילת תביעה שהייתה לה טרם הקמת התאגיד. לאור זאת, כך נטען, יש לדחות את בקשת האישור שהגיש המבקש, שהרי ברור שלהכרעה במחלוקת העקרונית המצויה כבר לפתחו של בית משפט זה יהיו השלכות רוחביות. המשיבה הבהירה, למען הזהירות, כי יש לראות בהודעתה זו גם משום הודעת חדילה המוגשת מכוח סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שהרי בהתאם להסכמות עם התאגיד היא אינה גובה לקופתה את דרישות התשלום, אלא בעבור התאגיד. ביום 10.4.14 התקבלה גם תגובת תאגיד המים והביוב לבקשת האישור, שבה הבהיר האחרון כי לשיטתו, פרשנותה של המשיבה, לפיה הייתה היא רשאית להמשיך ולגבות היטלי מים וביוב בגין תוספות שטחים לנכסים בעיר הרצליה שבוצעו בפועל וזאת בטרם תחילת פעילות התאגיד, הייתה סבירה. התאגיד הבהיר, בהקשר זה, כי על אף האמור, ובהתאם לחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הפסיקה העירייה לבצע את הגבייה השוטפת של היטלי המים והביוב לחשבונותיה וזיכתה את התאגיד במלוא הסכומים שנגבו על ידי העירייה בגין היטלי מים וביוב החל מיום 11.3.13. תאגיד המים והביוב הבהיר עוד, כי לשיטתו מוסד התובענה הייצוגית אינו המסגרת המתאימה לבירורה של המחלוקת המשפטית שביסודה הנחיות באשר להוראות מעבר בדרך יישומו של חוק חדש, כאשר ממילא הכרעה שיפוטית לא תשנה דבר מבחינת המבקש, שכן עליו לשאת בתשלום ההיטלים בין אם לידי העירייה ובין אם לידי התאגיד. ביום 22.5.14 התקבלה תשובת המבקש לתגובות המשיבה והתאגיד לבקשת האישור, שבה טען המבקש, כי אין כל קשר בין הודעת החדילה של העירייה לבין ההסכם המתגבש בין העירייה לבין התאגיד לגבי החיובים הספציפיים נשוא הערעורים בעניין תע"ש שנדונו לפני כב' השופט בכר. על פי הטענה, העירייה מנסה לקשור באופן מלאכותי בין הודעת החדילה לבין הדיון בערעורים וזאת כדי לפגוע במאמצים הכנים של המבקש שהביאו את העירייה להודיע על חדילה, שלה התנגדה קודם לכן. בהקשר זה נטען, כי עיון מעמיק בתגובת המשיבה, כמו גם בפרוטוקולים הרלבנטיים מהערעורים בעניין תע"ש, מלמד, כי המדובר בהודעת חדילה קלאסית המוציאה מהכלל דרישות תשלום ספציפיות לגביהן מבקשת העירייה לקבוע דין שונה על בסיס סעיף חריג בחוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, המסמיך, במקרי קיצון, את הממונה על תאגידי המים והביוב לאשר הסכם בין העירייה לתאגיד "אם נוצרה פגיעה מהותית ברשות המקומית באופן הנוגד את מטרות החוק ותכליתו". המבקש טען עוד, כי מאחר שהעירייה לא פירטה את מועד החדילה באופן מדויק הרי שיש בכך כדי להעיד, כי חדילת גבייה בוצעה רק בעקבות הגשת בקשת האישור. על רקע כל האמור, הודיע המבקש כי הוא מקבל את הודעת החדילה של המשיבה וכי הוא מסכים, בהתאם לסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, לדחיית הבקשה בהתאם. בהחלטתי מיום 6.7.14 הורתי, כך: "כיוון שהמשיבה הודיעה על חדילה אני מורה על דחיית התובענה בהתאם לסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. הצדדים יטענו בקצרה לעניין הגמול ושכר הטרחה.." החלטתי הנוכחית ניתנת לאחר שהוגשו טיעוני הצדדים, לרבות טיעוני תשובה מטעם המבקש. יש לציין, כי תאגיד המים והביוב הותיר את ההחלטה לעניין הגמול ושכר הטרחה לשיקול דעת בית המשפט, לאור העובדה שבמסגרת בקשת האישור לא נתבקש כל סעד כנגדו. עוד יש לציין, כי לאחר הגשת טיעוני התשובה מטעם המבקש, הגישה המשיבה "בקשה למחיקת תשובת המבקש לטיעוני המשיבים ולחילופין לצמצמה לתשובה בלבד ולחילופי חילופין למתן רשות תשובה לעירייה", שלא מצאתי לנכון להיעתר לה. זאת, משום שבטיעוניו הבהיר המבקש, כי הוא אינו מתייחס לטענת המשיבה לפיה הוא "התפרץ לדלת פתוחה" וזאת לאור החלטתי מיום 6.7.14, שלפיה יש לראות בתגובת המשיבה משום הודעת חדילה. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת המשיבה, שלפיה היה על המבקש להעלות את טענותיו ביחס לטענה זו של המשיבה עוד במסגרת טיעוניו הראשוניים. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 23.10.14 ניתן פסק דינו של כב' השופט א' בכר בערעורים בעניין תע"ש, שבגדרו נדחה הערעור שהגישה העירייה על החלטת ועדת הערר לענייני ביוב ונקבע, כי עם הקמת תאגיד המים, הרשות המקומית אינה יכולה להוציא דרישת תשלום שעילתה קודם להקמת התאגיד או לגבות ההיטל, אפילו העילה נוצרה קודם להקמת התאגיד וכי הרשות רשאית לעשות כן עבור תאגיד המים בלבד ויכול התאגיד לעשות זאת בעצמו, באישור הממונה. נקבע, כי מאחר שבמקרה נשוא הערעורים הוציאה הרשות המקומית דרישות לתשלום היטל ביוב לטובתה היא, דרישות אלה הוצאו שלא כדין ולכן הן מבוטלות. 