שחרור מוקדם מהכלא של עבריין מין: לא ניתן להפנות עבריין מין למסגרת טיפולית שהינה מרכז לשיקום מונע, אשר קיבל רישיון. המשיב שפוט למאסר ראשון למשך 34 חודשים בגין שתי עבירות של מעשה סדום על ידי בן משפחה ושתי עבירות של מעשים מגונים בקטין בן משפחה, מאז 06/08/12. עניינו של משיב זה מובא בפנינו זו הפעם השנייה, הפעם כעתירת המדינה. המשיב הגיש בשעתו בקשה לשחרור על תנאי וזו נדונה בפני ועדת השחרורים ביום 26/11/13. הועדה סברה כי המשיב ראוי אמנם לשחרור מוקדם, על אף האמור דחתה את הבקשה תוך שקבעה שתוכנית טיפולית פרטית שהגיש המשיב, של ד"ר שני, הינה תוכנית המשך ראויה לטיפול מפחית המסוכנות שהחל המשיב במסגרת תוכנית מפנה ולאחר מכן בקבוצה יעודית לעברייני מין בכלא. הנימוק לדחיית בקשת השחרור על תנאי נבע מתיקון מספר 3 לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (להלן: "חוק ההגנה"), אשר נכנס לתוקפו ב- 08/2013, ולפיו לא ניתן להפנות עבריין מין למסגרת טיפולית שהינה מרכז לשיקום מונע, אשר קיבל רישיון. הועדה סברה כי הואיל שד"ר שני לא קיבל רישיון כאמור, לא ניתן לשחרר את המשיב על תנאי בהתאם לתוכנית הטיפולית שהכין עבור המשיב. כנגד אותה החלטה עתר המשיב בפנינו ובהסכמת הצדדים הוחלט להחזיר את התיק לדיון מחודש בועדה, בין היתר על יסוד פסיקתנו בעת"א 16344/11/13 בעניין נוימן לפיה, בנסיבות מסוימות ניתן לשחרר עברייני מין לתוכנית פרטית וזאת עד שימצא פתרון ויוקמו המנגנונים המינהליים אשר נקבעו בחוק ההגנה, לצורך אישור הגופים המטפלים הפרטיים. ביום 26/12/13 התקיים הדיון המחודש בועדה. לאחר ששמעה הועדה את טיעוני הצדדים, לא מצאה לשנות ממסקנתה הקודמת כי מדובר במשיב הראוי לשחרור על תנאי ובאשר למחסום אשר בעטיו דחתה את הבקשה בישיבתה הקודמת, קבעה כי "עניין זה בא לידי פתרון מבחינתנו בפסק דין שניתן בעניין נוימן". נוכח האמור, קיבלה את בקשת המשיב לשחרור על תנאי והורתה על שחרורו בתנאים שקבעה ובין היתר התייצבות פעמיים בחודש בתחנת משטרה, השתתפות בתוכנית השיקום של ד"ר שני מיום 16/10/13, עבודה בחברת עולם המזרונים בפיקוח מפקח ומעצר בית בשעות הלילה. על החלטה זו הגישה המדינה את העתירה הנוכחית. טיעוני העותרת: העותרת פירטה את מעשי העבירה שביצע המשיב בשנים 1998-1999 בקטין בן 14.5 ואת העובדה כי בית המשפט העליון הקל בעונשו והפחית ממנו 6 חודשים, כך שהעונש הועמד בסופו של יום על 34 חודשי מאסר. טענתה המרכזית של העותרת בכתב העתירה היא כי החלטת הועדה אינה סבירה הואיל שהיא אינה מתיישבת עם חוות הדעת של הגורמים המקצועיים שהונחו בפניה המלמדות על קיומה של מסוכנות מן המשיב ועל כך שטרם השלים את הטיפול בטרם פחתה מסוכנותו באופן שניתן לשחררו מן המאסר על תנאי. הופנינו לחוות דעת מב"ן מיום 09/09/13, אשר התרשם כי מדובר באסיר המפחית מחומרת מעשיו, חסר מוטיבציה פנימית אמיתית להמשיך בהליך טיפולי ועניינו בהשגת רווח משני, מדובר באסיר המרוכז בעצמו ותופס עצמו כקורבן. מב"ן העריך את רמת המסוכנות של המשיב לטווח הארוך כבינונית. הופנינו גם לחוות דעת וג"ע מיום 17/06/13 שלפיה על אף הודאתו של המשיב בביצוע העבירות, הוא מתקשה להבין את חומרתן, סובל מעיוותי חשיבה רבים, רצידיביסט ומשום כך לא המליצה הועדה על יציאתו אפילו לחופשות. כן