נטילת חשמל בגניבה, עבירה לפי סעיף 400(א) לחוק העונשין ביום 23.12.12 הרשיע בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ) את העותר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. במסגרת העתירה המינהלית שלפניי מלין העותר על אופן ניהול ההליך הפלילי בעניינו, וטוען, בין היתר, כי נפלו מחדלים קשים בפעולותיו של בית משפט קמא ושל התביעה המשטרתית, כי המשטרה התעלמה מעדותו של אדם אחר שלטענת העותר ביצע את העבירה שיוחסה לו, כי נמנעו ממנו הגשת ראיות וחקירת עדי התביעה, כי התביעה הפרה עסקת טיעון עימו וכי בית המשפט לא חייב את התביעה לקיים עסקה זו, כי נמנע ממנו להגיש ערעור בהליך ביניים ועוד כהנה וכהנה. בעתירה מבקש העותר מספר סעדים כלהלן: לזכותו מהאישום הפלילי "מחמת חוסר אשם - ו/או היעדר עבירה", ולחלופין לקבוע כי הוא זכאי מחמת ספק סביר, ולחלופי חילופין לחייב את המדינה לעמוד בעסקת הטיעון, ו"בהיעדר נכונות להורות על בטלות החוזה שנכרת בין העותר ואשתו לבין חברת החשמל והשבת 2 תביעות להליך המשפטי תביעות שהוגשו מטעם העותר אותם הוא מחק כנגד חברת החשמל והשבת 46,500 ₪ ששילם העותר"; לקבוע כי דיון ההוכחות בתיק הפלילי נוהל באופן שעולה כדי פגיעה בזכויותיו המשפטיות; לקבוע כי מדינת ישראל, באמצעות ענף התביעות, לא הייתה יכולה להתעלם מעדותו של אדם שהודה בביצוע העבירה המיוחסת לעותר; לשנות את מספר תעודת הזהות של העותר וזאת כדי למנוע "המשך התעללות" בו; לקבוע פיצוי לעותר בדרך של "מתן חנינה ו/או הפטר לגבי חובותיו בתיקי הוצל"פ ותשלום כספי בפועל של 5 מיליוני ₪ לידי התובע"; להורות על מחיקת כל תרשומת נגד העותר; לאפשר לכל נאשם להגיש ערעור בהליך הפלילי; "להעניש את ראש ענף התביעות... ואת כל מי מהתובעים שהיה מעורב בתיק זה"; ולאפשר לעותר לתבוע אישית את האחראים למחדלים כנגדו. בד בבד עם הגשת העתירה הגיש העותר "בקשה במעמד צד אחד לעיכוב הליכים" בת"פ 2377-07. הבקשה הוגשה ביום 21.01.14, כאשר באותו יום ממש התקיים דיון בבית משפט שלום שעניינו בגזר דינו של העותר. לטענת העותר, דחיית הבקשה לעיכוב ההליכים בת"פ 2377-07 תגרום לו נזק בלתי הפיך בהיותו משפטן ומתמחה במשפטים. ביום 23.01.1.4 הוריתי לעותר להודיע מהו מקור סמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים העולים בעתירה, ובכללם הסעד העיקרי והסעד הזמני המבוקשים בה. ביום 27.01.14 הגיש העותר את הודעתו, בגדרה טען כי לבית משפט זה יש סמכות לדון בסעדים העיקריים המבוקשים בעתירה זו מכוח סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן - החוק). עוד הפנה העותר לסעיפים 5(1), 5(3) ו-8 לחוק. אשר לסעד הזמני, הפנה העותר לסעיף 9 לחוק. לאחר מכן, הגיש העותר "תוספת" להודעה, בה ביקש כי בית המשפט יורה על "ביטול הרשעתו מחמת התחייבות המאשימה לסיום התיק ללא הרשעה..." ולחלופין כי בית המשפט יורה על "הקפאת הרשעתו באופן בו ההרשעה לא תחשב לו עד למתן החלטה אחרת או סופית בהליך זה". העותר