2. טיעוני הצדדים את בקשתו לפסיקת גמול ושכר טרחה סומך המבקש על "שיקולי תשומה", "שיקולי תפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית", שיקולים המשתקפים מתוך הקריטריונים הקבועים בסעיף 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. באשר ל"שיקולי התשומה" טוען המבקש, כי הסיכון שלקח על עצמו בהגשת התובענה ובקשת האישור היה רב, בפרט לאור עמדתה הנחרצת של העירייה שלא לקבל את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולאור הטענות המשפטיות והעובדתיות המורכבות שעמן היה עליו להתמודד ככל שהתיק היה מנוהל. נטען, בהקשר זה, כי ניהול הטענות העובדתיות הקשורות בהסכם העברת הנכסים לתאגיד המים והביוב ותמחור הנכסים הצריך מחקר חשבונאי נרחב והבנה מעמיקה. עוד נטען, כי התובענה נכתבה ונערכה בצורה מקיפה ולאחר מחקר עובדתי ומשפטי מעמיק. נטען גם, כי המבקש נטל על עצמו סיכון בהגשת התובענה גם משום שמדובר ברשות מקומית אשר, למרבה הצער, מביעה את חוסר נוחותה מהגשת תובענות ייצוגיות כנגדה בדרכים שונות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם מינהל ציבורי תקין. בהקשר זה, הפנה המבקש לעובדה שלאחר הגשת התובענה השיתה עליו העירייה חיובי ארנונה דרקוניים וכי הנכס "השמין" פעם נוספת בשטח של 9.67 מ"ר, באופן שגרם לחיוב נוסף בארנונה סך של 705 ₪ וכן לחיוב נוסף בסך של 4,846 ₪ בגין היטלי מים וביוב בנסיבות לא ברורות. לבסוף, מדגיש המבקש את העובדה שלהגשת התובענה קדמה פניה מנומקת בכתב וניסיונות חוזרים ונשנים להניא את העירייה מהתנהלותה. באשר ל"שיקולי התפוקה" מפנה המבקש לסכומי גביית היתר לשנים 2010-2013, המסתכמים בסך של 26,641,000 ₪, כאשר עולה מהם, כי סכום הגבייה הממוצע לתקופה של שנתיים עומד על סך של 17,760,000 ₪. המבקש מפנה, בהקשר זה, לסעיף 23 לתגובת העירייה, שם טענה העירייה כי היא השיבה לתאגיד המים והביוב סך של 2,975,259 ₪ לתקופה שמחודש מרץ 2013 ועד לסוף חודש דצמבר 2013, תוך שהצהירה כי לא ניתן לדעת את סכום הגבייה המדויק לאור הסדרי תשלומים שונים שלא ניתן לעקוב אחריהם. לטענת המבקש, במקרים שנדונו בפסיקה, חויבו רשויות מקומיות בגמול המביא בחשבון את מלוא התועלת לציבור לתקופה של שנתיים, וכך ראוי לעשות גם בענייננו. באשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוען המבקש, כי המדובר בענייננו ברשות מקומית שבחרה ביודעין ובעקשנות להתעלם מעמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וזאת על מנת להגדיל את תקציב הרשות על חשבון הציבור, תוך גביית כספים ללא סמכות, בניגוד לדין ובאופן החותר תחת תכליות הרפורמה החשובה במשק המים והביוב. המבקש מדגיש את העובדה שהמשיבה גבתה סך של כמעט 27,000,000 ₪ במהלך השנים 2010-2013 בלבד והוא טוען, כי הפטור מחובת השבה במקרה של חדילה מאיין, בנסיבות אלה, את מטרת ההרתעה ויש בו אף כדי ליצור תמריץ אצל הרשויות להמשיך בגביית יתר ללא הפרעה, תוך ניצול החסינות שמקנה חוק תובענות ייצוגיות, וזאת בפרט מקום בו החוק אינו מבחין בין גביית יתר מתוך טעות (בעובדה או בדין) או רשלנות, לבין גבייה במודע ובחוסר תום לב, כפי שארע בענייננו. על יסוד דברים אלה, ולאור פסיקה קודמת לעניין גובה הגמול, עותר המבקש לפסיקת גמול בסך של 355,200 ₪ ושכר טרחת בא כוחו בסך של 1,776,000 ₪, כאשר שכר הטרחה מהווה 10% מההשבה לתקופה של שנתיים והגמול מהווה 20% משכר הטרחה. המבקש מבהיר, כי אם וככל שיפסק שכר טרחה גבוה כתוצאה מיישום הפרקטיקה הנוהגת, בא כוחו מסכים מראש שחלק משכר הטרחה שייפסק, אם וככל שיפסק, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, יופנה לעמותה לאיחוד והתייעלות בשלטון המקומי, שבא כוחו הינו ממקימיה ואשר מטרותיה הינן, בין היתר, ביצוע מחקרים הנוגעים לכשלים הקיימים במבנה מערכת השלטון המקומי ובחינה של דרכים לשיפורים מבניים בה. המשיבה טוענת, כי בנסיבות העניין אין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקש ולבא כוחו וכי לחילופין יש לפסוק סכום מינימאלי שלא מבוסס על יישום שיטת האחוזים מסכום הגבייה הבלתי חוקית. בפתח הדברים טוענת המשיבה, כי המבקש לא הרים את נטל הראיה להוכחת קשר סיבתי בין הגשת התובענה לבין חדילה מגבייה ולפיכך נשמט הבסיס לפסיקת גמול ושכר טרחה. בהקשר זה נטען, כי השאלה העקרונית שהועלתה בבקשה, שלשיטת המשיבה כלל לא ראויה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית והינה בעל השלכות רוחביות מובהקות, הועלתה עוד במסגרת הערעורים בעניין תע"ש, שנדונו לפני כב' השופט בכר. נטען, כי באותה עת, נתמכה עמדתה של העירייה הן על ידי משרד הפנים והן על ידי רשות המים ואולם בהמשך, פורסמה חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אשר חרצה את הדין כנגד עמדת משרד הפנים, תוך קביעת הוראת מעבר שלפיה כספים שנגבו עד