הופנינו לדו"ח גורמי הטיפול מיום 09/07/13, ממנו עולה כי המשיב עדיין מתקשה להשלים עם חלקים תוקפניים שבקרבו, דבר המעכב את התהליך הטיפולי ואת הפחתת מסוכנותו. צוין כי יחד עם זאת, ניכרת אצלו מודעות ראשונית לקיומו של גרעין משיכה מינית סוטה כלפי נערים. גם גורמי הטיפול התרשמו מעבריין רצידיביסט בתחום עבירות המין שהינו עדיין חסר את המשך העמקת וביסוס התובנות שהושגו עד כה בהליך הטיפולי ואת השלמת הליך זה. כן הופננו למכתב רש"א, ממנו עולה כי המשיב לא נפגש עם נציג רש"א, כגורם מקצועי מתאם, זאת הואיל שבחר לעלות לועדת שחרורים טרם השלמת הטיפול ובניגוד להמלצת הצוות הטיפולי. העותרת סבורה כי אין להשליך מעניין נוימן (שם קיבלנו עתירה לשחרורו של עבריין מין על אף שטרם נקבעו ע"י השר הממונה הקריטריונים הצריכים לאישור מטפלים חיצוניים לפי החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין) לענייננו. שכן, בענייננו העבירות חמורות יותר וכוללות מעשי סדום, בעניין נוימן מדובר היה באסיר מבוגר משמעותית, כבן 72, בעניין נוימן נקבע כי הוא הצליח להתעמק בטיפול בנסיבות התנהגותו המינית והפוגענית ולפתח אמצעים שיסייעו בהפחתת הסיכון, וגם נמצא מתאים לבניית תוכנית רש"א על ידי גורמי מב"ן, ולא כך בענייננו. כמו כן טענה העותרת כי בעניין נוימן המניעה להכנת תוכנית רש"א מקורה היה בנסיבות שאינן נוגעות לאסיר עצמו (העדר שיתוף פעולה מצד גורמי הרווחה בקהילה), בעוד שבענייננו, אין המלצת רש"א כלל להשלמת ההליך מחוץ לכלא. בפנינו חזרה ב"כ העותרת על הטענות הנ"ל. היא נתבקשה על ידינו להבהיר הכיצד זה הוערכה מסוכנותו של המשיב כמסוכנות גבוהה יותר מזו שהייתה בתחילתו של ההליך הטיפולי, על אף שהמשיב עבר משך זמן מסוים של הליך טיפולי, וטענה כי הדבר נובע מהיכרות מעמיקה יותר עם המשיב במהלך הטיפול. הופנינו גם לחלק חסוי של וג"ע המתייחס גם לעמדת קורבנות העבירה וכן הופנינו לעמדת קורבנות העבירה המצויה בתיק. טענות המשיב ב"כ המשיב טען בפנינו כי וועדת השחרורים ישבה על המדוכה בעניינו של המשיב פעמיים, שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין, התייחסה לכל טענות הצדדים ומסקנתה הייתה כי מדובר בעותר הראוי לשחרור. לטענתו מדובר בהחלטה שקולה המצויה במתחם הסבירות שאין להתערב בה. הוא הלין על כך כי גורמי הטיפול ראו בהגשת בקשה על ידי המשיב לשחרור על תנאי, משום רצון שלו לסיום הטיפול ולא כך היו פני הדברים לטענתו. לדבריו מאז הגשת הבקשה לא חדל המשיב מלהשתתף בהליך הטיפולי והוא ממשיך בו עד ימינו אנו. עוד טען כי עקב רצונו של המשיב לעלות בפניי וועדת השחרורים, השתנה יחס הגורמים המטפלים אליו באופן קיצוני והפך להיות עוין. לטענתו, המשיב ביקש ללכת לטיפול עוד לפני מתן גזר דינו. מדובר בעבירות ישנות משנת 98-99 וקורבן העבירות הנ"ל היום כבר בגיר בן 31, אב לילדים שבנה לעצמו משפחה שאינו נמצא בכל סיכון מן המשיב. עוד טען כי המשיב סיפר למשפחתו על מעשיו. כמו כן, המעריך הפרטי מטעם המשיב הגיע למסקנה כי מסוכנותו היא ברמה בינונית נמוכה כפי הערכת המרכז להערכת מסוכנות. המשיב השתתף כבר בקרוב ל-150 מפגשים של קורסים שונים ולא ניתן לומר עליו שהוא לא רציני בגישתו הטיפולית. עוד טען כי תוכניתו של ד"ר שני תמשיך את הטיפול מן המקום שבו יופסק