סעיף 287(ב) לחוק העונשין קובע כדלהלן: "המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית משפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו - מאסר ארבע שנים". לטענת ב"כ הנאשם, הצו הקובע את תנאי שחרורו של הנאשם, על פי נוסחו, לא בא למלא אחר התכלית הקבועה בהוראת סעיף 287(ב) לחוק העונשין והוראתו לא נועדה להגן על אדם. בתגובתה לטענה זו הפנתה ב"כ המאשימה לכתב האישום שהוגש, לטענתה, נגד הנאשם בת.פ. 12104-01-13, והמייחס לו עבירות איומים כלפי בת זוגו הנשואה לו. כן הפנתה להחלטת השחרור, המהווה אבן יסוד בעובדות כתב האישום שלפניי, בה נקבע, כחלק מתנאי השחרור, כי חל איסור על המשיב ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת וכן כי עליו להתרחק ממנה וממקום מגוריה ברדיוס של קילומטר. כתב האישום בת.פ. 12104-01-13 והחלטת השחרור לא הוגשו כראייה בתיק ומשכך אינם יכולים לשמש כבסיס לדחיית הטענה. יש מידה לא מועטה של צדק בטיעוני ב"כ המאשימה כי ראוי היה להעלות את הטענות בתחילת ההליך, על מנת לאפשר למאשימה להיערך לקראתן גם מבחינה ראייתית. עם זאת, כאמור לעיל, לא כפר הנאשם בקיומה של ההוראה החוקית שניתנה במסגרת החלטת השחרור על כל חלקיה ותנאיה, כפי שאלה פורטו בעובדות כתב האישום. מלשון ההוראה החוקית, שאסרה על הנאשם ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת ואשר הורתה לו להתרחק ממנה וממקום מגוריה ברדיוס של קילומטר, מתבקשת המסקנה שהצו נועד להגנה על אדם - המתלוננת - תהא זהותה אשר תהא. לפיכך, הריני דוחה את טענת ב"כ הנאשם וקובעת כי ההוראה החוקית, שבהפרתה מואשם הנאשם, מהווה צו להגנת אדם. משפט פליליחוק העונשין