למועד פרסומה (יום 11.3.13) יוותרו בידי העירייה, אולם דרישות תשלום שטרם נגבו יבוטלו או יועברו לידי התאגיד בצורה מרוכזת. על פי הטענה, בעוד העירייה פועלת ליישום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, וזאת באמצעות הידברות בינה לבין התאגיד והממונה בהתאם לסעיף 11 לחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (המאפשרת לממונה על תאגידי המים והביוב לאשר הסדר בין הרשות המקומית לתאגיד, במקרי קיצון בהם נוצרה פגיעה מהותית ברשות המקומית) וכן לאור פרסום חוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 4.11.13, אשר חייב את העירייה לפעול בהתאם לחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הוגשה הבקשה דנן, בה נטען, בעלמא, כי העירייה פועלת בניגוד לחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לטענת המשיבה "בנסיבות אלה מהווה הבקשה "התפרצות לדלת פתוחה" וניסיון ל"רכיבה על גל" שממילא "סוחף" לכוון ברור, שאינו מותיר כל ברירה לעירייה אלא ליישמו. קרי - גם אלמלא באה בקשה לאישור זו לעולם - מחוייבת הייתה העירייה ממילא לפעול בהתאם לחוות דעת המשנה ליועמ"ש." נטען עוד, כי טענת המבקש, לפיה ההסדרים בין העיריה, התאגיד והממונה, עסקו בדרישות התשלום הספציפיות בלבד, אינה אלא בגדר הפרכת טענה בעלמא, חסרת כל תימוכין, שאינה עולה בקנה אחד עם טיבו של ההסדר הכולל שגובש בין הצדדים. המשיבה טוענת עוד, כי בקשה זו של המבקש לא הועילה בדבר והיא הייתה נטולת כל טעם ותכלית. בהקשר זה נטען, כי העירייה פעלה בתום לב במסגרת סמכויותיה השלטוניות ולצורך מילוי תפקידה כרשות מקומית וחובותיה על פי דין, הטילה וגבתה - בהסכמה מוחלטת של התאגיד - היטלי ביוב ומים בגין עילות חיוב שנוצרו טרם הקמת התאגיד, בעקבות פרויקטים שמומנו ובוצעו על ידה וחריגות בניה שהוסתרו ממנה, לרבות בנכסו של המבקש, אשר בעלי נכסים היו חייבים בתשלומם לעירייה אילולא התחמקו מכך, והכל בסברה בתום לב, ובהסתמך על עמדת משרד הפנים ורשות המים עצמה, שלפיה החוק מאפשר בידה להמשיך ולהיפרע מהם, מאחר שעילת תביעתה כנגדם שמורה לה ועודה תלויה ועומדת. על פי הטענה, עמדת העירייה לא השתנתה עקב בקשת האישור, אלא שהיא מחויבת ביישום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וזאת עשתה על דרך הסכמה חדשה עם התאגיד באישור הממונה, דבר שארע, כאמור, בעקבות פרסום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וחוזר מנכ"ל משרד הפנים המורה על יישומה ולא בעקבות הגשת בקשת האישור. המשיבה הבהירה, כי למען הזהירות היא תתייחס גם לשיקולי "תשומה", "תפוקה" ו"הכוונה ציבורית"; אשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה, כי כפי שכבר צוין, המבקש "התפרץ לדלת פתוחה", שהרי השאלה העקרונית נשוא בקשת האישור מתבררת כבר לפני בית משפט זה. בהקשר זה נטען, כי המבקש ביקש להתבסס בבקשת האישור על החלטת ועדת הערר לענייני ביוב אף שידע - או היה עליו לדעת - כי הוגש עליה ערעור תלוי ועומד וכי הוא התבסס על חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה תוך שטען, באופן גורף, כי המשיבה אינה מיישמת אותה, וזאת מבלי לבדוק את הדברים לגופם. על פי הטענה, בכך ביקש המבקש "לרכב על גל" ולגרוף לכיסו גמול ושכר טרחה גבוהים, תוך שהוא מעלה שאלה משפטית פרשנית שבמחלוקת אודות מיהות הגורם הרלבנטי לגביית חיובים בגין עילות שנוצרו טרם הקמת התאגיד, שכלל אינה מתאימה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית. נטען, כי לאור האמור, גם הסיכון שנטל על עצמו המבקש היה נמוך והעבודה שהושקעה הייתה מינורית והתבססה על החלטות, טעמים ועבודה קודמת. בהקשר זה מפנה המשיבה לת"צ 4076-01-12 רוזנפלד נ' עיריית רעננה ואח', שבגדרה הועלתה טענה זהה לחלוטין לזו שהועלתה בענייננו ואשר הוגשה עוד קודם להגשת חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה על ידי עו"ד מוסקוביץ, שעל פי הטענה שיתף פעולה וחלק משרד עם בא כוח המבקש במועדים הרלבנטיים לתובענה. המשיבה טוענת עוד, כי המבקש עצמו הלין על חיובו בהיטלים בגין חריגות בניה מהותיות שנתגלו בנכסו, לאחר שהעירייה נאלצה לאתר מדידה לצרכי ארנונה משנים עברו, היות והוא עצמו סירב לפתוח את דלתו בפני העירייה לשם ביצוע מדידה, באופן המעיד על חוסר תום לבו. נטען, כי לאחר שהמבקש ניאות לאפשר מדידה, התגלה כי חריגות הבניה גדולות אף יותר ובהתאם בוצע חיוב בגין היתרה על ידי התאגיד. על פי הטענה, את יתרת חיוביו בהיטלים שאין מחלוקת שהינם מגיעים לעירייה ולא לתאגיד (סלילה ותיעול), בסך של למעלה מ- 90,000 ₪, המבקש לא טרח לשלם עד היום. לטענת המשיבה, להתנהלות שכזו אין כל מקום ליצור תמריץ בדמות פסיקת גמול ושכר