הטיפול בכלא. עוד טען כי למשיב נותרו ארבעה חודשי ריצוי מאסר לכל היותר ואילו תוכניתו של ד"ר שני תמשך זמן ארוך לאחר שחרורו ובכך יצא הציבור נשכר. דיון והכרעה עיינו בהחלטת הוועדה ושקלנו את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן בכובד ראש, ולאחר כל אלה לא מצאנו להתערב בעיקרי החלטת הוועדה, שעניינה שחרור המשיב על תנאי, למעט בסייגים אותם נפרט בהמשך. נזכיר ראשית, כי מדובר בוועדה מקצועית שבין חבריה נמנים אף כאלה שהינם בעלי מומחיות בתחומים הנוגעים להערכת וטיפול באסירים. ההלכה הנוהגת היא כי לא בנקל יתערב בית המשפט לעניינים מנהלים בהחלטות הוועדה. החריג לכך הוא מקום בו לוקה החלטת הוועדה בחוסר סבירות קיצוני. איננו סבורים כי חוסר סבירות שכזה מתקיים בענייננו. יחד עם זאת, סבורים אנו, כי יש להוסיף תנאים מסוימים על החלטות הוועדה לצורך איזון עם האינטרס הציבורי. כאמור לעיל, טענתה המרכזית של העותרת היא שנוכח הערכות המסוכנות של הגופים המקצועיים אשר הובאו בפני הוועדה, המלמדות על קיומה של מסוכנות בינונית נמוכה לכל הפחות, ונוכח היעדר המלצה של גומרים אלה (מב"ן, וג"ע וגורמי הטיפול) הרי שהמשיב הינו מסוכן עד כדי שאין הוא ראוי לשחרור מוקדם, על אף התהליכים הטיפולים והשיקומיים שעבר עד כה. דעתנו בכל הכבוד שונה. כפי שהובהר לעיל ואין על כך מחלוקת, המשיב ביקש והשתתף מתחילת הדרך בתהליכים טיפוליים לצורך הקטנת מסוכנותו. אין דעתנו נוחה מן הגישה לפיה, כאשר עומד אסיר על זכותו להגשת בקשה לשחרור מוקדם, מתפרש הדבר באופן אוטומטי על ידי גורמי הטיפול כרצון (שלילי) של האסיר, שלא להתמיד בטיפול ולהביא את הטיפול בו לסיומו. ייתכנו מקרים שאכן כך הדבר אולם לא בכל מקרה מתבקשת מסקנה זו. כאשר מדובר באסיר שעבר כברת דרך משמעותית בתחום הטיפולי, ואומנם לא השלים את הטיפול, ברם, ברור לחלוטין כי נוכח יתרת מאסרו הוא גם לא יצליח להשלים את הטיפול בתקופת מאסרו, וכאשר הערכת המסוכנות הנשקפת ממנו איננה של מסוכנות גבוהה ממש, אלא כמו במקרה דנן של מסוכנות בינונית נמוכה, או הערכה נמוכה מזו, סבורים אנו כי יש לשקול ברצינות אפשרות לשחרור על תנאי ובלבד שיובטח כי במהלך השחרור על תנאי ישתלב האסיר המשוחרר בתוכנית טיפולית המשכית, והדבר נכון בוודאי במקום בו התוכנית החיצונית, בה מיועד האסיר להשתלב, מתוכננת להמשך מעבר ליתרת התקופה הקצרה שנותרה לו לריצוי מאסרו. דעה זו הבענו כבר בעניין נוימן (עת"א 13-11-16344) שם קיבלנו את עתירת האסיר לשחרור מוקדם באופן הבא: "כידוע, כבר לפני שנים נפסק כי על שניים תיתן ועדת השחרורים את דעתה: על תקנת הכלל ועל תקנת הפרט, דהיינו על הסכנה הצפויה לציבור אם ישוחרר האסיר מכלאו מזה, ועל סיכויי שיקומו של האסיר מזה. שניים אלה חד המה (ראה רע"ב 4704/99, ג'אמוס נ. מדינת ישראל, [1/11/99]). במצב הנוכחי, לו ימשיך העותר לרצות את שלושת חודשי המאסר אשר נותרו עד תום תקופת מאסרו, יצא הוא מן הכלא בלא שיעבור כל תוכנית שיקום נוספת, ובמיוחד לא תוכנית חיצונית עליה הצביעו גורמי הטיפול ומב"ן. על כן יצא הוא במצב הסיכון דהיום. מאידך, לו יתאפשר לו לצאת ולעבור את תוכנית השיקום בפיקוחו של ד"ר שני - תוכנית אשר תימשך שנה - מעבר לתקופת התנאי הקצרה שנותרה לו - יכול ותקנת הציבור אף היא תצא נשכרת מהמשך