צירף ל"תוספת" העתק מגזר הדין שניתן בת"פ 2377-7 ביום 21.01.14, בגדרו הושת עליו קנס כספי בסכום של 5,000 ש"ח ומאסר על תנאי לחודשיים למשך שלוש שנים על העבירה בה הורשע. לאחר שעיינתי בעתירה, בבקשה לעיכוב הליכים, ובתגובות העותר, מצאתי כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בעניינים המפורטים בה, וזאת אף מבלי לבקש את תגובות המשיבים. דומה כי די בעיון בסעדים המבוקשים בעתירה כדי להביא למסקנה כי המסלול המשפטי בו בחר העותר ללכת אינו המסלול המתאים. העותר מעלה בעתירתו עניינים רבים מ"משפחות המשפט" השונות: כך למשל מבקש העותר כי בית משפט זה יורה על זיכויו מהאישומים שיוחסו לו במסגרת ההליך הפלילי. אלא שעל העותר לפנות בבקשה זו לערכאת הערעור הפלילית, כפי שאף נכתב בגזר הדין בעניינו. במסגרת הערעור שיגיש, אם יגיש, יוכל העותר להעלות את טענותיו בנוגע לניהול ההליך הפלילי בענייננו. גם העניינים האחרים המבוקשים בעתירה אינם יכולים להתברר במסגרת של עתירה מינהלית (מתן "חנינה ו/או הפטר לגבי חובותיו בתיקי הוצל"פ ותשלום כספי בפועל של 5 מיליוני ₪ לידי התובע", או מתן אפשרות לתבוע באופן אישי את האחראים הלכאוריים למחדלים הנטענים בעתירה ). אשר לסעד שהתבקש על-ידי העותר שעניינו מתן אפשרות לכל נאשם בהליך הפלילי להגיש ערעור (כאשר אני מניח כי הכוונה היא לערעור על החלטת ביניים), הרי שהעותר לא הצביע על כל מקור חוקי המקנה לבית משפט זה סמכות לדון בעניין זה. גם עיון בסעיפי החוק אליהם הפנה העותר בעתירתו אינו מלמד כי הסמכות לדון בעניינים המצויינים בעתירה נתונה לבית משפט זה: העותר הפנה לסעיף 2 לחוק כדי לבסס את טענתו לפיה הסמכות לדון בעניינים המפורטים בעתירה היא לבית משפט זה. דא עקא שסעיף 2 לחוק הוא סעיף ההגדרות. עוד מפנה העותר לסעיפים 5(1) ו-5(3) לחוק. לא ברור מה מבקש העותר ללמוד מסעיפים אלה. סעיף 5(3) עוסק בתובענה מינהלית כך שהוא ממילא אינו רלוונטי לענייננו. סעיף 5(1) עוסק ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה..." אלא שהעותר אינו מפנה לכל סעיף בתוספת הראשונה המקנה לבית משפט זה סמכות לדון בעניינים המפורטים בעתירה. אשר לסעד הזמני, כל שעשה העותר הוא להפנות לסעיף 9 לחוק הקובע כי "בית משפט לענינים מינהליים רשאי, בכל שלב של הדיון, ליתן צו ביניים בתנאים שיקבע", וטען כי "...ממילא ביהמ"ש רשאי לדון בסעד ביניים המבוקש מאחר והנו חלק טבעי בלתי נפרד מהסעד העיקרי". כללו של דבר: דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכותו של בית משפט זה לדון בה. ממילא גם דין בקשתו של העותר לעיכוב הליכים - להידחות. העותר ביקש לחלופין להעביר את העתירה לבג"צ בהתאם לסעיף 6 לחוק (ראו בתגובת העותר מיום 27.01.14). ואולם, סעיף 6 לחוק עניינו בהעברת עתירה לבג"צ מקום בו בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בה, מה שאין כן בענייננו. מאחר שלא התבקשו תגובות המשיבים אין צו להוצאות. משפט פליליחוק העונשיןגניבת חשמלחשמל