טרחה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הפניה המוקדמת של המבקש לא פניה מוקדמת היא, שכן במסגרתה לא הועלה כל טיעון לאי יישום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, או אי יישום החלטת ועדת הערר לענייני ביוב בעניין תע"ש וכי ככל שהמבקש היה עושה כן, היה המבקש מקבל תשובה ברורה שלפיה המחלוקת העקרונית מתבררת בהליך ערעור וכי במקביל העירייה פועלת ליישום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה והנחיות משרד הפנים באמצעות אישור הסכם חדש עם התאגיד. לבסוף טוענת המשיבה, כי היא, מצדה, הודיעה על היעדר רלבנטיות של הבקשה נוכח "התפרצות לדלת פתוחה" בשל יישום חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, תוך שלחילופין ביקשה לראות בהודעה זו משום חדילת גביה, וכי בכך חסכה משאבים שכן ההליך הסתיים בשלביו הראשוניים ואף ללא דיון. אשר ל"שיקולי התפוקה" טוענת המשיבה, כי תושבי העיר לא חסכו דבר עקב הגשת התובענה וכי בכל מקרה לא הוכח, הן בעניינו של המבקש והן בעניינם של יתר חברי הקבוצה הנטענת, כי החיובים אשר הופקו אינם מגיעים כדין, בין אם לעירייה ובין אם לתאגיד, כאשר המחלוקת העקרונית לגבי מיהות "הכיס" המזוכה, שהוכרעה בחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן במועדים הרלבנטיים גם תאגיד המים והביוב גבה על פי שיטת ההיטל ועל פי אותם תעריפים. המשיבה טוענת עוד, כי היא הפסיקה לגבות היטלי מים וביוב החל מיום 11.3.13, בהתאם לחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, וכי היא מזכה את חשבון התאגיד בכל תשלום המתקבל בגין היטלי מים וביוב, כך שאין כל ממש בסכומים הדמיוניים שאליהם הפנה המבקש ואשר מכוחם מבקש הוא לגזור את סכומי הגמול ושכר הטרחה. על רקע האמור טוענת המשיבה, כי הבקשה לא העלתה ולא הורידה דבר והעברת התשלום לגוף הציבורי המחייב השתנתה בעקבות אירועים חיצוניים שאירעו עוד טרם הגשת הבקשה ושאינם קשורים בבקשה זו. אשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה, כי לתובענה אין כל חשיבות ציבורית בנסיבות בהן המחלוקת העקרונית כבר הונחה לפתחו של בית המשפט זמן רב עובר להגשת הבקשה וכן לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה, שהכריע במחלוקת בין משרדי הממשלה השונים. המשיבה טוענת, כי בניגוד לטענת המבקש שלפיה העירייה בחרה ביודעין ובעקשנות להתעלם מעמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי להגדיל את תקציב הרשות על חשבון הציבור, הוכח כי המשיבה לא התעלמה מחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אלא פעלה בהתאם לה, וזאת עוד קודם להגשת בקשת האישור וכי מכל מקום, המשיבה כלל לא התעשרה על חשבון הציבור, שהיה נדרש לשלם בגין חיובים אלה בכל מקרה, אם לא לעירייה אז לתאגיד. המשיבה טוענת עוד, כי חלק ניכר מחברי הקבוצה שאותה התיימר המבקש לייצג, כמו גם המבקש בעצמו, היא קבוצה של בעלי נכסים שבנכסיהם קיימות חריגות בנייה שאילו הוצא להן היתר בנייה במועד הרלבנטי, היו הם נדרשים לשאת בתשלום ההיטלים הרלבנטיים עוד טרם הקמת התאגיד, כך שהמחלוקת המשפטית כלל לא הייתה באה אל העולם ומשמכל מקום, אין לדידם כל משמעות מיהו הגוף הציבורי הגובה חיובים אלו. נטען, כי לאור האמור אין כל יסוד הרתעתי או חינוכי לבקשת האישור, שמטרתה הייתה אך "לרכב על גל" ולזכות בגמול ושכר טרחה בסכומים ניכרים. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי האיזון וההגינות מחייבים שהקופה הציבורית לא תינזק כאשר בנסיבות אלו התייתר, ממילא, כל דיון ענייני בבקשה ובהיבטיה המשפטיים. במענה לטיעונים אלה של המשיבה טוען המבקש, כי המשיבה מנהלת מדיניות המבקשת "ליהנות מכל העולמות" וכי אין לקבל מדיניות זו של המשיבה. על פי הטענה, במסגרת הודעת החדילה בהליך זה הודיעה המשיבה כי היא מפסיקה כל גבייה של היטלי מים וביוב וכן שהיא מאמצת את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 11.3.13 ולכן זיכתה בחשבון התאגיד את כל הכספים שנגבו מיום חוות הדעת. ואולם, חרף הודעת החדילה, המשיכה העירייה לנהל את הערעורים בעניין תע"ש ולטעון כנגד עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולטובת זכותה, לטענתה, לגבות היטלי מים וביוב גם לאחר הקמת התאגיד. המבקש מדגיש, בהקשר זה, כי המשיבה אף מתכוונת להגיש ערעור על פסק הדין. המבקש טוען, כי בנסיבות אלה כלל לא ברור הכיצד משתלבת עמדת המשיבה בערעורים בעניין תע"ש, שלפיה היא עומדת על זכותה לגבות היטלי מים וביוב גם לאחר הקמת התאגיד, עם הודעת החדילה שניתנה במסגרת ההליך הנוכחי, שבגדרה הצהירה, כי היא אימצה את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. המבקש טוען, כי תחילה הוא סבר שהמשיבה