הטיפול שיינתן לו. מאידך, הותרתו בין כתלי הכלא לא תועיל לציבור. על כן, בנסיבות אלה סבורים אנו כי יש להעדיף את שיקולי השיקום, באילוצים הקיימים כיום, ולאפשר לעותר לעבור תוכנית שתימשך כשנה, כהתחייבותו בפנינו, תוך קביעת תנאים מחמירים כחלק מתנאי השחרור שיושתו עליו, כגון שהייה בתנאי מעצר בית, נטילת חלק" בתוכנית תוך התחייבות להמשיך בה במשך שנה שלמה, ותנאים נוספים שיקבעו כפי חוכמתה של הוועדה וניסיונה כגוף מקצועי האמון על קביעת תנאים אלה.".(עת"א (נצרת) 13-11-16344, נוימן נ' וועדת השחרורים). אני מוצא לציין, כי למסקנה הנ"ל בפרשת "נוימן" הגענו על אף שנטענה בפנינו טענה, כי התיקון לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו - 2006, מחייב, כי ככל שתאושר תכנית שיקום חיצונית, היא תתבצע בפני מי שאושר לפי אותו חוק ובעניין זה נטען שם, כי הליכי התקינה וקביעת הקריטריונים לאישור לפי אותו חוק, טרם הוסדרו ועל כן, ד"ר שני, שתוכניתו היא התכנית הטיפולית המוצעת, אינו יכול לשמש כמטפל חיצוני. כאמור לעיל, דעתנו היא, כי גם במקרה הנדון, נוכח תקופת המאסר הקצרה שנותרה ונוכח העובדה, כי המשיב עבר טיפול ממושך למן מועד כליאתו ועד היום והוא ממשיך בו ולא נשר ממנו עד לימים אלו ונוכח העובדה, כי תוכניתו של ד"ר שני בנויה כתוכנית המשך לכל הטיפולים שכבר קיבל המשיב בין כתלי בית הכלא, אנו סבורים, כי החלטת הוועדה בעיקרה הינה החלטה תקינה ואין להתערב בעובדת שחרור המשיב על תנאי, למעט בעניין אחד וכפי שיובהר להלן. בדו"ח גורמי הטיפול אשר הונח בפני הוועדה ציינו גורמי הטיפול, כי המשיב מתקשה בטיפול קבוצתי להתבונן באותם חלקים באישיותו שהינם הומוסקסואליים הבופיליים (משיכה לנערים). צוין, כי כאשר המשיב מגיע לשלב זה בו הוא צריך לשתף אחרים, הוא מתמלא חרדה ונסוג. הגישה שהבענו בפרשת "נוימן" בדבר התועלת לציבור לשחרור אסיר הממשיך טיפול חיצוני, אף מעבר לתקופת מאסרו, צריכה במקרה דנן ונוכח הקושי הנ"ל של המשיב, להשתלב יחד עם דרישה, כי תוכניתו של ד"ר שני תטפל בקושי זה של המשיב המונע התקדמותו בטיפול והפחתת מסוכנותו לפי עמדת גורמי הטיפול. בעניין זה, אנו מוצאים לקבוע כתנאי נלווה לשחרור, כי ד"ר שני ידווח לוועדת השחרורים אחת לחודש על הטיפולים שמקבל המשיב והאם חלה התקדמות בתחום הנ"ל שבו נאמר לגבי המשיב, כי המשיב מתמלא חרדה ונסוג. ככל שבעניין זה ימשיך המשיב לדרוך במקום, ברי, כי ההנחה שתוכניתו של ד"ר שני, כתכנית חיצונית שמיועדת להמשך הפחתת מסוכנותו לא תוכל לעמוד עוד והדבר ישמש כעילה להפקעת השחרור. סיכומו של דבר: מצאנו שלא להתערב בהחלטת וועדת השחרורים לשחרור המשיב על תנאי, בכפוף לכך, כי יוסף לתנאי השחרור, תנאי לפיו, המשיב יראה התקדמות בטיפול באותם מקומות שבהם דרך במקום ואשר מנעו המשך הפחתת מסוכנותו. לצורך זה, אנו מורים, כי ד"ר שני ידווח לוועדה אחת לחודש על התנהלות הטיפול ובפרט, האם המשיב השיג התקדמות בעניינים הנ"ל. בשולי פסק דין זה אנו קובעים, כי שחרור המשיב יעוכב למשך 7 ימים החל מהיום לצורך קביעת תנאים על-פי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו - 2006 וכן כדי לאפשר לב"כ היועמ"ש לכלכל את צעדיה באשר לאפשרות הגשת רע"ב. בית סוהר / כלאמשפט פליליעבירות מיןעברייני מיןמאסרשחרור מוקדם מהכלא