מבקשת לראות בחיובים הספציפיים נשוא הערעורים בעניין תע"ש עניין חריג שלגביהם היא מבקשת להגיע להסדר נפרד, אולם מטיעוני המשיבה עולה, כי התשובה לכך שונה ובהקשר זה הוא מפנה לסעיף 25 לטיעוני המשיבה, שם נכתב, כך: "ודוק! המחלוקת העקרונית בשאלה הפרשנית טרם הוכרעה סופית בפסק דין חלוט, כך שכל טיעוני המבקש לגופו של עניין - אינם מקובלים על העירייה, והחלטת העירייה לפעול בהתאם לחוות דעת היועמ"ש והנחיות משרד הפנים - היו מחויבות בכל מקרה, גם אלמלא ההליך דנן, בין אם המחלוקת תוכרע בסופו של דבר כנגד עמדת העירייה ובין אם תוכרע לטובתה, אזי תפרע מן התאגיד." לטענת המבקש, קריאה מדוקדקת של טיעוני המשיבה מלמדת, כי עמדתה בשאלת זכותה לגבות היטלי מים וביוב לאחר הקמת התאגיד הינה כפולה; במסגרת ההליכים הייצוגיים מודיעה המשיבה על חדילה ואף על קבלת עמדתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה והשבת הכספים שנגבו מיום חוות הדעת. אולם, במסגרת הערעורים בעניין תע"ש עומדת המשיבה על עמדתה העקרונית ומסרבת לקבל את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. המבקש טוען, כי לא ניתן למסור הודעת חדילה במסגרת ההליכים הייצוגיים ולנקוט בעמדה הפוכה במסגרת ההליכים המינהליים. על פי הטענה, המדובר בטקטיקה פסולה, ובפרט במסגרת תובענות ייצוגיות, שכן חוק תובענות ייצוגיות העניק פריבילגיה לרשות הציבורית אשר גובה כספים שלא כדין לנקוט בהודעת חדילה ובכך היא פוטרת עצמה מהשבת כספים שלא כדין. נטען, כי לא ניתן ליהנות מפריבילגיית הפטור מהשבה ובה בעת להמשיך לנהל את ההליכים במסגרת מקבילה בתקווה לזכות בהליך המקביל ולעקר מתוכן את הודעת החדילה. 3. הגמול למבקשים ושכר הטרחה לבא כוחו א. הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ולבאי כוחו סעיפים 9(ב) ו-9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, קובעים כדלהלן: "(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע. (ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא- על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקשת בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב). לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23." סעיף 22(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו גמול לתובע המייצג, קובע כדלהלן: "בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית." סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו שכר טרחה של בא כוח המייצג, קובע כדלהלן: "(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור. (ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)." השיקולים השונים המשתקפים מסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אותם יש להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעורם של הגמול לתובע המייצג ושכר טרחתם של באי-כוחו, הוצגו בהרחבה בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט ומנשה כהן, פסקה 2 (2012) (להלן: עניין רייכרט) וניתן לחלקם לשלושה סוגים עיקריים: הסוג הראשון הם שיקולי תשומה - שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטל על עצמו התובע המייצג ועורך הדין, כגון טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. במסגרת זו מבקש בית המשפט ליצור תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות. הסוג השני הם שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת - דהיינו, שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, תוך ניסיון להעניק לתובע תמריצים אשר יותירו בידי חברי הקבוצה המיוצגת רווח גבוה ככל האפשר. במסגרת שיקולים אלה יכללו התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ואופן ניהול ההליך. הסוג השלישי הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית, ולרצון לכוון את המשאבים באופן שיושקעו בתובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. במסגרת זו יבחנו החשיבות הציבורית של קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו והפער בין הסעד הנתבע לסעד שנפסק (ראו גם ע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, בפסקאות 14-12 (2008) (להלן: עניין לויט); ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי (2011); רע"א 2362/08 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פיסקה 7 (2011); ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פסקאות 3 ו-8 (2012); אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מ"א 5, 84 (תשע"א)). רשימת השיקולים המופיעה בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות אינה ממצה והקריטריונים המופיעים בה "..הינם קווים מנחים לפסיקת שכר הטירחה של "בא כוח מייצג". המדובר בהתוויה של שיקול הדעת של בית המשפט ואין מקום לשרטט נוסחה קשיחה" (ראו עניין לויט, בפסקה 13). בהקשר זה יצוין, כי המצב הייחודי שבו נדחית בקשה לאישור תובענה שהוגשה נגד רשות מינהלית כתובענה כייצוגית, מפאת הודעת חדילה שפרסמה הרשות הנתבעת, מחייב מתן משקל למספר קריטריונים נוספים ובכללם - החלטת הרשות לשנות מהלכיה והתנהלותה, באופן המשיג את התכלית שלשמה הוגשה התובענה. שיקול זה מוביל לפסיקת שיעור מאוזן של גמול ושכר הטרחה, באופן אשר נועד "לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני" (ראו עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל - מנהל המכס ומס בולים (2010)). בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (2012), דן בית המשפט העליון בשיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה בתביעה נגד רשות שהודיעה על חדילת הגבייה. גם כאן עמד בית המשפט העליון על שלושת השיקולים: שיקולי תשומה; שיקולי תפוקה ושיקולי ההכוונה הציבורית. בית המשפט עמד בהרחבה על ההבדל בין פסיקת הוצאות כנגד גוף פרטי, כפי שנקבע בעניין רייכרט, לבין פסיקת הוצאות כנגד רשות ציבורית, כפי שהיה באותו עניין. בית המשפט הדגיש (בפסקה 20 לפסק הדין), כי "חוק תובענות ייצוגיות שזור לכל אורכו הוראות המבחינות בין המדינה ורשויות ציבוריות אחרות לבין נתבעים אחרים"' והוסיף (בפסקה 22 לפסק הדין), כי: "חוק תובענות ייצוגיות יוצר מסגרת מורכבת של הסדרים, אשר נועדו לאזן בין עניינם של התובע המייצג והקבוצה המיוצגת, לבין האינטרס הציבורי הכללי, והחשש מהטלת עלות משמעותית על הרשות, אשר תפגע בציבור הנזקקים לשירותיה". בית המשפט הדגיש, כי כאשר מדובר בהודעת חדילה של הרשות משתנה האיזון בין השיקולים, ולכן במקרה כזה אין להחיל את הלכת עניין רייכרט כלשונה. כן הדגיש, כי יש לעמוד על התרומה בהסדרת ההתנהלות העתידית של הרשות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש לזכור שכאשר מוגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות, הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבאי כוחו משולמים מהקופה הציבורית ויש לנקוט בהם במשנה זהירות. עם זאת, בית המשפט הדגיש, כי שיקולי השמירה על הקופה הציבורית כבר קיבלו ביטוי מסוים בעצם האפשרות שניתנה לרשות להודיע על חדילה (על שיקול השמירה על הקופה הציבורית כשיקול לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות כנגד הרשות ראו עע"מ 165/11 עיריית רעננה נ' עו"ד לילך אקרמן (2013), שם הפחית בית המשפט העליון בסכום שנפסק משיקולי שמירה על הקופה הציבורית). כפי שהבהרתי לאחרונה במספר החלטות, שיקול רלבנטי נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק את הגמול ושכר הטרחה - שיש בו, לטעמי, כדי להביא להפחתה ניכרת בסכומים שיפסקו למבקש ולבא כוחו - הוא העדר פניה מוקדמת לרשות, בנסיבות בהן טובת הקבוצה מחייבת זאת: "סוגיית הפנייה המוקדמת לרשות מעוררת, בדומה לסוגיות רבות נוספות בתחום התובענות הייצוגיות, את הקונפליקט הבסיסי בין אינטרס המבקש לבין אינטרס הקבוצה המיוצגת הידוע כבעיית הנציג. מחד, פניה מוקדמת לרשות עשויה לשרת את טובת הקבוצה בצורה מיטבית, שכן היא עשויה להביא להפסקת ההתנהגות הבלתי חוקית במהירות. מאידך, פנייה מוקדמת שהרשות נעתרת לה מייתרת את הצורך בהגשת התובענה באופן שימנע מהמבקש את הגמול הצפוי בגין הגשתה. כך ככלל, כך בוודאי במקרה בו הנושא של אופן חישוב ריבית הפיגורים כבר נידון בערכאות בהקשר של רשויות מקומיות אחרות. בהחלט ייתכן כי לו היה המבקש פונה, הייתה נעתרת הרשות (לאור ההליכים האחרים) ומשנה את אופן הגבייה. יש להדגיש, כי במקרה זה הקופה הציבורית נושאת הן בעלויות ניהול התביעה, הן בהוצאות והגמול שיש מקום לפסוק לתובע. לו פנייה מוקדמת הייתה מייתרת את ההליך היו נחסכות ההוצאות כולן וציבור תושבי העיר היה נשכר. העירייה הייתה משנה את התנהלותה ללא כל הוצאה בגין הליכים משפטיים. כאמור, המבקש לא פנה למשיבה קודם להגשת בקשת האישור. אמנם פנייה מוקדמת כזו הייתה עלולה גם להידחות או להיתקל בהתעלמות, באופן שלא היה שולל מהמבקש את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית. אולם, פנייה כאמור גם הייתה יכולה להביא לכך שהרשות הייתה מקבלת את עמדת המבקש וחדלה משיטת החיוב האמורה. זאת, במיוחד, בשים לב לעובדה שבמועד הגשת בקשת האישור כבר הוגשו תובענות רבות נוספות באותו נושא כנגד רשויות שונות וחלקן אף אושרו. במצב דברים זה בהחלט סביר להניח, כי לו היה המבקש פונה לרשות, היא הייתה חדלה מחיוב ריבית פיגורים בשיטת "ריבית דריבית". לאור זאת, אין לי אלא להניח, כי המבקש לא פנה למשיבה משום שחשש כי פנייה מוקדמת תייתר את הגשת התובענה ובכך ימנע ממנו הגמול הצפוי בגין הגשתה". (ראו החלטותיי בתצ (ת"א) 5775-09-13 ניז'ני נחמה נ' עיריית רמת השרון (ניתן ביום 19.6.14) ובת"צ (ת"א) 35183-05-13 דרור הולנברג נ' עיריית הרצלייה (ניתן ביום 7.3.14). עוד ראו, בין רבים: ת"צ (נצ') 14705-05-14 מוריה כהן נ' עיריית נצרת עילית (ניתן ביום 6.10.14); ת"צ (ב"ש) 56483-10-13 מוחמד אבו סעלוק נ' מועצה מקומית ערערה (ניתן ביום 11.9.14); ת"צ 36086-07-11 (מרכז) חרסט נ' ידיעות אינטרנט (2012); ת"מ (חי') 19836-05-12 האני יונס נ' המועצה המקומית ערערה (2012). מנגד ראו: ת"מ (חי') 43482-02-13 ואיל יאסין אבו דאוד נ' מועצה מקומית מג'ד אלכרום (2012)). באשר לאופן חישוב הגמול ושכר הטרחה, הבהיר בית המשפט העליון בעניין רייכרט, כי הכלל הוא שיש לפסוק את אלה, במידת הניתן, בהתאם לשיטת האחוזים, שלפיה שכר הטרחה מחושב כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לקבוצה, תוך התחשבות בשיקולים שונים כגון נסיבותיו של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו (שם פסקאות 11-7 לפסק הדין). על כך עמד בית המשפט העליון גם בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין נ' א.ש. ברקאי (מיום 14.5.14, פסקה 5): "הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול". על רקע האמור, אדרש להלן לסכומי הגמול ושכר הטרחה שראוי לפסוק למבקש ולבא כוחו בנסיבות הענייו, תוך שקילת השיקולים המנחים בעניין זה, היינו: "שיקולי התשומה", "שיקולי התפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית". ב. מן הכלל אל הפרט בפתח הדיון, ועוד בטרם אתייחס לשיקולים הנוגעים לעניין, מן הראוי להסיר מעל הפרק את טענת המשיבה שלפיה לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי בין הגשתן של התובענה ובקשת האישור לבין הפסקת הגבייה. ודוק. המבקש פנה למשיבה ביום 3.2.13, עובר להגשת התובענה, והציג את עמדתו שלפיה המשיבה אינה מוסמכת עוד להטיל ולגבות היטלי מים וביוב לאחר הקמת תאגיד המים והביוב בתחומה. בסמוך לאחר מועד פנייתו של המבקש אל המשיבה, ביום 11.3.13 התקבלה חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, התומכת, הלכה למעשה, בעמדת המבקש. אולם, המשיבה לא בחרה לאמץ עמדה זו ובמסגרת תשובתה לפניית המבקש מיום 2.4.13 עמדה על זכותה לגבות היטלי מים וביוב לאחר הקמת התאגיד בתחומה וזאת מכוח סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב. כך גם במסגרת פגישה שהתקיימה בין הצדדים במהלך חודש ספטמבר, אז חזרה המשיבה על עמדתה כאמור. גם במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית משפט זה בערעורים בעניין תע"ש דבקה המשיבה בעמדתה שלפיה היא רשאית לגבות היטלי מים וביוב גם לאחר הקמת התאגיד בתחומה ולמעשה, ואף שלטענתה עמלו הצדדים על גיבוש הסכם שייתר את ההכרעה בערעורים, נדרש בית המשפט, בסופו של יום, להכריע במחלוקת, באופן המלמד על כך שהסכם כאמור לא הושג. יש לציין, כי הסכם כאמור אכן לא הוצג לפני בית המשפט וכשלכך מצטרפת העובדה שהמשיבה לא נקבה באיזה מבין כתבי הטענות שהגישה, לא כל שכן בתצהיר ערוך כדין, במועד ספציפי שבו התקבלה החלטת החדילה, הרושם שמתקבל הוא, כי המשיבה המשיכה להטיל ולגבות היטלי מים וביוב עד בסמוך למועד הגשת התגובה מטעמה לבקשת האישור. במצב דברים זה, אני דוחה את טענתה של המשיבה, שלפיה המבקש לא הרים את נטל הראיה להוכחת קשר סיבתי בין הגשת התובענה לבין חדילה מגבייה וכי לפיכך נשמט הבסיס לפסיקת גמול ושכר טרחה. בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיני טענת המבקש, שלפיה לא ניתן ליהנות מפריבילגיית הפטור מהשבה ובה בעת להמשיך ולנהל את ההליכים במסגרת מקבילה, בתקווה לזכות בהליך המקביל ולעקר מתוכן את הודעת החדילה. טענה זו, כבדת משקל ככל שתהא, חורגת מדיוננו לעת הזו, משטרם הובהר אם העירייה אכן הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט זה שהכריע בערעורים בעניין תע"ש. עם זאת, אציין, כי בהודעת חדילה יש משום הודאה של הרשות כי הגבייה אינה חוקית ומשכך המשיבה אינה רשאית לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון בגדרי הליך אחר, כי חרף החדילה הגבייה הייתה חוקית. ומכאן, לשיקולים לגופם; ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי התשומה", הרי שבנסיבות העניין אין להקל ראש במידת הטרחה והסיכון אשר נטלו על עצמם המבקש ובא כוחו בעת הגשת התובענה ובקשת האישור, בשים לב לעמדתה הנחרצת של העירייה שלא לקבל את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אין גם להתעלם מהעובדה שהתובענה אכן נכתבה ונערכה בצורה מקיפה ומעמיקה. לצד זאת, יש להדגיש, כי השאלה אשר עמדה בבסיס הבקשה הייתה, במהותה, שאלה משפטית, אשר לא דרשה הנחת תשתית עובדתית נרחבת. אשר להיקף ההשקעה והטרחה הנובעת מעצם ניהול ההליך, הרי שאלה היו מצומצמים יחסית, שכן מיד לאחר הגשת התובענה הודיעה המשיבה על חדילה מהגבייה ובכך חסכה משאבים רבים מהצדדים ומבית המשפט. ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי התפוקה", אינני מקבלת את טענת המשיבה שלפיה מקום שלא הוכח כי המדובר בחיובים אשר אינם מגיעים כדין, בין אם לעירייה ובין אם לתאגיד, הרי שהמחלוקת העקרונית לגבי מיהות "הכיס" המזוכה אינה מעלה ואינה מורידה. אני סבורה, כי גביית היטלי מים וביוב שלא על ידי תאגידי המים והביוב מביאה להסטת משאבים ממשק המים הלאומי ויש בה כדי להביא להתייקרות תעריפי המים. משכך, לא יכולה להיות מחלוקת, כי כתוצאה מהגשת התובענה נגרמה תועלת רבה לקבוצה המיוצגת. כפי שציינתי בראשית הדברים, ברי כי התובענה היא אשר הביאה להפסקת הגבייה שלא כדין ושאלמלא התובענה הייתה נמשכת הגבייה כמקודם, שהרי הפניה המוקדמת של המבקש למשיבה לא נשאה כל פרי וגם עמדתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לא הביאה לשינוי עמדתה, עד לאחרונה. כאן המקום לציין, כי לא מצאתי כל ממש בהשגה שהעלתה המשיבה ביחס לפניה המוקדמת של המבקש, ובלשונה: "הפניה המוקדמת של המבקש לא פניה מוקדמת היא, שכן במסגרתה לא הועלה כל טיעון לאי יישום חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, או אי יישום החלטת ועדת הערר בעניין תע"ש..". סבורני, כי העובדה שהמשיבה בחרה, ביודעין, שלא ליישם את חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה במועד פרסומה ולדבוק בעמדתה שלפיה הינה רשאית להמשיך ולגבות היטלי מים וביוב גם במסגרת ההליכים בעניין תע"ש, היא הנותנת, כי לא היתה כל תוחלת בהעלאת טיעון כאמור, ודי בפניית המבקש, כפי שנוסחה, שבה טען כי המשיבה אינה מוסמכת עוד לגבות היטלי מים וביוב לאחר הקמת התאגיד בתחומה. כאמור, להעדר פניה מוקדמת לרשות יש משקל בבוא בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה, ועל אותו משקל מן הראוי להביא בחשבון, בעת פסיקת הגמול ושכר הטרחה, את העובדה שנעשתה פניה מוקדמת לרשות וכי חרף זאת המשיכה הרשות בגייה הבלתי חוקית. לבסוף, ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי הכוונה ציבורית", הרי שהגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית השיגה את התכלית שלשמה הוגשה ובכך מבטא המקרה הנוכחי את כוחו ההרתעתי והאכיפתי של מוסד התובענה הייצוגית ויש בו כדי לעודד תובעים עתידיים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות רשויות המדינה. כאמור, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, את הגמול ושכר הטרחה יש לפסוק כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה, או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. בענייננו, הוגשה הודעת חדילה ומשכך פטורה המשיבה מהשבת סכומי הגבייה הבלתי חוקית. בנסיבות אלה, המבקש עותר לכך שבית המשפט יפסוק את הגמול ושכר כנגזרת מאומדני הגביה הבלתי חוקית. כפי שהבהרתי לאחרונה במסגרת החלטתי בת"צ (ת"א) 8660-02-14 חיים צורי פדלון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים (ניתן ביום 17.11.14), אני סבורה, כי, ככלל, אכן יש מקום לפסוק את הגמול ושכר הטרחה כאחוז מסויים מתוך אומדני גביית היתר, הגם שמדובר ברשות שהודיעה על חדילה, אם כי העובדה שמדובר ברשות עשויה להביא לכך ששיעור הגמול ושכר הטרחה יהיו נמוכים מאלו אשר היו נפסקים מקום בו המדובר בגוף פרטי. אולם, בענייננו, יש לזכור, כי המדובר בסכומים שאומנם נגבו שלא כדין על ידי המשיבה, אך זאת לא משום שהגבייה עצמה הייתה פסולה, אלא משום שלאחר הקמת תאגיד המים בתחומה של המשיבה, האחרון, והוא בלבד, הוא אשר היה רשאי לגבות כספים אלה. לפיכך, איני סבורה כי המקרה הנוכחי הינו אחד מאותם המקרים שבהם יש לפסוק את הגמול ושכר הטרחה מתוך אומדני גביית היתר. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים שצוינו לעיל, וערכתי איזון ביניהם, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק למבקש גמול בסך של 20,000 ולבא כוחו שכר טרחה בסך של 70,000 ₪. 4. סוף דבר בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבה הודיעה על הפסקת גבייה, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית. המשיבה תשלם למבקש גמול בסך של 20,000₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסך של 70,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס. תביעה ייצוגיתביובמים